משה רבנו – האושפיזין ביום הרביעי

משה רבנו

"לידת משה רבנו"

בשנת מאה ושלושים לרדת ישראל מצרימה, ופרעה חולם, והנה הוא יושב על כסא מלכותו. וישא עיניו וירא זקן אחד עומד כנגדו ובידו מאזנים. ויקח האיש הזקן את המאזנים ויתלם לפני פרעה. ויקח את כל זקני מצרים, שריה וגדוליה ויאסרם ויתנם יחד בכף מאזנים האחת. ואחר כן לקח טלה קטן אחד ויתנהו בכף המאזנים השנית, ויכריע הטלה את כולן. ויתמה פרעה על החזון הנורא ההוא מדוע יכריע הטלה את כולם? וייקץ פרעה והנה חלום. וישכם בבקר ויקרא לכל עבדיו ויספר להם את החלום, וייראו האנשים יראה גדולה. ויען סריס אחד מסריסי המלך ושמו בלעם, אין זה כי אם רעה גדולה אשר תצמח למצרים באחרית הימים, כי יולד ילד בישראל ויחריב את כל ארץ מצרים. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים, אשר כל זכר הילוד בעברים יהרג, למען תחדל הרעה הזאת מארץ מצרים, ויצו המלך כן, ויצא כרוז בכל מדינת מצרים: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

אך על אף כל המאמצים של מצרים להרוג את הזכרים שנולדו, על ידי הטבעתם ביאור, שמר הקב"ה על תינוקות אלו, ורובם ניצלו ולא מתו. כיצד? ציוה הקב"ה לגלים לפולטם למדבר, והיה בא מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם כיולדת שמשפרת את הולד, ונותן להם שני עיגולים אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב יג): "ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור".

למעלה משנתיים ימים זורקים המצריים ליאור את תינוקות ישראל הזכרים, כדי למעט אותם. ומאז חלומו של פרעה, היו עוקבים ביתר שאת ודקדוק. המעקב אחרי הילודים מחריף. ומנגד – בשעה זו צריך להיוולד מושיעם של ישראל. האם יוכל מושיעם של ישראל, גם במצב קשה זה, להוולד ולהשרד, למרות הרדיפות הקשות? השתלשלות הדברים המדהימה, רצופת השגחה פרטית מופלאה, מלמדת אותנו בלי ספק כי "אין עצה ואין תבונה נגד ה'"!!! איך וכיצד התרחשו הדברים?

גזירת עמרם ועצת מרים

עמרם גדול הדור היה, ואשתו הייתה יוכבד. ראה עמרם כי גזר פרעה לזרוק ליאור את הזכרים הנולדים, אמר: 'לשוא אנו עמלים', לשוא אנו מביאים ילדים לעולם. מה עשה? גרש את אשתו יוכבד. כשראו בני ישראל את גדול הדור עושה כך, למדו ממנו וגרשו כולם את נשותיהם. מרים, בתו קטנה בת ה-5, אשר כבר מקטנות שרתה עליה רוח נבואה, וידעה כי עתיד מושיעם של ישראל להיוולד מהוריה, באה לפני אביה ואמרה לו: אבא! הגזרה שלך קשה יותר מהגזרה של פרעה. פרעה גזר רק על הזכרים, ואילו אתה גזרת גם על הזכרים וגם על הנקבות. שמע עמרם לעצת בתו, והחזיר מיד את אשתו. ראו בני ישראל כי גדול הדור החזיר את אשתו, מיד החזירו כולם את נשותיהם.

הצפנת משה רבנו בתיבה

יוכבד, שהייתה כבר בגיל 130 שנה!!! התעברה, וילדה את משה בחודש השישי להריונה ביום ז' באדר. כאשר נולד משה נתמלא כל הבית אורה. אולם יחד עם זאת דאגו עמרם ויוכבד: מה לעשות כדי שהמצרים לא יתפסו את הרך הנולד וישליכוהו ליאור? כיון שנולד משה בחודש השישי, יכלו להצפינו שלושה חודשים בביתם, כי המצרים מנו ליוכבד 9 חודשים מזמן שעמרם החזיר אותה. אכן בשלושת החודשים הראשונים הצליחו להסתיר את משה בבית.

באותם שלושה חודשים בהם הוצפן משה בביתו, שוד ושבר היה במצרים. על מה ולמה? באותו יום שנולד משה הודיעו החוזים בכוכבים לפרעה: "היום נולד מושיעם של ישראל, ואין אנו יודעים אם הוא נולד מבני ישראל או מן המצרים. עוד רואים אנו כי עתיד הוא ללקות במים". כששמע זאת פרעה, מיד ציוה ללא רחמים כי ביום זה יזרקו ליאור את כל התינוקות הנולדים, גם מבני ישראל וגם מן המצרים. למחרת, אמרו האצטגננים לפרעה כי המושיע של ישראל עדיין לא הושלך ליאור, ועדיין הם רואים את הסימן שלו – שילקה במים. הכריז פרעה כי הגזירה שגזר אתמול עדיין בתוקפה. וכך היה במשך שלושה חודשים, שכל עוד שלא הושלך משה ליאור, עדיין ראו האצטגננים את הסימן שלו בכוכבים, ונמשכה הגזירה על כלל האוכלוסיה במצרים. ומה קורה בתום שלושה חודשים?

ביום ו' בסיון, כתום שלושה חודשים מיום הולדת משה, הבינו עמרם ויוכבד כי לא יוכלו יותר להצפינו בביתם, כי המצריים כבר יחפשו אחריו. בלית ברירה, הם מנסים להצילו בדרך אשר סיכויי הצלחתה נראים אבודים מראש. הם יוצרים לו תיבת גומא קטנה ומכניסים אותו לתוכה. את התיבה שמים ביאור. האם אכן לא יגלו המצרים את התיבה? וכיצד יתקיים הילד ללא מזון ושתיה? ואולי חס ושלום תטבע התיבה הקטנה ביאור הגדול? אכן השלכתו של משה ליאור נעשתה בלב כבד מלא חששות.

