כוחם של חכמי ישראל

אנו רואים כמה גדול כוחם של חכמי ישראל, שעל ידי התורה יש בכוחם לשלוט גם על השמים.

להלן מדברי הר"ן בדרשותיו (דרוש י"א) במעלת חכמי ישראל וכוחם העליון על הבריאה כולה. וזה תוכן דבריו:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא).

אמרו חז"ל:

אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין.

כלומר אפילו ברור לך שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין והחכמים, אף על פי כן שמע אליהם, כי כן ציוה ה' יתברך שננהג בדיני התורה ומצוותיה, כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו.

וזה עניין (ראש השנה כה ע"א):

רבן גמליאל שציווהו לרבי יהושע שיבוא במקלו ומעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה. [כמבואר שם שרבן גמליאל נשיא ישראל קבע באיזה יום יחול ראש השנה, ורבי יהושע לא הסכים לחשבונו, ונמצא שיש הבדל ביניהם אימתי יחול יום הכיפורים. שלח רבן גמליאל לומר לרבי יהושע: גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך [להוכיח שאין זה יום הכיפורים]. הלך רבי עקיבא אצל רבי יהושע ומצאו בצער על שהנשיא גזר עליו לחלל יום הכיפורים שלפי חשבונו.

אמר לו רבי עקיבא, יש לי לומר שכל מה שעשה רבן גמליאל – הרי זה עשוי, שנאמר וכו', כי סמכה התורה בכל אופן על מה שקבעו הנשיא ובית הדין. מיד נטל רבי יהושע את מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי – בחכמה, ותלמידי – שקבלת את דברי. ע"כ.] כי אחר שה' יתברך מסר את ההכרעה לחכמים מה שיסכימו הם, הוא מה שציוה ה' בדבר ההוא. וע"ז אנו בטוחים במצוות התורה ובמשפטיה, שהם מקיימים רצון ה' יתברך בהם.

וגם נאמין, שאם הסכימו חכמי ישראל היפך האמת, ונדע שדבריהם היפך האמת על ידי בת קול או נביא, אין ראוי שנסור מהסכמת החכמים. וזהו ענין רבי אליעזר הגדול וחכמים (בבא מציעא נט ע"ב), שאף על פי שנתן רבי אליעזר אותות גדולים וחזקים שהלכה כדבריו, וגם יצאה בת קול מן השמים ואמרה "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום", אף על פי כן לא הסכימו עמו כלל. לפי שלא מסר השם יתברך הכרעת ספיקות התורה לנביא, ולא לבת קול, אלא לחכמי הדור, וזהו שעמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא", אין משגיחים בבת קול, שכבר ניתנה לנו התורה, וכתוב בה: "אחרי רבים להטות". באותה שעה מצא רבי נתן את אליהו הנביא, ושאל אותו: מה עושה הקב"ה כשרואה שלא שמעו חכמי ישראל לבת קול שהלכה כרבי אליעזר? אמר לו אליהו הנביא: מחייך הקב"ה ואומר 'נצחוני בני, נצחוני בני'.

וכן ראינו  שרבותינו יש להם אף כוח לדון ולקבוע למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין,

כמו שאמרו (סנהדרין צ ע"א):

שלשה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם בן נבט, אחאב ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא. ארבעה הדיוטות – בלעם, דואג, אחיתופל וגחזי. ומסופר שם (קב ע"ב) על רב אשי שיום אחד כשסיים את הלימוד בישיבה, אמר: למחר נדרוש בחברינו המלכים שהיו תלמידי חכמים כמותנו, ואין להם חלק לעולם הבא. והנה בלילה בחלום בא מנשה לרב אשי [כדי להניאו מקביעתו] ואמר לו, וכי אני חברך או חבר של אביך, שאתה קורא לי חבר? אם אתה חברי בתורה, אשאל אותך שאלה ונראה אם תדע לענות? כשמברכים ברכת "המוציא" על הפת, מאיזה מקום בפת צריך לבצוע? אמר לו רב אשי אינני יודע. אמר לו מנשה, אינך יודע מאיזה מקום בפת צריך לבצוע, ואתה קורא אותי חברך?! אמר לו: תלמד אותי, ומחר אני אדרוש זאת בשמך בבית המדרש. אמר לו: בוצעים ממקום שנקרמו פניה של הפת בתנור [שאם הביאו לפניו פרוסת לחם לא יבצע באמצעיתו ברך, אלא בקשה שנאפה יפה. רש"י] אמר לו רב אשי, מאחר שהייתם כל כך חכמים, מדוע עבדתם עבודה זרה?! אמר לו מנשה, אם היית בדורנו, היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך שיקל לך לרוץ מהר יותר, מפני יצר הרע של עבודה זרה שהיה כל כך שולט. למחרת כשנכנס רב אשי לבית המדרש, אמר לחכמים בואו ונתחיל לדרוש ברבותינו, ולא בחברינו.

