פרק ד משנה יט
שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר:
"בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ,
פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כד, יז).
באור המשנה
שמואל הקטן אומר: נקרא קטן על שם שהיה מקטין את עצמו. ויש אומרים: לפי שהיה מעט קטן משמואל הרמתי. ודבריו הם פסוק במשלי, שהיה רגיל להוכיח בני אדם במידה זו. וזהו הפסוק: בנפול אויביך אל תשמח – למפלתו, ובכשלו אל יגל לבך – אל תשמח בכשלונו, פן יראה ה' ורע בעיניו – פן יראה ה' שעשיתו כאילו הוא שלוחך למלאות תאוותך, והשיב מעליו אפו – מזה שכתוב "והשיב" ולא כתוב "ושב", מכאן משמע שיסיר ה' אפו מעל אויבך וישיבהו עליך. וכל זה מדובר דווקא באויב ישראל אולם באויב נוכרי, רשאים לשמוח במפלתו, וכמבואר במסכת מגילה (טז.) שאמר לו המן למרדכי: עלה ורכב על הסוס, אמר לו מרדכי: איני יכול לעלות שתשש כוחי מפני התעניות שאני שרוי בהם, כופף המן את גבו כדי שיעלה מרדכי עליו, ויוכל לעלות על הסוס, כשעלה מרדכי בעט בהמן, אמר לו המן: "והלא כתוב אצלכם בתורה: "בנפול אויבך אל תשמח!" אמר לו מרדכי, במה דברים אמורים? באויב ישראל, אבל באויב נכרי נאמר: "ואתה על במותימו תדרוך".
מעשי אבות
שמואל הקטן היה תנא בדור השני. אף הלכה לא נמסרה בשמו, וגם באגדה היו דבריו מועטים. ואף על פי כן נתפרסם מאוד בזכות צדקותו ענוותנותו ומידותיו הנעלות כפי שמובא במסכת סנהדרין (יא:). פעם אחת היו חכמים מסובים בעליה ביבנה ויצאה בת קול מן השמים ואמרה: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת שמואל הקטן הספידוהו כל העם: הוי חסיד, הוי עניו תלמידו של הלל.
מעשה ברבן גמליאל שאמר: "השכימו לי שבעה לעליה". כלומר, הזמינו לי שבעה חכמים למחר בבקר לעליית גג מסוימת על מנת לחשב אם צריך לעבר את השנה (לקבוע אדר שני ולעשותה מעוברת). כשהשכים רבן גמליאל בבוקר מצא, שהיו שמונה חכמים. אמר: מי הוא זה שעלה שלא ברשות – ירד. עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר את השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו רבן גמליאל: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה. וממשיכה הגמרא ואומרת שלא שמואל הקטן היה זה שעלה שלא ברשות אלא אדם אחר היה, וכדי שאותו אחד, לא יתבייש אמר שמואל הקטן כך על עצמו (סנהדרין יא.)
על פי בקשתו של רבן גמליאל דיבנה חיבר שמואל הקטן את ברכת "למינים ולמלשינים". שהיא הברכה השתים עשרה בתפילת שמונה עשרה. המכוונת בעיקר כלפי כת המינים שנתרבו בימים ההם והיו מציקים לישראל (ברכות כח:).
מעשה בשמואל הקטן שגזר תענית על עצירת גשמים. וביום שקבעו להתענות ירדו גשמים קודם הנץ החמה, כסבורים העם שבחו של ציבור הוא, שנאמר: "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה סה, כד). אמר להם שמואל הקטן, אין זה שבחו של ציבור. משל למה הדבר דומה? למלך שגזר שלא יתנו לעבדו לאכול. מה עשה אותו עבד? דחק ונכנס אצל המלך: אמר להם המלך תנו לו לאכול ולא אשמע את קולו.
שוב לשנה אחרת היתה עצירת גשמים, וגזר שמואל הקטן תענית. ולאחר שהתענו והתפללו על הגשמים, ירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה. כסבורים העם לומר שבחו של ציבור הוא. אמר להם שמואל הקטן: אין זה שבחו של ציבור.
משל למה הדבר דומה?
לעבד שבא לבקש שכרו מן המלך, אמר המלך לעבדיו: המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואז תתנו לו שכרו. אלא שבחו של ציבור הוא שתיכף כשיעמוד השליח ציבור בתפילה ויאמר: "משיב הרוח", ואז תנשב הרוח, "מוריד הגשם" ואז ירדו גשמים. זה נקרא שבח של ציבור, לפי שתירץ באמרם התפילה נענו (תענית כה:).
בשעה שנפטר שמואל הקטן, תלו מפתחות שלו ופנקסו בארונו. מפני עוגמת הנפש שלא הניח אחריו בן, ורבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הספידוהו ואמרו: על זה נאה לבכות ועל זה נאה להתאבל, כאשר מלכים מתים הם מניחים את עושרם לבניהם ואילו שמואל הקטן נטל כל החמדות שבעולם והלך לו, אין לנו חליפתו אין לנו תמורתו (מסכת שמחות פרק ח).
בשעת מיתתו התנבא על עשרת הרוגי מלכות ועל החורבן ואמר: רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול יהרגו בחרב, וחבריו כמו רבי יעקב ורבי חנינא בן תרדיון – לשאר מיתות. רבי עקיבא יסרקו בשרו במסרקות של ברזל ורבי חנינא בן תרדיון בשריפה, ושאר העם יהיו לביזה. וצרות רבות עתידות לבוא עליהם (סנהדרין יא.)
הוא היה אומר
שמואל הקטן אומר: העולם הזה דומה לגלגל עינו של האדם. לובן שבו – זה האוקיינוס, שמקיף את כל העולם. שחור שבו – זה העולם. קומט שבשחור – זה ירושלים. ופרצוף שבקומט – זה בית המקדש (דרך ארץ זוטא ט).