מה נסתרות הן דרכי ה'! דווקא על ידי פעולה אבסורדית זו, ניצל משה רבנו! כשהושלך משה ליאור, באו האצטגננים ואמרו לפרעה: הנה, כעת אנו רואים בכוכבים כי מושיעם של ישראל כבר לקה במים והושלך אל היאור. מששמע זאת פרעה, ביטל מיד את הגזרה של השלכת הבנים ליאור, בחושבו שמטרתו כבר "הושגה".

בתיה 'מאמצת' את משה

באותו בוקר, יצאה בתיה בת פרעה לרחוץ ביאור. לשם מה ירדה לטבול דווקא ביאור? יש אומרים שרצתה להטהר מעבודה זרה של בית אביה ולהתגייר. ויש אומרים שהיתה מצורעת, ורצתה לשכך את כאביה על ידי טבילה במימיו הקרירים והמבריאים של היאור. והנה באותו רגע נראתה תיבת משה לפניה. היא הושיטה את ידה כדי לתופסה. כיון שראו שפחותיה שהיא רוצה להציל תינוק מן המים, אמרו לה: "גבירתנו, מנהגו של עולם, אם מלך גוזר גזרה, גם אם כל העולם לא מקיימים אותה – בניו ובני ביתו מקיימים אותה. ואת, בתו של פרעה, עוברת על מצות אביך?!" בא המלאך גבריאל וחבט אותן בקרקע. הושיטה בתיה את ידה, והתארכה ידה לאורך של 12 אמה – ששה מטר (ויש אומרים 16 אמה, ויש אומרים 60 אמה). וראה זה פלא! מיד כשנגעה ידה בתיבה, נתרפא גופה כליל מן הצרעת.

מרים אחות משה, עומדת כל הזמן מן הצד ורואה את מה שנעשה. היא ממשיכה לעקוב ורואה כי בתיה מנסה לחפש למשה אשה שתניק אותו, אך התינוק לא מוכן לאכול בשום אופן מאף אשה. ואז היא ניגשת אל בתיה ומציעה לה שהיא תתן לה אשה מניקה מן העבריות. בתיה הסכימה ומרים הביאה את יוכבד אם התינוק שתניק את בנה. בתיה כמובן לא יודעת כי קיים קשר בין התינוק לבין האשה המניקה. כך מיניקה יוכבד את משה במשך שנתיים תמימות עד היגמלו.

פלאי פלאים!!! למעלה משלוש שנים גזירת פרעה בתוקפה – להשליך ליאור כל בן ישראל שנולד. מעת לידת משה, זורקים אפילו את התינוקות המצריים ליאור, אלפי תינוקות נזרקים בשביל תינוק אחד – משה. והנה באותו יום שבו מודיעים אצטגניני פרעה כי לקה מושיעם של ישראל במים, חוזרת הביתה בתו של פרעה מאושרת, נקיה מן הצרעת, ובחיקה מציאה – ילד שברצונה לאמץ. הילד, כך נראה, נולד לפני מספר חודשים. הוא מהול! קטן שאינו סר למשמעתם, ואינו רוצה לינוק ממצריות, רק מאשה עברית!! ברור שהוא לא ילד רגיל. השם "משה" שניתן לו, מזכיר שוב ושוב את העובדה שהוא משוי מן המים. המסקנה המתבקשת היא שיתכן מאוד מאוד שהוא מושיעם של ישראל!!! אבל הנסיכה מבקשת מפרעה להחיות את הילד. הוא מסכים לאמצו בביתו, מכניסו לארמונו, והוא בעצמו מחבקו ומנשקו! האיש המתקרא אויב מצרים, המבוקש מספר אחד, גדל בתוך בית המלוכה! "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל"!!!

יותר מכך – יוכבד אם הילד מקבלת את בנה אל חיקה למשך שנתיים תמימות ומניקה אותו, ואף מקבלת על כך משכורת נכבדה מאת המלך. כך יכלו עמרם ויוכבד לחנכו בדרך ה', ואף כשגדל משה היה לו תרוץ טוב לבוא מפעם לפעם לביקורים בבית אביו עמרם, ללמוד ולקבל ממנו תורה וידיעת ה'.

משה רבנו בארמון פרעה

גדל משה בבית המלך כשהוא לבוש בבגדי ארגמן, וכל מנעמי ארמון המלוכה לפניו. בכל זאת היה יוצא לראות בסבלות אחיו בני ישראל אשר עבדו בטיט, והיה בוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. והיה נותן כתפיו ומסייע לבני ישראל. אמר הקב"ה: אתה הנחת את השררה והגדולה והלכת לראות בצערם של ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, חייך שאני מניח את העליונים והתחתונים ובא לדבר עמך.

ראה משה שאין מנוחה לעם ישראל, הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. הסכים עמו פרעה, ותיקן להם משה את יום השבת לנוח.

כאשר היה משה בגיל 12, יצא אל אחיו וראה איש מצרי מכה ומבקש להרוג איש עברי מאחיו. אחרי שבדק ברוח קדשו וראה שלא יצא מהמצרי במשך הדורות איש שעתיד להתגייר, הרג אותו על ידי שם המפורש וטמן אותו בחול. הלך משה ושב לבית המלך, והאיש העברי שב לביתו. למחרת יצא משה וראה שני אנשים עבריים [דתן ואבירם] רבים. הרים האחד את ידו כדי להכות את רעהו. עמד משה והוכיח את הרשע: "למה תכה רעך"? הם כעסו על משה והלכו והלשינו לפרעה שאתמול הרג איש מצרי.