ועוד אמרו שם (קד ע"ב):

אמר רב יהודה: בקשו למנות עוד אחד [שלמה] שאין לו חלק לעוה"ב, לבד משלושת המלכים, ובאה דמות דיוקנו של אביו [דוד המלך] ונשתטחה לפניהם לבקש שלא ימנוהו עמהם – ולא השגיחו עליה. באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם – ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם (משלי כב כט): "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב", מי שהקדים ביתי [בית המקדש] לביתו, ולא עוד אלא שבביתי היה מהיר ובנאו בשבע שנים, ואילו את ביתו בנה בשלש עשרה שנה, לפני מלכים [גן עדן] יתיצב, "בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים [גיהנם]" – ולא השגיחו עליה. עד שיצאה שוב בת קול ואמרה (איוב לד לג): "הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ, כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי" – מה לכם למאוס בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא, השאירו ההחלטה בידי!

[והנה הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ו) פסק, כי אדם המאמין שיש ריבון אחד לעולם, אבל אומר שהוא גוף ובעל צורה – הריהו 'מין' ואין לו חלק לעולם הבא. והשיג עליו הראב"ד: מדוע לא יהיה לו חלק לעולם הבא, והרי טעותו היא טעות שגדולים וטובים טעו בה, ולא מחמת כפירה, אלא מחמת שהתורה וחז"ל פעמים שהשתמשו במשל כדי לסבר את האוזן, כמו (בראשית ו ח, ויקרא י יט, דברים ו יח, זכריה ד י): "עיני ה'", (שמות ט ג) "יד ה'", (שמות טו ו) "ימינך ה'" ועוד, וחשבו שכאילו יש להקב"ה גוף ודמות הגוף חס ושלום. אבל בודאי אין בליבם מחשבת כפירה, ולמה ימנע חלקם לעולם הבא.

וכתב על כך הגאון ההפלא"ה: כי לאחר שפסק הרמב"ם כאן בארץ שאין להם חלק לעולם הבא, הוציאו את כל אותם אנשים מגן עדן, ואמרו להם, כי כך נקבעה ההלכה. ולאחר שהראב"ד לימד עליהם זכות, החזירו אותם שוב לגן עדן, כי יש להם על מי לסמוך!

וכיוצא בזה כתב המהרש"ם (בהקדמה לספרו תכלת מרדכי), וזו לשונו:

פעם אחת חלמתי בחול המועד סוכות בהיותי ישן בסוכה, שהייתי לפני בית דין של מעלה, וראיתי שישבו כחצי גורן עגולה, והביאו איש אחד לדין שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים, אלא שישנם שתי דעות אם חייבים מיתה על עוון זה, והיו מיימינים ומשמאילים, ונחלקו אם בספק של פוסקים שנחלקו כאן בארץ, האם יש לפטור בידי שמים או לא, כי כלפי שמים אין ספקות [וברור שהוא חייב מיתה]. והשטן היה עומד לשטנו, ושמעתי קול שאמרו: "נשאל לבית דין של מטה", ושאלו אותי על זה, והשבתי, כי גם בדיני שמים פטור מספק, שכן מבואר בכסף משנה. והשטן רצה לדחוף אותי, באמרו, מה לך להתערב במשפט בית דין העליון. ואמרתי פסוק: "יגער ה' בך השטן", וגם כי הלוא נשאלתי על זה ונדרשתי לאשר שאלוני, ועוד דברים, ויצא הפסק לפטרו. ואיקץ והנה חלום. ולא זכרתי המקום שבכסף משנה איפה הוא, והאיר היום והלכתי לבית וחפשתי ומצאתי שכן הוא בכסף משנה בהלכות פסולי המוקדשים (פרק טז הלכה ט) שאם יש ספק אם חייב כרת, ספק עונשים להקל. ע"כ. הנה לנו שבבית דין של מעלה הכריעו על פי מה שכתב כאן בעולם הזה, מרן רבנו יוסף קארו בחיבורו הכסף משנה. (עין יצחק ז)]

