מסכת אבות- פרק ה משנה ו

פרק ה משנה ו

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: 

פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, 

וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, 

וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. 

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: 

אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. 

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה.

באור המשנה

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות – בערב שבת בראשית קודם שנשלמה בריאת העולם, ואלו הן:

א. פי הארץ – שבלעה את קורח ועדתו (במדבר טז, לב). ב. פי הבאר – בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות וממנה היו שותים מים (שמות יז, ו). ג. פי האתון – בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם (במדבר נב, כח). ד. הקשת – לאות ברית שלא יהיה עוד מבול על הארץ (בראשית ט, יג). ה. המן – שירד לישראל ארבעים שנה במדבר (שמות טז, טו). ו. המטה – של משה רבינו, שעשה בו את האותות במצרים (שמות ד, יז). ז. השמיר – כמין תולעת, ברייתו כשעורה. שהשתמשו בו בבנין בית המקדש להבקעת האבנים, ובו פיתחו את אבני החושן והאפוד, על ידי כך שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאליהן.  ח. הכתב – צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות. ט. המכתב – שהלוחות היו נקראים מכל ארבעת הצדדים. י. הלוחות – לוחות הברית הראשונים, שנאמר בהם: "והלוחות מעשה אלוהים המה" (שמות לב, טז). ואמרו: מלמד שהלוחות היו כתובים ומונחים מששת ימי בראשית. היו עשויים מסנפרינין, ארכם ורחבם ששה טפחים ועביין שלשה טפחים. 

ויש אומרים: אף המזיקין – אלו הם השדים, שלאחר שברא הקדוש ברוך הוא את אדם וחוה היה מתעסק בבריאתן. וכשברא רוחותיהן לא הספיק לברוא את גופם עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף. וקבורתו של משה – קברו של משה רבינו, כמו שכתוב: "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד, ו). ואילו של אברהם אבינו – שנגזר עליו בערב שבת בבין השמשות, שיהיה נאחז בסבך בקרניו בשעת עקידת יצחק.

ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה – כלומר, הצבת אינה נעשית אלא באמצעות צבת אחרת, שאוחזים בה את הברזל המלובן באש ומכים עליו בפטיש עד שנעשה כלי. והצבת הראשונה מי עשאה? על כרחך לומר שנעשתה בידי שמיים בערב שבת בבין השמשות.

מעשי אבות

למדנו במשנתנו שאחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בראשית בין השמשות הוא "השמיר" שזוהי בריה בגודל כשעורה. ומששת ימי בראשית נברא, ואין שום דבר קשה יכול לעמוד בפניו. והשתמשו בו בבנין בית המקדש להבקעת האבנים. ובו פיתחו את אבני החושן והאפוד. לפי שאבנים הללו שבחושן ובאפוד אין כותבים אותם בדיו, משום שנאמר: "פיתוחי חותם" (שמות כח, יא). ואין משרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: "במלואתם" (שם שם, כ). אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם השמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן, כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום. וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום (סוטה מח:).

בעת שבנה שלמה המלך, עליו השלום, את בית המקדש בשנת 2928 לבריאת העולם (832 לפנה"ס) היה צריך הרבה אבנים למלאכה זו, אך אסור שישמיע כלי ברזל בבניה זו. אמר שלמה לחכמים: איך אעשה מלאכה זו בלי כלי ברזל? אמרו לו חכמים: יש בריה אחת מששת ימי בראשית, ושמיר שמו, שאין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו. וזה השמיר שהביא גם משה רבינו לאבני האפוד. שהיה מראה את השמיר הזה על האבנים מבחוץ, והן נבקעות מאליהן. אמר להם שלמה: ובאיזה מקום נמצא זה השמיר? אמרו לו: הבא אצלך שד זכר ושד נקבה וכפאם ביסורים, ויאמרו לך היכן נמצא השמיר. הביא אותם שלמה, וייסר אותם ביסורים. אמרו לו: אין אנחנו יודעים היכן הוא נמצא. אך ייתכן שאשמדאי מלך השדים יודע את המקום בו הוא נמצא, אמר להם שלמה: ואיה נמצא מלככם, שאוכל לכובשו שיאמר לי זאת? אמרו לו: הוא נמצא בהר פלוני, וכרה לו שם בור ומילאו במים ומכוסה באבן אחת ונחתם בחותמו. ובכל יום הוא עולה לרקיע, ולומד שם בישיבה של מעלה, ויורד אחר כך לארץ ולומד בישיבה של מטה. וכשבא לארץ, הולך הוא לבור הזה ובודק את החותם שלו אם לא נגע בו אדם לגלות את בורו. ופותח את הבור ושותה את המים שבתוכו, ואחר כך הוא מכסהו וחותם אותו שוב בחותמו, והולך לו.

