אין דבר חשוב ויקר יותר מהתורה

"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב).

מפסוק זה אנו רואים כמה חשובה התורה לאין ערוך ולאין שיעור כלל וכלל, שהרי בנוהג שבעולם, יש אדם שמתפעל מחולצה חדשה, ויש שאינו מתפעל מחולצה אלא מחליפה חדשה. ויש שגם מחליפה חדשה אינו מתפעל אלא מרכב חדש מיוחד. ויש עשיר שגם מרכב אינו מתפעל אלא מוילה מיוחדת, שלוש קומות, חצר גדולה, מדשאות, מזרקות מים עם דגי נוי וכו'.

וכן הלאה ככל שהאדם עשיר ומכובד יותר, אינו מתפעל אלא מדברים מיוחדים במינם יותר ויותר, עד שנגיע אל המלך שאינו מתפעל מכל הדברים הללו וכיוצא בהם, אלא רק מנצחון של איזו מדינה גדולה שהיה קשה מאוד לכובשה, ופעמים רבות ניסה ולא הצליח, ועתה סוף סוף ניצח אותה, או אז לבו שמח ומתפעל כולו.

מעתה צא וחשוב, אם כך הוא במלך בשר ודם, אם כן ה' יתברך שברא את השמים והארץ, והכל שלו, ממה נשאר לו להתפעל?! ואם בכל זאת הוא מתפעל מהתורה הקדושה, ואומר שהיא לקח טוב ומשהו מיוחד, מה צריך יותר מזה?! ואם אדם עדַין, אינו מתפעל, סימן שחסר אצלו משהו.

הא למה הדבר דומה?

לתבשיל מיוחד, טעים ומשובח, שכולם אוכלים ונהנים ממנו, והגישוהו לאדם מקורר ומצונן מאוד, וטועם ממנו ואינו מרגיש טעם, והוא תמה: מה נהנים אתם מתבשיל זה, אינני מרגיש בו שום טעם!. האם הבעיה בתבשיל או באדם? אין ספק שהבעיה באדם הזה – הוא חולה, הוא מצונן, אפו סתום, לכן אינו מרגיש בטעם המאכל.

כן הוא בתורתנו הקדושה:

אדם שאינו מרגיש את מתיקות התורה, כמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו ח): "שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם", ומי שאינו מרגיש, סימן שהבעיה היא אצלו, שהוא חולה בנפשו.

ופעמים, הסיבה שאדם לא זוכה להרגיש את מתיקות התורה, כי לימודו "כתינוק הבורח מבית הספר", מחכה מתי לגמור וללכת הביתה, כל רגע מסתכל על השעון מתי יגמר השיעור, מתי הרב הזה כבר יגמור, ובסיום הלימוד הוא שמח כמוצא שלל רב, לכן אין לו טעם ומתיקות בתורה.

וכבר אמרה תורה (משלי ח יז): "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי", כל מי שאוהב אותי, אני אוהבת אותו. ומי שירצה אותי באמת, ימצא אותי. כי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט): שלפי פנים ולב שאדם נותן לתורה, כך התורה נותנת לו מנגד. (יבמות קיז ע"א)

אבל נחמתנו היא, שכל זה בתחילת הלימוד, שכל ההתחלות קשות, אבל לאחר מכן יערב להם (מכילתא שמות יט ה).

וזה רמזו בפסוק (תהלים סח יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ, מַתָּנוֹת בָּאָדָם".

בתחילה התורה אצל האדם בגדר 'שבי', בכוח, ישנם קשיים ועליו להתאמץ הרבה. אבל אם מתעקש להמשיך ללמוד ולא נחלש, התורה נעשית לו בגדר 'לקחת' – קנין שקונה את התורה, ואמנם כשקונה צריך לשלם, אבל קל לו הרבה יותר, נהנה יותר, אין זה כמו שבי. ואם מתחזק בלימוד, זוכה שהתורה נעשית לו בגדר 'מתנות' – לוקח בלי לשלם, נהנה הרבה וזוכה לקבל שפע גדול יותר מההשקעה שהשקיע בלימודו.

ומסופר על החזון איש שפעם ראה שניים שישבו ללמוד ומידי פעם שוחחו בדברים בטלים, אמר להם הרב, לשוחח באמצע הלימוד זה לא רק עוון של ביטול תורה וזלזול בתורה, זה בכלל לא לימוד, לא ניתן במציאות להרגיש את מתיקות ועריבות התורה, אלא רק כשלומדים ברצף, אבל מי שמפסיק בלימודו, דומה למבשל תבשיל ועד שהתבשיל מספיק להתחמם, מסירו מהאש, ולאחר שהתקרר שוב מחממו ושוב מסירו מהאש, אם כן לעולם לא יתבשל התבשיל, כך לעולם לא ירגיש את מתיקות התורה.