כששומע על כך פרעה, החליט כי יש לשים קץ ל"תעלוליו" של משה. עד עכשו שתק על סרבנותו ועל כל מיני מעשים שעשה, אך כעת כשהגיע לידי שפיכות דמים לא ישתוק עוד, אלא יעשה מעשה. מיד אמר לעבדיו: תפסו והרגו אותו. אולם כשתפסוהו והכו בחרב על צוארו, נעשה צוארו כשיש. כאשר ניסו שוב ושוב, נהפכה החרב על ההורג והרגה אותו. רצו להורגו במיתה אחרת, אבל אז נתן הקב"ה בלב משה שיברח. צעק פרעה: "תפסוהו!!" עשה הקב"ה את חלק מהשרים חרשים, ולא שמעו את קריאת המלך. לעומתם, השרים ששמעו נעשו סומים ולא ראוהו כשעבר לפניהם. ואותם שרים שגם שמעו וגם ראו, אך לא היו די קרובים כדי לתפוס אותו, נעשו אילמים ולא יכלו לצעוק לאחרים שיתפסו אותו. בתוך כל המהומה הזאת, ברח משה ונמלט לנפשו.

משה רבנו במדין

להיכן ברח משה? לארץ מדין. שם, ליד הבאר, ראה את רועי הצאן של מדין מתנכלים לבנותיו של יתרו. חילץ אותן משה מן הרועים ואף עזר להן לדלות מים מן הבאר. הזמין יתרו את משה לביתו, ונתן לו את בתו ציפורה לאשה. למשה נולד בן, אשר נקרא בשם "גרשום", כי אמר: "גר הייתי בארץ נכריה".

כל אותן שנים היה משה רועה את צאן יתרו. ברכת ה' ליותה אותו שהתרבה הצאן מאוד, ומעולם לא טרפה חית השדה מן הצאן. יום אחד, כשהיה משה רועה את צאן יתרו במדבר חורב, ברח גדי אחד מן העדר. רדף משה אחריו, והנה הגיע הגדי אל בריכת מים ועמד לשתות. כשהגיע משה אליו, אמר: לא ידעתי שרץ היית מפני הצמא. כעת בודאי עייף הנך. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג את הצאן, ראוי לך להיות רועה את צאני ישראל.

התגלות ה' למשה רבנו

עוד באותו יום נגלה הקב"ה אל משה. הולך משה במדבר והנה הוא רואה סנה – שיח קוצני מאוד, הגדל בתוך מים. הסנה היה בוער באש, אך הפלא ופלא! הסנה אינו נשרף! והמים שתחתיו אינם מכבים את האש!

מתוך הסנה אמר ה' למשה כי צעקת בני ישראל, עוניים ומכאובם, לא נעלמו ממנו, וכעת הגיע זמן הגאולה. בוחר הוא בו, במשה, שילך ויושיע את ישראל. 7 ימים מסרב משה העניו מכל האדם, שלא הוא יהיה השליח להוציא את בני ישראל, אלא אהרון אחיו הגדול. הרי אהרון מנהיג כעת את עם ישראל במצרים, ואיך הוא משה יבוא לתפוס את מקומו?! אולם הבטיח הקב"ה למשה שאהרון ישמח בכל לבו בראותו בגדולתו. מלבד זאת גם הוא ישתתף עם משה בהצלת בני ישראל. אתה תדבר אליו ותשים את הדברים בפיו, ואני אהיה עם שניכם ויורה לכם מה תעשו. הקב"ה מורה למשה ללכת למצרים כשמטה האלוקים בידו, כדי לעשות בו אותות ומופתים לעיני בני ישראל ולעיני פרעה.

משה רבנו חוזר למצרים

בשעה שאמר הקב"ה למשה במדין "לך שוב מצרימה", נחלק דיבורו של הקב"ה לשני קולות. משה שומע "לך שוב מצרימה", ואהרון שומע "לך לקראת משה המדברה". יצא משה ממדין לכיוון מצרים, ואהרון יצא לכיוון המדבר. "מה' מצעדי גבר כוננו" – למרות שלא קבעו שום סימן ביניהם, הם נפגשו בתוך המדבר הגדול. ראה אהרון את משה בגדולתו ושמח מאוד. בזכות השמחה ששמח בכל ליבו, זכה בעתיד לבגד מיוחד – חושן – על ליבו.

"וַיֵּלֶךְ משֶׁה וְאַהֲרן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה וַיַּעַשׂ הָאתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ".

כאשר שמעו בני ישראל את משה, מיד האמינו לו כי הוא שליח מאת ה', וכדי לחזק יותר את ליבם, עשה משה לעיניהם 3 אותות, שציוה אותו ה' לעשות. א. זרק משה את מטהו על הארץ, והנה נהפך המטה לנחש. ב. הכניס משה ידו אל חיקו, והנה נעשתה היד מצורעת כשלג. וכאשר הכניס אותה שוב בחיקו – שבה ידו ונרפאת. בכך הראה הקב"ה לעם ישראל שהוא הממית והמחיה. בדברו נהפך המטה הדומם והמת ליצור חי, ובדברו המית ה' את ידו של משה ועשה אותה מצורעת. ג. משה שפך מים על הקרקע, ונהפכו המים שבקרקע לדם.

לאחר שהעבירו משה ואהרון לעם ישראל את בשורת הגאולה, הם אוספים את 70 זקני העם, והולכים כולם יחד אל ארמונו של פרעה. ארמונו של פרעה היה כעין מבצר ענק ומפחיד. כאשר התקרבו אל הארמון נגלה לעיניהם מחזה מזעזע: ערימה גדולה של גויות בני אדם אשר נהרגו בגזירת פרעה. לצד הערימה היה מין 'מחנה' של בני אדם קטועי ידים ורגלים, לצידו 'מחנה' של בני אדם צלובים, ולצידו 'מחנה' של בני אדם אשר רמסו אותם בטיט. הזדעזעו הזקנים מן המחזה הנורא ונשמטו אחד אחד. כשהגיעו אל פתח הארמון נותרו רק משה ואהרון, כולם ברחו. אמר משה לאהרון: הללו אינם מצווים מפי הקב"ה, אנו מצווים מפי הגבורה, נלך ונעשה שליחותינו אפילו הורגים אותנו.

