ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של חיבה

בספר שערי ליל הסדר מובא:

ארבע כוסות הם כנגד ארבע לשונות של חיבה, שמחבב הקב"ה את כנסת ישראל.

בסוף ליל הסדר, אנחנו קוראים את שיר-השירים, ובסופו מופיעים ארבעה כינויים של חיבה, שהקב"ה מחבב את עם ישראל , דכתיב (ה, ב): פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי .
דרך אגב, זה גם מופיע בשיר השירים, בשעה שהקב"ה אמר למשה רבינו, ללכת לבני ישראל ולומר להם, שיפתחו לו פתח כחודו של מחט… – בזכות דם פסח ודם מילה, יוציא אותם ממצרים, שמעולם לא יצא משם דם.

"מהם ארבע לשונות של גאולה?"

אומר הספר שערי ליל הסדר, דבר נפלא ביותר:

הכוס הראשון, היא הכוס שקשורה ל- אֲחֹותִי: 

הכינוי הראשון הוא אֲחֹותִי – אברהם אבינו נקרא בשם אחות, על שם שאיחה את העולם הזה, לקב"ה.

הקב"ה בחר בו מראשית הבריאה, שעליו יושתת עם ישראל… אברהם אבינו לא היה צריך לעשות שום פעולה  מיוחדת, כדי שיבחר בו הקב"ה שנאמר (בראשית ב,ד): "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם"… אל תקרי בְּהִבָּרְאָם אלא באברהם, שעליו השתית הקב"ה את העולם.

הספר זרע ברך אומר – בדרך אגב:

שהקב"ה שלח לביתו של אברהם אבינו, שלושה מלאכים, כדי שיראו את דמותו של אברהם אבינו… אלו היו אותם מלאכים, שהתנגדו לבריאת האדם…שנאמר (תהילים ח, ה): "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" ואמר להם הקב"ה – תביטו באדם שהתנגדתם שיברא… עליו מושתת העולם!

מהו המושג הזה של קידוש?

שבשעה שאנחנו מקדשים בליל הסדר אומרים: "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן" – הוא בחר בנו מכל עם, לא כי עשינו פעולה מסוימת. הוא בחר בנו, כי אברהם אבינו הוא ראש השושלת… הוא בחר בנו, כי אנחנו צאצאיו של אברהם!

אם כך, כמו שְ – בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים… הקב"ה בחר בעם ישראל, להיות העם הנבחר. ולכן הוא בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן.

הכוס הראשון שנקרא אֲחֹותִי , הוא כנגד הבחירה של הקב"ה באברהם אבינו, שאיחה את העולם לקב"ה… גילה את שמו בעולם.

הכוס השני, הוא הכוס שקשור ל- רַעְיָתִי:
כיון שהכוס השני – מקדשים עליו, ומברכים עליו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וממנו מתכוננים כבר, לאכילת מצה.

מדוע אכילת מצה, נקראת בתואר רַעְיָתִי?
התשובה בביאור תוספות במסכת פסחים, הוא מביא שם ירושלמי שאומר –  שכל מי שאוכל מצה בערב פסח , כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו.
פירוש הדבר, שאכילת מצה בערב פסח, נקרא  ארוסתו.

מתי הוא נקרא רַעְיָתִו?
לאחר שמגיע ליל הסדר, אז אכילת המצה נקראת בשם רַעְיָתִו ולא בשם ארוסתו.

שואל הלבוש:

 מתי אנחנו  מברכים 'המוציא מצה'?

זו הברכה השביעית, מתחילת ליל הסדר:

1. בורא פרי הגפן,
2. מקדש ישראל והזמנים,
3. שהחיינו,
4. גאל ישראל,
5. בורא פרי הגפן,
6. המוציא לחם,
7. ואכילת מצה היא הברכה השביעית …

לאחר שאתה מברך שבע ברכות, אתה יכול לאכול את המצה, כיוון שכמו שתחת החופה מברכים שבע ברכות, ואז כבר האישה נקראת רַעְיָה…

כך, בליל הסדר, לאחר שבע הברכות, המצה תקרא רַעְיָה ולא ארוסה.

הכוס השלישי, זה כוס ברכת המזון, נקראת בשם  יוֹנָתִי:
מביאה הגמרא במסכת ברכות (נג, ב):

רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא אכל ואשתלי ולא בריך. אמר היכי אעביד אי אמינא להו אנשאי לברך אמרי לי בריך כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא אמר להו אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא אזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא ומאי שנא יונה דמתילי כנסת ישראל ליונה דכתיב (תהילים סח-יד): "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות.

יוצא מכאן, שמבחינתו של רבה בר בר חנה, לחזור ולברך במקום שהוא אכל, זה מבחינתו יונה של זהב.
לדאבוננו, האוכל אצלנו הוא בחינה של זהב… מבחינתו ברכת המזון, היא פחותה מיונה של זהב…

סיפור שסיפר הרב רוזנבלום שימחיש זאת:

המשגיח שהיה בישיבה שבה למדתי… כשהיינו יוצאים מארוחת הבוקר, הוא רק היה יוצא מהתפילה … הוא היה עומד תפילת 18, כמעט שעה ואפילו יותר…
פעם אחת, הוא יצא והסתכל על לוח המודעות שעודכן וכך היה כתוב: 'תפילת שחרית בשעה 7:00… 7:50 סדר הלכה… 8:15 פת שחרית… 9:00 סדר א'.