[המשך דברי הר"ן]: אחר שבארנו שאף אם נדע על ידי בת קול או נביא שהסכימו חכמי ישראל היפך האמת, אין אנו סרים מהסכמת החכמים. יש להבין מאחר שנאמין שכל מה שמנעה התורה ממנו [כמאכלות אסורות], הוא מזיק אלינו ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו, אם כן אם יסכימו החכמים בדבר טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור? הלוא אילו יסכימו הרופאים על סם אחד שהוא עושה חום במעלה הרביעית [חום גבוה], אין ספק שלא תמשך פעולת החום בגוף כפי מה שיסכימו בו הרופאים, אלא כפי טבעו של הסם בעצמו. כן הדבר שאסרה לנו התורה מצד שהוא מזיק בנפש, איך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו בו החכמים שהוא מותר? הלוא זה אי אפשר, רק על צד הפלא. ואם כן היה ראוי יותר שנמשֵך בזה על פי מה שיתברר לנו מצד נביא או בת קול, שעל דרך זה נתברר לנו אמיתת הדבר בעצמו?

ואני סובר, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה לשמוע למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו יתברך, כאמרו "הנה שמוע מזבח טוב", ותיקון זה יסיר הרוע אשר מעותד להתיילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וגם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכוֹ אחר עצתם והיותו נמשך אחריהם, יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתיילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. הוא אשר ציותה התורה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". עד כאן דבריו הנפלאים של הר"ן. [ועיין בסוף שער ההלכה מדברי המהר"ם, הרמ"א, הרש"ל, השל"ה ועוד, שלא תמיד להחמיר, זה רצון הבורא יתברך.]

מכאן רואים כמה גדול כוחם של חכמי ישראל, לשלוט גם על טבע הבריאה ולשנות מציאות של מאכל מזיק, למועיל.

ומסופר על הגאון החסיד רבי אליהו יוסף ריבלין מפלוצק [לפני כ-200 שנה], שחלה בחולי קשה, עד שהרופאים אמרו נואש לחייו, וקבעו שאין תרופה לחוליו. והנה אילו אירע חולי כזה בבהמה, לדעת מרן הבית יוסף הבהמה כשרה, אבל לדעת הרמ"א הבהמה טריפה [טריפה היא בהמה שאינה יכולה לחיות עוד 12 חודשים]. ואמר רבי אליהו, מצאתי לי תקנה מן התורה, אסע לארץ ישראל שמרן הבית יוסף הוא המרא דאתרא, ושם נפסקה הלכה כמותו שחולי זה אינו טריפה, ואחיה. וכן עשה, ויעתיקו הוא ובני ביתו את מקום מגוריהם לארץ ישראל, וחי שם לאחר מכן יותר מעשרים שנה. (עין יצחק ז)

ובגמרא חגיגה (טו ע"ב) מסופר:

שרבה בר שילא היה מהלך בדרך ופגש באליהו הנביא, ושאל אותו מה עושה הקב"ה כעת? אמר לו, אומר שמועות בשם החכמים, חוץ מרבי מאיר בעל הנס שאינו אומר בשמו. אמר לו למה? אמר לו משום שלמד תורה מאַחֵר [אחר הוא אלישע בן אבויה, שהיה חכם גדול בתורה אבל פקר בסוף ימיו, ולכן לא מזכירים את שמו אלא אומרים "אחר"]. אמר לו: ומה יש בזה, הלוא רבי מאיר, "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!" [והיינו שלקח מאחר רק את הדברים הטובים,]