איש לא עמד בפניהם

כאשר ראו משה ואהרון את השמירה סביב ארמונו של פרעה, הזדעזעו אף הם. גודלו של הארמון היה ענק, והיו לו 400 פתחים! 100 מכל כיוון. מרוב פחדו של פרעה שמא יהרגוהו, העמיד ליד כל פתח גדוד שלם של 60,000 גיבורים. בנוסף לחיילים, היו על כל פתח ופתח אריות, דובים וחיות רעות, המונעים את הכניסה לארמון. למרות השמירה המעולה, הצליחו משה ואהרון להיכנס ללא בעיה! כאשר נכנסו ראו לפניהם שני כפירי אריות אסורים בכבלי ברזל. כל מי שנכנס אל הארמון, היו האריות פותחים את פיהם ומנהמים ושואגים, ונפשו יוצאת מפחד האריות. לקח משה את מטהו והניפו על האריות, והנה השתחררו האריות מכבליהם, ובאו לקראת משה ואהרון בשמחה. כמו שני כלבים נאמנים ליוו אותם עד בואם לפני פרעה, גם חיות נוספות התלוו אליהם. כאשר הגיעו לפני פרעה, כעס פרעה על השומרים, כיצד נתנו להם להכנס?! מיד העניש אותם פרעה: את חלקם הרג, חלקם הלקה, וחלקם פיטר מתפקידם ושם אחרים תחתיהם.

תיפול עליהם אימתה ופחד

אותו יום היה יום שמחתו של פרעה. היה זה יום המלכתו, והוא סבר שזהו בעצם יום יצירתו כאלוהים. הוא לבש בגדי מלכות, וישב על כסאו. הגיעו אליו מלכים מכל קצוות תבל, הביאו לו דורונות, ועטרו אותו שיהיה השולט בכיפה על כל המלכים. נשלחו משה ואהרון דווקא ביום זה, כדי שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים.

נכנסו משה ואהרון לפני פרעה כשהם עטופים, ומקלותיהם בידיהם. לא נתנו לו שלום ולא כיבדוהו. באותה שעה הייתה לו בושה גדולה. כראות פרעה את משה ואהרון, נבהל מאוד מפניהם, כי היה תארם כתואר מלאכי השרת, ורום קומתם כארזי הלבנון, וגלגלי עיניהם דומים לגלגלי החמה, וזיו פניהם כזיו החמה, ומטה האלוהים בידם, ודיבור פיהם כאש שלהבת. וכל מלכי מזרח ומערב כשראו אותם נפל פחדם עליהם. זיע ורתת וחלחלה אחז את פרעה וכל היושבים לפניו, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם.

באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו. איזה בושות!! הרי הוא עשה עצמו אלוה שאיננו צריך לנקביו! וכאשר עשה צרכיו הזדמנו לו 12 עכברים והיו נושכים אותו בכל צד מושבו, וצעק צעקה גדולה ומרה, עד ששמעו כל גדולי המלכות את צעקותיו. אולם מיד לאחר מכן חיזק פרעה את לבו וישב על כסאו, כאילו לא קרה כלום.

דין ודברים בין משה לפרעה

אמר פרעה למשה ואהרון: מה אתם רוצים? מי אתם? מנין באתם? מי שלח אתכם אלי? אמרו לו: "ה' אלוקי העברים נקרא עלינו". אמר להם: וכי יש אלוה לעבריים, והלוא למעלה ממאה שנה הם מתענים תחת ידי, ומפני מה לא הציל אותם עד היום? שקרנים אתם! אם היה האלוהים שלהם מצטער על כך שהם נמצאים פה, לא היה מעכב אותם כל כך הרבה זמן, שהרי בשביל לילה אחד שעיכב אבימלך את שרה, מיד נגלה אליו והוכיחו. כל שכן בעם שלם, שהיה עליו להתגלות.

אמרו לו: דע לך שיש לעבריים אלוה, אלא שהוא הניח לך עד עכשיו, כדי להפרע ממך על הכל בבת אחת.

אמר להם: וכי אלוהיכם – יש לו כח וגבורה יותר ממני, או גדולה ומלכות יותר ממני? בכמה מדינות הוא שולט? בכמה עיירות הוא מולך? כמה מדינות לכד? כמה ארצות כבש? כמה מלחמות עשה וניצח? כמה חיילות ופרשים יש עימו בצאתו למלחמה?

אמרו לו: אלוקינו אינו במושגים שאתה מדבר עליהם, אלא כוחו וגבורתו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רמחיו לפיד, מגיניו עננים, חרבו ברק, חניתותיו ניצוצי אש, לוחם הוא בלי עשייה, נוצח ולא ביגיעה. הוא יצר את כל העולם כולו, ברא שמים וארץ, יוצר הרים וגבעות, ימים וכל אשר בהם. על פיו יחיו וימותו. צר את העובר במעי אימו, ומוציאו לאויר העולם. והוא זן ומפרנס את כל העולם כולו, הוא מסיר מלכים וממליך מלכים, ומלכותו לא תיפסק לעולם ולעולמי עולמים.

אמר להם: הואיל ואתם אומרים כך, המתינו לי עד שאחקור בבית גנזי בספרים שלפני. לפי שאין מלך בעולם שלא שיגר לי כתב ודורון, ואם אמת אתם אומרים עכשיו, אמצאנו באגרות שלי. מיד ציוה והוציאו לפניו כל אגרות וספרים שהיו בבית גנזיו, ונתנם ל- 70 סופרים המבינים ב- 70 שפות. בדקו ופשפשו, וכיון שלא מצאו שם אמר להם: לכו לעמיכם. לא ידעתי את ה' ולא שמעתי עליו מעולם. אין אני צריך לו, שאני בראתי את עצמי, ויש לי נילוס נהר שמשקה את ארצי.

אמרו לו: שוטה, אלוהות אלו שאתה אומר מתים הן, אבל ה' אלוקים אמת הוא, אלוקים חיים ומלך עולם. הוא היה עוד לפני שנברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולמים. הוא ברא אותך ברחם אמך, נתן בך רוח חיים, גידל אותך והושיב אותך על כסא מלכות מצרים. והוא יקח את רוחך ונפשך ממך וישיב אותך אל האדמה שממנה לוקחת!

