לתת לשם מצווה
"לא תאמץ את לבבך"
מבאר הש"ך על התורה:
לפעמים יהודי רואה את חברו במצוקה כספית, ורוצה לעזור לו מתוך רחמים. עלול להיות מצב שהסיבה לנתינה היא כיוון שאינו יכול לשאת בליבו הרגשה כבדה זו, ומתוך רצון להפסיק את המועקה אשר בליבו הרי הוא מגיש לו סיוע.
יתירה מזו, ישנם אנשים שבדרך כלל מתאכזרים על אנשים, אך בראותם את מצוקתם, מתעורר בהם רחמים, ואחרי הסיוע שמגישים לנצרך, יכולים ועלולים הם שוב להתאכזר עליו…
לכך מזהירה התורה: "לא תאמץ את לבבך", מלשון "לא תיתן ללבך חוזק ואומץ" שהמטרה בנתינת הצדקה לא תהיה אך כדי להסיר את המועקה שבליבך, ובוודאי לא בשביל להתאכזר עליו…
"אוצרות התורה" מביא סיפור בעניין הזה:
פעם ישב האדמו"ר רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ"ל עם תלמידיו ועסק בתורה נכנס לפתע עני לבוש בלואי סחבות וכל כולו מעורר חמלה הוציא רבי מנחם מנדל דינר זהב מכיסו ונתנו לעני.
שמח העני על המתנה ההגונה שקיבל והלך לדרכו. והנה כאשר הלך אותו עני, שלח הרבי מיד לקרוא לעני.
כשהגיע העני הוציא רבי מנחם מכיסו דינר זהב נוסף ונתנו לעני.
העני שמח מאד. הוא אזר עוז ושאל את הרבי: "אם כך היה ברצונך לתת לי שני דינרי זהב מדוע לא נתנם מתחילה וגרמת לי ל"בהלת שווא" שמא התחרטת?!"
השיב האדמו"ר: למדתי מהפסוק בפרשת ראה שכך עלי לעשות "נתון תיתן לו" מדוע כפלה התורה לשון נתינתו?!
אלא ללמדנו שאם נתן לעני בפעם הראשונה מתוך רחמנות עליו לחזור ולתת נתינה נוספת לשם מצווה לתת באופן "שלא ירע לבבך בתתך לו" כלומר לא מתוך צער הלב על המצב של העני אלא לשם מצוות הצדקה… וכך בדיוק עשיתי…