אמר לו: עכשיו בדיוק ברגע זה אומר הקב"ה שמועה בשם רבי מאיר: "מאיר בני אומר, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי, קלני מזרועי" [היינו בזמן שאדם בצער, שפורענות באה עליו בעוונו. באיזו לשון השכינה משתתפת בצערו, "קלני" מראשי, כמו "קל איני", כבד עלי ראשי, וכבד עלי זרועי. רש"י.] ע"כ. מכאן אנו רואים איך מיד כשלימדו זכות פה בעולם הזה על רבי מאיר, קיבל הקב"ה את הדברים ואמר שמועה משמו. (ועיין חזו"ע אבלות א עדר)

וכיוצא בזה כתב בספר חסידים (סימן רכד): נאמר בנביא (ישעיה מד כו): "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים", והיינו שהעליונים מסכימים לדעת התחתונים. שכאשר העליונים אומרים לכך וכך ראויים, אומר הקב"ה המתינו עד שהצדיקים אומרים ככה. ולכך לא היה הקב"ה אומר שמועה מפיו של רבי מאיר עד שהאמורא רבה בר שילא אמר: רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק, ואמר אליהו הנביא: עכשיו אומר הקב"ה שמועה מפיו של רבי מאיר. והלא הכל גלוי וידוע לפניו יתברך, אלא חפץ שיסכימו עליונים ותחתונים למדת משפטיו. ע"כ.

הכול מכוח התורה

בעניין זה כמה גדול כוחם של חכמי ישראל, בארו בגמרא (מועד קטן טז ע"ב) את הפסוק (שמואל ב כג ג): "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים". אמר הקב"ה, אני מושל באדם, ומי מושל בי? הצדיק! שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. שזהו כוחו של הצדיק מכוח תורתו לבטל גזרות קשות ורעות. ומספרים על גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, שיום אחד היה יושב ואוכל, ובפתע באו לבקש קמיע לרפואה עבור חולה מסוכן, לקח הרב נייר, סגר אותו והביא להם, וציוה שלא יפתחוהו, וכך היה, עבר הקמיע מאחד לאחד ופעל ישועות. לאחר ימים רבים לא עמדו ביצר הסקרנות, ואיותה נפשם לפתוח את הקמיע, כדי ללמוד לעשות עוד קמיעים כאלו. להפתעתם הרבה, פתחו ומצאו פירורי עוגה שהיה אוכל הרב באותה שעה שפנו אליו בתחילה. אך מאז שעברו על דברי הרב, פגה לה הסגולה ולא הועילה.

שוב מעשה שאירע לפני כ-45 שנה:

אדם ירא שמים, ביום מן הימים בתו בת השש נתקפה לפתע בפחדים בלילות. באמצע הלילה מתעוררת וצועקת צעקות גדולות, כולה פחד, רעדה וחלחלה, ואי אפשר להרגיעה. בצר לו, סיפר האב את הדברים לאחיו, ויהי לפלא בעיניו, אמר לו האב בא ותישן אצלי ותראה בעיניך. ויהי בחצי הלילה, ותקם הילדה ותצעק צעקה גדולה ומרה, ויבהל אחיו עד מאוד. אח זה, שהיה מבאי השיעור של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בכל ערב בבית הכנסת "שאול צדקה" בשכונת בית ישראל בירושלים, הציע שיביאו את הבת להרב שיברך אותה לאחר השיעור. כידוע לכל מי שמכיר, כי פתח בית הכנסת "שאול צדקה" עד היום נמצא על הכביש ואין שם מדרכה כלל. הרכב שהיה ממתין לרב להחזירו לביתו, היה עומד ממש סמוך לשתי המדרגות שמהפתח לכביש, ובדיוק שם, ברווח הקטן הזה, המתין האב עם בתו לרב בסיום השיעור, ואמר לרב שהילדה יש לה פחדים בלילות, שיברך אותה, או אז אמר הרב שני מילים: "רפואה שלימה, רפואה שלימה", ונכנס לרכב. ומאותה הלילה, בחסדי ה' לנה את שינתה ברגיעות עד הבוקר.