כעס פרעה על דבריהם, וגרש אותם מלפניו.

למחרת, שוב נכנסו משה ואהרון לפני פרעה ללא רשות. מיד קרא לשומרים וצעק עליהם: איך נכנסו אלו לארמון? אמרו לו: איננו יודעים, כנראה מכשפים הם, ודרך הפתח לא נכנסו. נשא פרעה עיניו וראה אותם עם המטה, אמר: הכלב אני, כי באו אלי הללו במקל? ושוב הקשה את ליבו ולא רצה לשמוע לדבריהם, ובעקבות זאת הקשה את עבודת הפרך על עם ישראל יותר ויותר.

כשראה משה את המצב הקשה, חזר חזרה למדין, ואמר: "אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך".

ענה לו ה': לו יצויר שילחם חלש שבחלשים מלמעלה בחזק שבחזקים מלמטה, מי ינצח? החלש ינצח, כיון שהוא נלחם מלמעלה. עכשיו – שגיבור שבגיבורים נלחם מלמעלה, והחלש מלמטה – על אחת כמה וכמה!

שלושה חודשים שהה משה במדין, ואז חזר בציווי ה' חזרה מצרימה. הוא ניסה לעודד את עם ישראל בהזכירו להם את הברית שכרת ה' עם האבות הקדושים. אולם עם ישראל מרוב העבודה הקשה והלחץ הגדול, לא היטו אוזן לדבריו.

הפיכת המטה לתנין

הלכו משה ואהרון שוב אל ארמונו של פרעה ושוב נכנסו אליו ללא רשות. אמרו לו: ה' שלח אותנו לומר לך שתוציא את בני ישראל ממצרים. אמר להם פרעה: תעשו לי מופת, שעל פיו אבחן את חוזקו ויכולתו של האלוקים שלכם. אהרון, שקבל על כך הכנה מוקדמת, זרק מיד את מטהו ארצה. לאחר שהושלך המטה לארץ, אמר משה "יהי לתנין", ומיד נהפך המטה לתנין. כך ראו כולם שהתנין נוצר על ידי דיבורו של משה.

באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אותותיו של אלוהיכם?! האם באתם לצחוק עלי? בנוהג שבעולם – אדם מביא סחורה למקום שבו יש מחסור, ולא למקום שיש בו שפע גדול מאותה הסחורה. הנה אתה בא לעשות לי כאן כשפים, וארץ מצרים מלאה כשפים!!! האם אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם? מיד שלח פרעה והביא ילדים קטנים בני 4-5 ולקחו אף הם מקלות והפכו אותם לתנינים. קרא גם לאשתו, ואף היא עשתה כן.

אמר משה: אדרבה, אם רוצים לבחון סחורה אם היא משובחת או לא, מביאים אותה דווקא למקום שהיא מצויה בו, ואז השבח שלה ניכר יותר שהיא טובה יותר מכל האחרים. עכשיו תווכח לראות כי מעשיו של האלוקים גדולים מכל כשפי מצרים.

מה עשה אהרון? לאחר שחזרו כל התנינים להיות מקלות, לקח הוא את מטהו, והנה בלע מטה אהרון את מטותיהם של כל חרטומי מצרים. ואף על פי שבלע מטות רבים מאוד, נשארה צורתו כמקודם ולא השתנתה. ויותר מכך – דרך הכישוף, שלאחר שפג הכישוף, חוזר הכל להווייתו הראשונה כמו שהיה קודם, כי אינו אלא "אחיזת עיניים", ואילו כאן בליעת המטות היתה מציאות שגם לאחר מעשה נשארו מטות החרטומים בלועים במטה אהרון. מיד נזדעזע פרעה וכל גדולי המלכות, ופרעה תמה והתיירא: מה יקרה אם יאמר אהרון למטהו 'בלע את פרעה וכסאו', עכשיו הוא בולע אותי?!

אך שוב חיזק פרעה את ליבו, ולא אבה לשמוע לדברי משה ואהרון. בכל פעם אחרי שמשה יצא מאצל פרעה, היה פרעה אומר: אם יבוא אלי בן עמרם אני הורגו ואני שורפו. וכשהיה משה נכנס, היה נעשה פרעה כמו בול עץ ולא יכל לפגוע במשה. חשב פרעה כי הוא יכול לעשות כל מה שעולה בלבו, הוכיח לו בורא עולם, שאפילו על גופו עצמו אינו שולט.

יציאת מצרים

כאשר סרב פרעה לשלוח את ישראל, הביא הקב"ה עליו ועל כל מצרים עשר מכות – יסורים קשים ומרים, כמבואר בהרחבה בחוברת "חג הפסח בהלכה ובאגדה", ובסופם הסכים פרעה לשלח את בני ישראל ממצרים.

בשנת 2,448 לבריאת העולם, ביום חמישי, בחמשה עשר לחודש ניסן, יצאו בני ישראל ממצרים. "בעצם היום הזה" – בחצות היום. לא בלילה, כדרך הגנבים. אמר הקב"ה הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות – יבוא וימחה.

ואומנם לא היה מי שעכב ואפילו לא מי שימחה. אפילו הכלבים המכושפים של מצרים כיבדו את בני ישראל, ולא פערו את פיהם ולא נבחו, למרות שכל אותו הלילה של מכת בכורות, היו נובחים הכלבים ומוציאים את כל הבכורות שמתו בעבר מקבריהם. המצרים גם הם לא עיכבו בעדם ולא מחו אלא ביקשו מהם שילכו. ופרעה בעצמו ליוה אותם מעט, וביקש שיתפללו עליו ויבקשו עליו רחמים.

מחנה ענק של למעלה מ- 3,000,000 אנשים, כשאליהם מתלוים גם "ערב רב" וכן צאן ובקר, גמלים וסוסים, בכמות שאינה ניתנת לתיאור – כולם יוצאים יחד.

