דוגמא אישית
בהפטרת ראש השנה קוראים על אזהרת המלאך לאם שמשון:
"וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל–תֹּאכְלִי כָּל–טָמֵא כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי–נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר…"
נשאלת השאלה:
בהפטרה מצווה המלאך את אם שמשון לא לאכול דבר היכול להשפיע על הילד כי עליו להיות נזיר מן הבטן.
אך מדוע הוא לא מאפשר לה לאחר ההריון לאכול מה שהיא רוצה?!
לפני שנענה נביא את דבריו של "השרידי אש":
נאמר קודם "ושננתם לבניך" ואח"כ "ודברת בם". ויש להבין: הסדר היה צריך להיות הפוך: קודם שהאבא ילמד בעצמו ואחר כך ישנן לבנו?!
הכתוב בא ללמדנו את יסוד היסודות בחינוך ילדינו: דוגמא אישית.
לעיתים תכופות חולפים אצל הילדים ההרהורים האם העונש שגזר עלי אבי אף הוא נזהר במעשה זה?!…
במילים אחרות: "האם במידה שמודד לי הוא גם מודד לעצמו?"
וזה גורם לריחוק ובידול בין הורים לילדיהם.
לפיכך לימדה תורה – "ושננתם לבניך" = איך היא הדרך לשנן להם? – "ודברת בם בשבתך בביתך"…
דהיינו, גם אם תכביר מילים לחנך, מה שייקלט אצל הילד הוא המראה כיצד אתה בשבתך בביתך…
כדי להבין עד כמה הדוגמא האישית היא קריטית בחינוך הבנים נפתח במשל:
מוכר כובעים התנמנם ביער וכשהתעורר גילה שכובעיו נעלמו חוץ מכובעו שלו. על העצים הריעו הקופים כשהכובעים לראשם.
האיש נופף באגרופיו, והקופים אחריו.
כל תנועה שלו – קוף אחרי בן אדם… מרוב זעם הוא השליך את כובעו ארצה ומיד לאחר מכן כל הכובעים היו בידיו.
כל הקופים השליכו אותם לארץ בעקבותיו…
ילדים אינם מצטיינים בקשב להוריהם, אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם דגם החיקוי הקרוב ביותר אליהם…
וכך מבאר המהרי"ל את הגמרא בסנהדרין צ"ד:
אודות תקופת הזוהר שבימי חזקיהו מלך יהודה שכל תינוק ותינוקת היו בקיאים בדיני נגעים ואהלות (ההלכות החמורות והקשות ביותר) – אין הכוונה שהתינוקות למדו מפי רבם את ההלכות הללו ודקדוקיהן, אלא מכיוון שההורים היו תלמידי חכמים, הילדים למדו ממה שראו בבית…
וזכורני, "כד הויא טליא" (בהיותנו צעירים – טלאים…) צמודים היינו לאבינו שהיה חזן ומעלם לא פיספס תפילה במניין. וכולנו הקפדנו על כך…
מבאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפרשת העקידה מסקנה חשובה:
שהתורה מלמדת שעיקר זכויות אברהם אבינו היו בחינוך הבנים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" (בראשית ח"י, י"ט)
אם נבדוק, נגלה שבסך הכל 8 מילים (מפורשות בתורה) דיבר אברהם לבנו יצחק: "הנני בני. אלוקים יראה לו השה לעולה בני". זהו!
מסקנה:
להיות מחנך טוב, אין הכוונה להרבות במילים. אלא דוגמא אישית.
ועל כוחה של דוגמא אישית למדים מציווי המלאך לאם שמשון:
בציוויו גם עליה שהיא לא תאכל טמא ולא תשתה יין ושכר.
אם היא צריכה לדאוג שבנה יהיה נזיר לה' שתשמור עליו מכל אלו הדברים, אבל למה היא צריכה להישמר מכך?
התשובה פשוטה:
דוגמא אישית! כדי שהילד יחקה אותה.