פרק ג משנה ט
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר:
כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
ביאור המשנה
רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – כל מי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שהוא חושב בלבו אלמד בשביל שאהיה ירא חטא, חכמתו מתקיימת – שהחכמה מביאה אותו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו – שאינו לומד על מנת לקיים ולעשות את מה שלומד, אין חכמתו מתקיימת – הואיל והתורה מונעת אותו ללכת אחרי שרירות לבו, הוא קץ בה, מואסה ומניחה.
הוא – רבי חנינא בן דוסא, היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו – כל מי שמוכן לקיים כל מה שיצוו עליו לפני שיודע המצוות (והתוספות יום טוב פירש כך מפני שאי אפשר לפרש שמעשיו מרובין מחכמתו כפשוטו כי איך יתכן שיקיים מצוות שהוא לא יודע עליהם?!). חכמתו מתקיימת – מתוך כך שהוא מקיים את כל מה שלומד, חכמתו משתמרת.
וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – שהוא לומד ואינו מקיים, אין חכמתו מתקיימת – הואיל ואינו מקיימה במעשים, סופו שזונחה ומאבדה.
מעשי אבות
רבי חנינא בן דוסא היה מראשוני התנאים, חי בגליל התחתון בתקופת סוף ימי בית המקדש השני, והיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, היה מופלא בחסידותו ובצדקותו ומלומד בניסים בכח תפילתו. למרות שחי בעניות מרובה כל העולם ניזון בזכותו כפי שנאמר מסכת תענית (כד:) בכל יום ויום בת קול הייתה יוצאת ואומרת, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
רבי חנינא בן דוסא ואשתו ניסו תמיד להסתיר את דלותם מעיני הבריות למרות שסבלו חרפת רעב ובלבד שלא יצטרכו למתנות בשר ודם, לעתים קרובות לא הייתה להם אפילו פת לשבת, מה עשתה אשתו של אותו צדיק? עמדה והסיקה את התנור הריק בערב שבת והעלתה עשן רב, כדי שיחשבו השכנים שהם אופים לחם לשבת. הייתה לה שכנה רעה שאמרה, הרי יודעת אני שאין להם כלום, אלך ואראה מה היא מעלה עשן כל כך, הלכה ודפקה על הדלת, נתביישה הרבנית ונכנסה לחדר, נעשה לה נס ומצאה השכנה את התנור מלא ככרות, והעריבה שאצל התנור נתמלאה עיסה, אמרה לה השכנה: הרבנית, הרבנית, הביאי מהר את המרדה ככרותיך מחרכות! ענתה לה אשת רבי חנינא שלשם כך היא נכנסה לפי שהייתה רגילה בניסים וידעה שה' יתברך לא יתן שתתבייש משכנתה (תענית כד: – כה.).
מעשה בערב שבת בבין השמשות, ראה רבי חנינא בן דוסא את בתו כשהיא עצובה, אמר לה: בתי, מפני מה את עצובה? אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו את האור לשבת, אמר לה: בתי, מה אכפת לך, מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק. ומספרת הגמרא שהיה אותו החומץ דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה (תענית כה.)
פעם אמרה לו אשתו לרבי חנינא, עד אימתי אנו מצטערים בעניות זו כל כך? אמר לה: ומה נעשה? אמרה לו: בקש רחמים שיתנו לך דבר מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעתיד לבוא, התפלל רבי חנינא וביקש רחמים מן השמים, ויצאה כמין פיסת יד ונתנה לו רגל של שולחן זהב ששווה הון תועפות, שמחה אשתו של רבי חנינא בראותה את הרגל מזהב.
בלילה ראתה בחלומה שכל הצדיקים יושבים ואוכלים מסביב לשולחנות מזהב של שלש רגלים והיא ובעלה על שולחן של שתי רגלים, וכשהתעוררה מן החלום אמרה לבעלה: אנא, בקש רחמים שיטלו ממך בחזרה את הרגל, איני רוצה שיחסר לנו משכרנו בעולם הבא, ביקש רבי חנינא רחמים וכך היה: שיצאה כמין פיסת יד מן השמים ונטלה בחזרה את הרגל, אומרת שם הגמרא שגדול הנס האחרון יותר מן הראשון, שכך מקובל שמן השמים נותנים אבל אין נוטלים (תענית כה.).
בגמרא במסכת ברכות (לג.) מובא מעשה במקום אחד שהיה בו ערוד (מין נחש מזיק) שהיה מזיק רבות את תושבי המקום. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא על כך, אמר להם: הראוני את חורו. הלך לשם ונתן את עקבו על פי החור. יצא הערוד ונשכו, ומת אותו ערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם: ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית, באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
רבי חנינא בן דוסא היו לו עיזים, אמרו לו: עיזיך מזיקות. אמר להם: אם מזיקות הן יאכלו אותן דובים, ואם לאו – כל אחת ואחת תביא לערב דב בקרניה, לערב הביאה כל אחת דב בקרניה.
ומאין היו לו עיזים לרבי חנינא בן דוסא והלא הוא היה עני ביותר? אמר רבי פינחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח שם תרנגולות ושכחם שם והלך לו, אשתו של רבי חנינא בן דוסא מצאתן והכניסה אותם לבית, אמר לה רבי חנינא: אל תאכלי מבציהן! טיפלה אשת רבי חנינא בתרנגולות והרבו ביצים ואפרוחים עד שנתמלא הבית תרנגולים והיו מאוד מצערים את בני הבית. מה עשה רבי חנינא? מכרם וקנה בדמיהם עיזים והיה מגדלן ושומרן ולא נהנה מהם כלל, לאחר כמה שנים שמע רבי חנינא אדם שעמד ליד ביתו אומר לחברו: כאן הנחתי את תרנגולי לפני שנים ואבדתים, אמר לו רבי חנינא: היה לך בהן סימן? אמר לו: הן, נתן לו את הסימן ונטל ממנו את העיזים. והן הן העיזים שהביאו דובים בקרניהם (תענית כה.).
מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו ליסטים וחבשו אותו בחצר והניחו לו תבן ושעורים ומים – ולא היה אוכל ושותה, (מפני שלא רצה להיות אצל גזלנים) אמרו: למה אנו מניחים אותו שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו ופתחו לו את הדלת והוציאוהו, והיה אותו חמור מתאמץ והולך עד שהגיע לביתו של רבי חנינא בן דוסא. שמע בנו את קולו, אמר לו: אבא, דומה קולו לקול בהמתנו. אמר לו: בני פתח לו את הדלת שכבר כמעט מת ברעב, עמד ופתח לו את הדלת והניח לו תבן ושעורים ומים והיה אוכל ושותה.
לפיכך אמרו חכמים: כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתם חסידות כמותן (אבות דרבי נתן סוף פרק ח).
ובעניין זה מובא מעשה בחסיד אחד שהייתה לו פרה והיה חורש בה בשדהו, לימים ירד אותו חסיד מנכסיו ומכרה לנוכרי אחד, חרש בה הנוכרי מיום ראשון ועד ליום שישי, וביום שבת כשבא להוציאה על מנת לחרוש עמה, רבצה תחת העול, ולא רצתה לעשות מלאכה, והיה אותו נוכרי מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כך, הלך אצל אותו חסיד ואמר לו: בוא וטול את פרתך, והחזר לי את כספי, ששה ימים עבדתי בה וביום השבת הוצאתיה לחוץ, ורבצה תחת העול ולא רצתה לעשות שום מלאכה שבעולם, וכמה שהייתי מכה אותה היא אינה זזה ממקומה.
כיון שאמר לו כך, הבין אותו חסיד מפני מה היא אינה עושה מלאכה, מפני שהייתה רגילה לנוח בשבת, אמר לו אותו חסיד: בוא עימי וראה כיצד אני מעמידה ואגרום לה לחרוש את השדה, כשהגיע אצלה אמר לה באזנה: פרתי, פרתי! כשהיית ברשותי היית נינוחה בשבת עכשיו לצערי גרמו עוונותיי ומכרתיך לנוכרי זה, בבקשה ממך, עמדי ועשי רצון אדוניך, מיד עמדה ובקשה לעשות מלאכה, אמר הנוכרי לאותו חסיד: איני מניחך עד שתאמר לי, מה עשית לה ומה אמרת לה באזנה שמא כישפת אותה? אמר לו אותו חסיד: כך וכך אמרתי לה.
כששמע זאת אותו נכרי נבהל ונזדעזע ונשא קל וחומר בעצמו, ואמר: מה פרה זו שאין בה לא שיחה ולא דעת ולא תבונה הכירה את בוראה, אני, שבראני הקדוש ברוך הוא בצלמו ובדמותו ונתן לי דעה ובינה – ולא אכיר את בוראי! מיד בא ונתגייר וזכה ללמוד תורה ונקרא רבי יוחנן בן תורתא לפי שפירוש תורתא בארמית זה פרה (פסיקתא רבתי יד).
מסופר במסכת תענית (כד.) שפעם רבי חנינא בן דוסא היה מהלך בדרך, ירדו גשמים, אמר לפניו, ריבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסקו הגשמים, כשהגיע לביתו אמר, ריבונו של עולם, כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת? ירדו גשמים (מופיע גם לעיל בעמוד פה).
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי – יודע אני שהוא יחיה, ואם לאו – יודע אני שלא יחיה.
מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא כדי שיבקש עליו רחמים, כיון שראה אותם רבי חנינא עלה לעליה וביקש עליו רחמים, בירידתו אמר להם: לכו, שחלצתו חמה (היינו, ירד לו החום והוא הבריא). אמרו לו: וכי נביא אתה: אמר להם: לא נביא אני ולא בן נביא אני, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפילתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה. וכשבאו אצל רבן גמליאל. אמר להם: העבודה, (לשון שבועה) לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה המעשה, באותה שעה בדיוק חלצתו חמה וביקש מאתנו מים לשתות.
היתה לו לרבי חנינא בן דוסא שכנה אחת, שהייתה בונה בית ולא היו הקורות מגיעות מכותל לכותל, באה אצלו ואמרה לו: אני בונה בית ואין הקורות מגיעות מכותל לכותל, אמר לה: מה שמך? אמרה לו: איכו, אמר לה: איכו יגיעו קורותיך! הגיעו. אמר פלימו: אני ראיתי את אותו בית והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן, ואמרו לי: זה הבית שקרה רבי חנינא בן דוסא בתפילתו (תענית כה.).
ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, (ראה לעיל בעמוד קב) וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו, חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח רבי חנינא ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחי. אמר רבן יוחנן בן זכאי, אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו על ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחין עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, כלומר, שהוא כבן בית שנכנס ויוצא בכל זמן בלא רשות, ואני דומה כשר לפני המלך שאינו רגיל לבוא לפני המלך (ברכות לד:).
אמרו חכמים במסכת סוטה (מט.): משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. כלומר, בטלו אנשי מופת, שהיה רבי חנינא בן דוסא צדיק גדול, והיה עושה מעשים מופלאים ביותר.
רבי חנינא בן דוסא טמון בכפר עראבה שליד סכנין (ראה מפה בסוף הספר).