כששמע זאת שלמה המלך מיד קרא לבניהו בן יהוידע מהגיבורים שהיו לדוד אביו. ונתן לו שלשלת שהיה חקוק עליה את שם השם, וטבעת שהיה חקוק עליה שם, וגיזות צמר ונאדות יין. מה עשה בניהו בן יהוידע? הלך לשם, וחפר לו בור למטה מבורו של אשמדאי, והריק את כל המים שהיו בבור העליון לתוך הבור התחתון שחפר, דרך נקב שניקב בשפה שבין שתי הבורות. ולפי שבורו של אשמדאי היה גבוה בהר מקרקעית הבור התחתון, לכן כל המים שהיה בבור נתרוקנו לתוכו מאליהם. לאחר מכן הוא סתם את הנקב שעשה בין בורו לבורו של אשמדאי בגיזות צמר. כדי שכאשר ישים יין בעליון לא יזוב ממנו לתחתון. וחפר בור למעלה מבורו של אשמדאי, ושפך היין לשם, ומילא את שני הבורות עפר, כדי שלא יבין אשמדאי כל מה שעשה. ועלה בניהו וישב על האילן שהיה סמוך לאותו מקום.

כשבא המלך אשמדאי, בדק לחותמו ומצאו שלם שלא נגע בו אדם. פתח הבור, ומצא בו יין במקום מים, ולא רצה לשתות את היין. אך לאחר זמן מה נעשה צמא מאוד ולא יכל להתאפק מלשתות את היין ושתה את כל היין שהיה בבור עד שהשתכר ונירדם. מיד ירד בניהו בן יהוידע מן האילן ובא אצלו, והשליך עליו את השלשלת וסגר השלשלת סביב צוארו שלא יוכל ראשו לצאת. כשהקיץ אשמדאי משנתו וראה את השלשלת שעל צוארו התחיל להילחץ ולנסות להתנתק ממנה. אמר לו בניהו: אשמדאי, שמו של הקדוש ברוך הוא על השלשלת תיזהר מלנתק אותה.

כשהיה בניהו בן יהוידע אוחז את אשמדאי והולך עימו בדרך, ראה אשמדאי עיור אחד שתועה בדרך. העלהו להטותו על הדרך. ראה שיכור אחד שטועה בדרך וגם אותו העלהו להטותו על הדרך. ראה אנשים שהיו מרבים מאוד בשמחת חתן וכלה – בכה. שמע אדם אחד שאמר לסנדלר שיעשה לו מנעלים חזקות שיחזיקו לו מעמד שבע שנים – שחק. אחר כך ראה קוסם אחד שקוסם קסמים – שחק עליו גם כן.