התבוננתי בו, איך שהוא מסתכל על לוח המודעות.. ניגשתי ושאלתי אותו: 'כבוד המשגיח, הכול בסדר?'

הוא שאל אותי בפליאה: "ארוחת 45 דק' ארוחת בוקר?! מה יש שם לאכול , בכל כך הרבה זמן?!"

שאלתי אותו: "אז כמה כבוד המשגיח חושב שצריך להקציב לארוחת הבוקר?"

"מקסימום חצי שעה" – ענה בתוקף.

שאלתי אותו: "ומה כבר יש לאכול בחצי שעה?!"

והמשגיח ענה: "אין מה לאכול, אבל צריך זמן – אוכלים עשר דקות, וברכת המזון מינימום זה עשרים דקות"…

לדאבוננו, האכילה אצלנו היא העיקר, ואולי חמש דקות, אנחנו מברכים ברכת המזון…

נחזור לגמרא – אז התירו בני החבורה לרבה בר בר חנה לחזור, ולברך במקום שאכל, ומצא שם יונה של זהב.

אם ככה יוצא, שהכוס השלישי, נקרא בשם יוֹנָתִי, כי ברכת המזון נקראת על שם היונה. כך כתוב במפורש, בדברי הגמרא.

רק נוסיף עוד נקודה אחת, שכותב  הספר שערי ליל הסדר – מה המיוחד בעניין שליוֹנָתִי, מה שאין לנו בְ- רַעְיָתִי?
מרעיה אפשר להתגרש… ואילו מיונה לא. כתוב בחז"ל – שהיונה לעולם לא נפרדת מבעלה.
כשהיונה מטילה שתי ביצים, הם נעשים זוג אחד לעולם, עד שמתים, ולעולם לא נפרדים.
כותב בעל הטורים – אם מת אחד מבני הזוג, הבן-זוג השני לא 'מתחתן', אלא נישאר לבד עד שהוא מת.

זאת אומרת, שהכינוי הזה של רַעְיָתִי, גבוה יותר מ- יוֹנָתִי, כיון משרעיתי אפשר להתגרש, ואילו ביונתי נשארים דבוקים, עד הרגע האחרון של החיים…

הכוס הרביעי, הוא כנגד תַמָּתִי – תאומתי.

נשאלת השאלה:

אם יש לך כבר אֲחֹתִי, ו- רַעְיָתִי ו – יוֹנָתִי… מה כבר אפשר להוסיף בעניין של תַמָּתִי?

מה המשמעות של תאומתי?

התאומים, יש להם טבע, שאין לשום אדם בבריאה…
אם בעל ואשה, רח"ל, אחד מהם לא חש בטוב, הם לא יכולים להגיד שגם השני לא חש בטוב, כתוצאה מהחולי של השני…
אבל אצל תאומים, ברגע שאחד מהם לא חש בטוב, השני ממרחק מרגיש אותו.

אם כך נבין, הכוס הרביעי הוא כנגד תַמָּתִי – תאומתי כיוון שאחרי שגמרנו את ליל הסדר, הפכנו למחוברים ומדובקים לקב"ה בצורה כזאת, עד שהפכנו לתאומים. כמו שנאמר בפסוק (ישעיה סג, ט): בְּכָל צָרָתָם לֹא (לו) צָר – הקב"ה צר, בצרות של עם ישראל… ברגע שיהודי סובל , הקב"ה משתתף איתו ביחד בצערו … כמו שמובא בחז"ל, שבשעה שפתח הקב"ה את השמים, במעמד הר סיני…(שמות כד, י): וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר…

מה ראו עם ישראל בזה?

אומרים חז"ל, כך מובא גם בחיזקוני – ראו עם ישראל לבנה, שנעשתה משפיר ושליה, של אישה אחת… שמה היה רחל, היא הייתה נכדתו של מתושלח … שעלתה לסייע לבעלה לעשות את הלבנים, וקפצה כדי למוך את התבן, ובאותו רגע שקפצה, הפילה את עוברה וכתשה אותו בתוך הלבנה, והיות וכך, אמר הקב"ה למלאך גבריאל, שיביא לו את הלבנה הזאת, ותשים אותה מתחת רגליי, ולכן היא נקראת כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר… אל תקרי סַּפִּיר , אלא שָפִיר  ושליה, שנעשו מהלבנה הזאת.

למה זה נעשה?
אומרים חז"ל – ללמד אותנו, בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר – מתי שעם ישראל סובל, הקב"ה איתנו ביחד, שנאמר (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה – הקב"ה סובל איתנו ביחד, בצרות שלנו.

יוצא, שהכוס הרביעי שמסיים את ליל הסדר, מביא אותנו לדרגת דיבוק בקב"ה, עד כדי כך, שהפכנו להיות תאומים מבחינה מסוימת, עם הקב"ה.

יוצא איפה שארבעת הכוסות הם כנגד ארבע לשונות של חיבה, שמחבב הקב"ה את כנסת ישראל.