היה זה מחזה מרהיב עין. בני ישראל, מיליוני אנשים, יצאו על צבאותם, כל שבט ושבט מסודר לפי דגלו בסדר נפלא, כאילו התאמנו בצורת עמידה זו חודשים ארוכים. הסדר היה מופתי על אף עשרות מיליוני הבהמות שהיו עמוסות מכל טוב מצרים. עיני המצרים התרחבו מהתפעלות כשראו את בני ישראל, עבדיהם לשעבר, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים, חונים לדגליהם בטקסי המלכים, כולם לבושים בבגדים מפוארים, ומקושטים בתכשיטים יקרים שקבלו מהמצריים. וכך הוציא הקב"ה את בני ישראל ממצרים, בזרוע נטויה וביד רמה!

גדול הנביאים

בורא העולם מעיד על משה רבנו (במדבר יב): בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט. (שמות לג יא): וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה. (דברים לד י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

וזה תוכן דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ז): הפרש יש בין נבואתו של משה רבנו רבן של כל הנביאים, לשאר כל הנביאים, שכל הנביאים מקבלים את הנבואה בחלום, ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע הקול מדבר אליו". כל הנביאים על ידי מלאך, ומשה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו", ונאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", ונאמר "ותמונת ה' יביט", כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו, הוא שהתורה מעידה עליו "במראה ולא בחידות". כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים מפחד, ומשה רבנו אינו כן, הוא שהכתוב אומר, כאשר ידבר איש אל רעהו, כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, ומשה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו, ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ע"כ.

משה רבנו ובני ישראל

מהלכים היו עם ישראל במדבר ארבעים שנה בהנהגתו של משה רבנו, אך אל לנו לחשוב שמשה רבנו שהיה מלך עליהם "ליקק דבש" כל הזמן, כי היו רבים שציערו אותו, וכמו שאמר (דברים א יב): "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". אמרו חז"ל: "משאכם" – מלמד שהיו בהם אפיקורסים, שהיו מדברים ומרננים אחריו. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו. [כלומר, שמא יש לו ריב בבית עם בני ביתו]. איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים שאכל ושתה וישן? לא, אלא יושב הוא ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות רעות. דבר אחר, הקדים משה לצאת, אמרו ראו בן עמרם שהקדים לצאת ללקוט את החלק הגדול [של המן]. איחר לצאת, אמרו ראו בן עמרם שאכל ושתה וישן לו. היה מהלך באמצע הדרך, אמרו: ראו בן עמרם מהלך באמצע [מאחר ורוצה כבוד]. היה מהלך לצדדים, אמרו: ראו בן עמרם מהלך לצדדים, כדי שלא נעמוד מפניו. מצוה קלה שבידינו "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן", הוא מבקש לעקור ממנו. אמר להם עשיתי כך וכך, ולא קיבלתם עליכם. עשיתי כך וכך, ולא קיבלתם עליכם. אם כן הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, אולי הם ימצאו חן בעיניכם. (מדרש תנאים לדברים א יב)

"והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה" – רבי חמא אמר, לגנאי היו אומרים: רְאֵה צוואר, רְאֵה שוקיים, אוכל משלנו, ושותה משלנו, וכל מה שיש לו משלנו הוא! וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, והגיעו לידיו אוצרות כה גדולים, אין אתה חושב שיהיה עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר, אני עושה עמכם חשבון, שנאמר "אלה פקודי המשכן". (תנחומא פקודי ד)

וישמע משה ויפול על פניו. מה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מלמד שחשדוהו באשת איש, שנאמר (תהלים קו) ויקנאו למשה במחנה. אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה, [שהזהיר אותה שלא תתייחד עם משה רבנו.] ה' ירחם. (במדבר רבה יח כ)

מכאן יש ללמוד לכל מנהיג ציבור, קהילה וכיוצא, שאם רואה שמרננים אחריו ומרכלים עליו ומצערים אותו, שלא יחלש ולא יפול ברוחו חס ושלום, כי הלוא אפילו על משה רבנו בחיר כל נברא, שעשה ניסים כה רבים לעם ישראל: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הוריד את המן, קיבל את התורה מידיו של בורא עולם, עלה לשמים שלוש פעמים ארבעים יום וארבעים לילה, מסר נפשו להצילם בעגל ובמרגלים ועוד ועוד, ועם כל זאת דברו עליו דברים כה חמורים, אם כן מה יאמר כל מנהיג אחר. וכבר אמרו חז"ל למנהיגי הציבור (הוריות י ע"א): וכי שׂררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם! על כן, אשריו ואשרי חלקו של אותו מנהיג, שנושא בעול הציבור באמונה, ומוכיחם בדברי נועם באהבה וחיבה, ועל ידי זה מזכה אותם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

פטירתו של משה רבנו עליו השלום

אמר רבי יוחנן, עשר פעמים נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ ישראל אך לא נחתם דינו, עד שנגלה עליו בית דין הגדול ואמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור, שנאמר: כי לא תעבור את הירדן הזה. ודבר זה היה קל בעיניו של משה, מפני שאמר, ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני, שנאמר: "הרף ממני ואשמידם", ולאחר מכן "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". וכן "אכנו בדבר ואורישנו", ולאחר מכן "ויאמר ה' סלחתי כדברך". אם כן אני שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני?! כיון שראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה, מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל, שנאמר: "לכן לא תביאו את הקהל הזה, אל הארץ אשר נתתי להם". כיון שראה משה שנחתם עליו גזר הדין, גזר על עצמו תענית, ועג עוגה קטנה [חקק צורת מעגל] ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן עד שתִבטל אותה גזירה. באותה שעה מה עשה משה? לבש שק, ונתעטף שק, ונתפלש באפר, ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הקב"ה, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, ואמרו שמא הגיע רצונו של הקב"ה לחדש את עולמו? יצאה בת קול ואמרה, עדיין לא הגיע רצונו של הקב"ה לחדש את עולמו. מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע ובכל בית דין ובית דין, שלא יקבלו את תפילתו של משה, ולא יעלו אותה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר הדין. כיון שגבר קול תפילתו של משה, קרא הקב"ה בבהלה ואמר להם למלאכי השרת, רדו בבהלה ונעלו כל שערי רקיע ורקיע, שגבר קול תפילתו כלפי מעלה, ובקשו לעלות את הרקיע מפני קול תפילתו, שהייתה תפילתו דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב. באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שהצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך, כמה צער הצטערתי עליהם במצוות עד שקבעתי להם תורה ומצוות, אמרתי כשם שראיתי בצרתם, כך אראה בטובתם, ועכשיו שהגיע טובתם של ישראל, אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה? זו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שיהיו עם קדוש ונאמן?!