כשבא אצל שלמה המלך, לא הניחו לו להיכנס אצלו עד שלשה ימים. לסוף שלשה ימים נכנס אשמדאי אצל שלמה המלך. לקח קנה שהיתה מידתו ארבע אמות, והשליך לפניו. אמר לו: אם ימות האיש הזה (הוא התכוון לשלמה המלך) אין לו בעולם הזה רק ארבע אמות. כבשת את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי! אמר לו שלמה המלך: אין אני רוצה ממך דבר, רק רוצה אני לבנות את בית המקדש. וצריך אני את השמיר לחיתוך האבנים, אמור לי היכן הוא נמצא? אמר לו אשמדאי: השמיר לא נמסר לי כי אם לשר הים נמסר, ואינו נותנו כי אם לתרנגול הבר, שמאמינו בשבועתו שיחזיר אליו את השמיר. אמר לו: ומה הוא עושה עימו? אמר לו: הוא מביא אותו להרים שאין בהם ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם. ומניח אותו על ראש ההר ומתבקע ההר מעט כמו חריץ, עד שמשליך שם זרע האילנות, וגדלים שם אילנות ומתפרנס מהם.

כששמע שלמה את דברי אשמדאי מיד ציווה את משרתיו שיבדקו ויחפשו היכן הקן של זה תרנגול הבר. בדקו ומצאו את קינו וראו שיש לו בנים בקן. מה עשו? כיסו את הקן מלמעלה בזכוכית שקופה. כדי שיראה את בניו בקן ולא יוכל להיכנס אצלם, ויצטרך להשתמש עם השמיר להניחו על הזכוכית שהיתה על גביהם. מה עשה? הלך והביא את השמיר, והניח אותו על כיסוי הזכוכית. מיד שלוחיו של שלמה המלך כרכו אותו בסוגים של צמר, והניחו אותו בטנא של אבר מלא סובי שעורים, שבזה הוא משתמר. והביאו אותו לשלמה המלך שיבנה בו את בית המקדש. כשראה זאת תרנגול הבר הלך וחנק את עצמו, לפי שעבר על שבועה שנשבע לשר הים.

שאל בניהו את אשמדאי: כשראית בדרך את העיור שהולך ותועה, מדוע הראית לו את הדרך הנכונה שילך בה? אמר לו: מפני שהיו מכריזין עליו בשמים שצדיק גמור הוא, ומי שעושה לו נחת רוח זוכה לחיי העולם הבא. וכשראית את השיכור שתועה בדרך, מדוע הראית לו את הדרך הנכונה שילך בה? אמר לו: מפני שהכריזו עליו בשמים שרשע גמור הוא, לכן הראיתי לו את הדרך ועשיתי לו נחת רוח כדי שיאכל שכרו בעולם הזה. וכשראית שמחת חתן וכלה שהיו שמחים מאוד, מדוע בכית? אמר לו: כי החתן שלה ימות בתוך שלושים יום, והיא תצטרך להמתין ליבם קטן שלש עשרה שנים עד שיגדל ויהיה ראוי לחליצה. וכששמעת את האיש שאמר לסנדלר שיעשה לו מנעלים חזקים לשבע שנים מדוע שחקת? אמר לו: זה האיש אין לו לחיות עוד אפילו שבעה ימים, והוא רוצה שהסנדלר יעשה לו מנעלים חזקים לשבע שנים?! ושוב שאל אותו בניהו מדוע בעת שראית לזה הקוסם בקסמים גם כן שחקת? אמר לו: כי הוא ישב במקום שתחתיו נמצא אוצר המלך, וטמונים שם כסף וזהב שיקסום וידע מה שיש תחתיו! (גיטין סח.).

עוד למדנו במשנתנו שהמטה היה אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בראשית בבין השמשות. ובמדרש מובא על הפסוק (שמות ד, יז): "ואת המטה הזה תקח בידך" – המטה שנברא בבין השמשות, נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב הוליכו למצרים ומסרו ליוסף בנו. וכשמת יוסף העבירו את ביתו לארמון פרעה. והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים, וראה את המטה ואת האותות שעליו וחמד אותו בלבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן ביתו ולא היה אדם יכול לקרוב אליו. עד שבא משה למדין, ונכנס לתוך גן ביתו, וראה את המטה, וקרא את האותיות שעליו ושלח ידו ולקחו. וכשראה זאת יתרו אמר: זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים. לפיכך נתן לו את ציפורה בתו לאשה (פרקי דרבי אליעזר, ילקוט שמעוני).