פרק ה משנה כ
יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר:
הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי
לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ,
שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ,
וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.
באור המשנה
יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר – הווי עז ואל תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כפי שאמר הלל: ולא הביישן למד. וקל כנשר – הוי קל כנשר לחזור על לימודך ללא יגיעה. ורץ כצבי – רוץ כצבי אחר כל מצוה קלה כבחמורה. וגיבור כארי – לכבוש את יצרך מן העבירות. לעשות רצון אביך שבשמים – שבכל אלו הדברים כוונתך תהיה אך ורק לעשות את רצון אביך שבשמים.
הוא – יהודה בן תימא, היה אומר: עז פנים לגיהנום – מי שהוא עז פנים ולא עושה את רצון אביו שבשמים סופו יורש גיהנם. ובושת פנים לגן עדן – מי שיש בו את מידת הבושה לא במהרה הוא חוטא. כמו שנאמר: "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, טז). ועל ידי כך הוא זוכה להגיע לגן עדן.
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך – כלומר, כשם שחוננתנו בזאת המידה, כן תחננו לבנות את ירושלים עיר הקודש ובית המקדש בתוכה במהרה בימינו, אמן.
מעשי אבות
רבי יהודה בן תימא היה בסוף תקופת התנאים מתלמידי רבי יהודה הנשיא. זוהי המשנה היחידה בה הוא מופיע בכל השישה סידרי משנה. במסכת חגיגה (יד.) אמרו על הפסוק: "הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה" (ישעיהו ג, א). "משען" – אלו בעלי מקרא, "ומשענה" – אלו בעלי משנה. כגון, רבי יהודה בן תימא וחבריו שהיו שונים שש מאות סדרי משנה. ויש אומרים: שבע מאות סדרי משנה. וכתב הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח דוראן מגדולי חכמי ספרד וצפון אפריקה, לפני 645 שנה כיהן כרבה הראשי של אלג'יר ונפטר שם בגיל 84): שישנם סוברים שהוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות.
ציונו נמצא במושב דלתון (ראה מפה בסוף הספר).
הוא היה אומר
רבי יהודה בן תימא אומר: אהוב את השמים, ואהוב את כל המצוות. ואם עשית לחברך רעה קימעא – יהא בעיניך הרבה. ואם עשית לחברך טובה הרבה – יהא בעיניך קימעא. ואם עשה לך חברך טובה קימעא – יהא בעיניך הרבה. ואם עשה לך חברך רעה רבה, יהא בעיניך קימעא. (אבות דרבי נתן פרק מא).
למדנו במשנתנו שהעזות מביאה את האדם לירש גיהנם והבושת פנים מזכה אותו לירש גן עדן. ובענין זה שנו חכמים (שמות כ, כ): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" – זו בושה. "לבלתי תחטאו" – מלמד, שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרו חכמים: סימן יפה באדם, שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני (נדרים כ.).
ואמר רב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עוונותיו (ברכות יב:). ואומרת הגמרא: שלשה סימנים יש בעם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים (יבמות עט.).