כיון שהגיע קיצו של משה, אמר לו הקב"ה: הן קרבו ימיך למות, אמר לו: רבונו של עולם, לשווא דשו רגלי בערפל?! [שנאמר: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים], לשווא רצתי לפני בניך כסוס, שאהיה רמה ותולעה?! אמר לו: כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון. אמר לו: אדם הראשון ימות, שמצוה קלה צווית אותו ועבר עליה, ואולם אני לא אמות. אמר לו הקב"ה: הרי אברהם שקידש שמי בעולם, אף הוא מת? אמר משה: אברהם יצא ממנו ישמעאל שזרעו מכעיס לפניך. אמר לו: הרי יצחק שפשט צווארו על גבי המזבח, אף הוא מת? אמר לו: יצחק יצא ממנו עשו שהחריב את בית המקדש ושרף את היכלך. אמר לו: הרי יעקב שיצאו ממנו שנים עשר שבטים ואין בהם דופי, ואף הוא מת? אמר לו: יעקב לא עלה לרקיע, ולא דשו רגליו בערפל, ולא היה כמלאכי השרת, ולא דברת עמו פנים אל פנים, ולא קיבל את התורה מידך. אמר לו הקב"ה: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

אמר משה: רבונו של עולם, שמא יאמרו הדורות הבאים, אם לא שמצא הקב"ה במשה דברים רעים, לא היה מסלקו מן העולם? אמר לו: כבר כתבתי בתורתי "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". אמר משה: אם רצונך, אכנס לארץ ישראל ואהיה שם שתיים או שלוש שנים ואח"כ אמות? אמר לו: גזירה היא מלפני שלא תכנס שם. אמר: אם לא אכנס בחיי, אכנס לאחר מיתתי? אמר לו: לא בחייך ולא לאחר מותך. אמר לו: כל הכעס הזה עלי למה? אמר לו הקב"ה: על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל כשהוצאתם מים מן הסלע. אמר משה: רבונו של עולם, אני יחיד וישראל שישים רבוא, הרבה פעמים חטאו לפניך, ובקשתי עליהם רחמים ומחלת להם, לשישים רבוא מחלת, ולי אינך מוחל? אמר לו, אינו דומה גזירת יחיד לגזירת צבור… אמר לו, רבונו של עולם, עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים ולא אמות, ועוונותי יהיו נמחלים בייסורים שתביא בגופי, ואל תתנני בחבלו של מלאך המות. אם אתה עושה כך, אגיד שבחך לכל באי עולם.

כיון שראה משה שאין משגיח בו, הלך אצל שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, הרים וגבעות, שיבקשו עליו רחמים, אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך, נבקש עלינו. הלך אצל הים הגדול, אמר לו הים: בן עמרם, מה היום מיומים? לא אתה בן עמרם שבאת עלי במטך והכיתני וחלקתני לשנים עשר חלקים, ולא יכולתי לעמוד לפניך מפני שכינה שמהלכת לימינך, ועכשיו מה עלתה לך? כיון שהזכיר הים למשה, מה עשה בנערותו, צעק ובכה ואמר, בשעה שעברתי לפניך הייתי מלך בעולם, ועכשיו אני משתטח ואין משגיחים בי. מיד הלך לו אצל מלאך שר הפנים, אמר לו בקש עלי רחמים, אמר לו: משה רבי, טורח זה למה?! כבר שמעתי מאחרי הפרגוד, שאין תפילתך נשמעת בדבר זה! הניח משה ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר אצל מי אלך לבקש רחמים?

אמר הקב"ה למשה: שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות ואחת לאבד את ישראל. לבטל את שתיהן אי אפשר, אם תרצה אתה לחיות ויאבדו ישראל, מוטב. אמר לו משה: ריבונו של עולם, בעלילה אתה בא עלי, יאבד משה ואלף כיוצא בו, ואל יאבד אחד מישראל. ובכל זאת המשיך משה להתחנן ואמר: ריבונו של עולם, רגליים שעלו לרקיע וקבלו את השכינה, וידיים שקבלו את התורה מידך, ילחכו עפר?… אמר לו הקב"ה למשה, כל הצער הזה שאתה מצטער, למה? אמר לו: מתיירא אני ממלאך המות. אמר לו הקב"ה, איני מוסרך בידו. אמר לו: ריבונו של עולם, יוכבד אימי שהצטערה עלי בחייה, עוד תצטער במיתתי? אמר לו: כך עלתה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשיו נטלת אתה חלקך, והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת.

אמר משה: ריבונו של עולם, מפני מה אני מת? אם בשביל כבודו של יהושע, יכנס יהושע לשררה ולגדולה ואני אצא. אמר לו הקב"ה: האם תעשה לו כמו שהיה עושה לך? אמר לו: כן. מיד הסכים משה והלך אחר יהושע, וקרא לו 'רבי' יהושע. נתיירא יהושע מאד, אמר, ולי אתה קורא רבי?! אמר לו משה ליהושע, רוצה אתה שאחיה ולא אמות? אמר לו כן. אמר לו, וכי לא טוב לך שאחיה באופן שאתנהג כתלמידך? ואם יקשה לך איזה דבר בתורה, אני מלמדך, אבל קבל עליך שאחיה ואעשה לך כמו שהיית עושה לי. אמר לו יהושע: משה רבי, כל מה שתגזור עלי אני מקבל, בשביל שאראה פניך. התחיל משה רבנו עליו השלום לעשות ליהושע את כל הכבוד שהיה עושה לו יהושע.

בבוקר עמד משה והשכים, והיה יהושע יושב ודורש, עמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו. הלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה, שאלו: משה רבנו היכן הוא? אמרו להם, השכים לפתחו של יהושע, הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ומשה עומד. אמרו לו ליהושע, מה זה שמשה עומד ואתה יושב? כיון שהרים עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, אמר רבי רבי אדוני אבי, למה אתה מחייבני ומענישני. אמרו ישראל למשה: משה רבנו, למְדנו תורה. אמר להם: אין לי רשות. אמרו לו: אין אנו עוזבים אותך. יצאה בת קול ואמרה להם: לִמדו מיהושע. קבלו עליהם לישב וללמוד מיהושע. ישב יהושע בראש, ומשה מימינו, ובני אהרן משמאלו, והיה יהושע יושב ודורש בפני משה.

אמר רבי יונתן: בשעה שאמר יהושע, ברוך שבחר בצדיקים, נִטְלוּ כללי החכמה ממשה ונִתְנוּ ליהושע, ולא היה יודע משה, מה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מהישיבה, אמרו לו: משה, באר לנו את התורה, אמר להם: איני יודע מה להשיב לכם. והיה משה רבנו עליו השלום, נכשל ונופל. באותה שעה אמר משה: רבונו של עולם, עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי מסורה בידיך. כיון שהשלים נפשו למיתה, התחיל הקדוש ברוך הוא מפייסו, אמר לו: בעולם הזה הנהגת את בני, אף לעתיד לבא – על ידיך אני מנהיג אותם.

עד כאן נשארה למשה שעה אחת לחיות. אמר הקב"ה למלאך גבריאל: גבריאל צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי שהוא שקול כנגד שישים רבוא, איך אני יכול לראות במותו? ומי שיש בו דברים אלו, איך אני יכול לעשות לו קצף? אמר הקב"ה למיכאל: צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: רבונו של עולם, אני הייתי לו רב והוא היה לי לתלמיד, ולא יכול אני לראות במותו. אמר הקב"ה לס"מ הרשע, צא והבא נשמה של משה. מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות, והלך לקראתו של משה. כיון שראה את משה שהוא יושב וכותב שם המפורש, וזוהר מראהו דומה לשמש, והוא דומה למלאך ה' צבאות, אחזתו חיל ורעדה, אמר: ודאי שאין המלאכים יכולים ליטול נשמתו של משה, ולא מצא פתחון פה לדבר עם משה.

אמר לו משה לס"מ: אין שלום אמר ה' לרשעים, מה אתה עושה כאן? אמר לו: ליטול נשמתך באתי. אמר לו: מי שלח אותך? אמר לו מי שברא את כל הבריות. אמר לו: אין אתה נוטל נשמתי. אמר לו: כל באי העולם נשמתם מסורים לידי. אמר לו: יש בי כח יותר מכל באי העולם. אמר לו: מה כחך? אמר לו: אני בן עמרם שיצאתי ממעי אמי מהול, ובו ביום שנולדתי הייתי מדבר, והלכתי ברגלי, ודברתי עם אבי ואמי אפילו שעדיין לא ינקתי חלב. וכשהייתי בן שלשה חדשים התנבאתי שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש. וכשהייתי מהלך בחוץ, נכנסתי לארמונו של מלך, ונטלתי כתר מעל ראשו. וכשהייתי בן שמונים שנה, עשיתי אותות ומופתים במצרים, והוצאתי שישים רבוא לעיני כל מצרים, וקרעתי את הים לשנים עשר קרעים, והפכתי מי מרה למתוק, ועליתי לשמים, והתווכחתי עם המלאכים, וקבלתי תורה של אש, ודרתי תחת כסא אש, ודברתי עם הקב"ה פנים בפנים, ונצחתי בפמליא של מעלה, וגליתי סודותיהם לבני אדם, וקבלתי תורה מימינו של הקב"ה, ולִמדתי אותה לישראל, ועשיתי מלחמה עם סיחון ועוג שני גיבורי עולם, שכשירד המבול לא הגיעו המים לקרסוליהם מפני גובהם, והעמדתי חמה ולבנה ברום עולם, והכיתים במטה שבידי והרגתים, מי יש בבאי עולם שיכול לעשות כן? לך רשע מכאן, לך ברח מלפני, איני נותן נשמתי לך. מיד חזר ס"מ והשיב דבריו לפני הקב"ה. א"ל הקב"ה לס"מ: לך והבא נשמתו של משה, מיד שלף חרבו מתערה, ועמד על משה. מיד קצף עליו משה, ונטל את המטה בידו, שחקוק בו שם המפורש, ופגע בו בס"מ בכל כוחו, עד שברח ס"מ, ורץ אחריו משה בשם המפורש ונטל קרן הודו מבין עיניו, ועיור את עיניו. [יש בדברים סודות עמוקים ואינם כפשוטם.]

יצאה בת קול ואמרה למשה: הגיעה השעה שתפטר מן העולם. אמר: המתינו לי שאברך את ישראל, שלא מצאו ממני קורת רוח כל ימי, מפני אזהרות ותוכחות שהייתי מוכיחם. התחיל לברך כל שבט ושבט בפני עצמו, וכיון שראה שנתקצרה השעה, כללם כולם בברכה אחת. אמר להם לישראל: הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצוות, ועכשיו מחלו לי. אמר לו: אדוננו רבנו מחול לך. אף ישראל אמרו לו: רבנו משה, הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחול לנו. אמר להם: מחול לכם. אמרה לו בת קול: הגיעו רגעים שאתה נפטר בהם מן העולם, אמר: ברוך שמו חי וקיים לעד ולעולמי עולמים. אמר לישראל: בבקשה מכם, כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי. אמרו ישראל: אוי לו לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס, ונפלו עצמותיו במדבר.

עד כאן נשאר למשה עוד רגע לחיות, יצתה בת קול ואמרה: הגיע סוף מיתתך. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זכור אותו היום שנגלית עלי בסנה ואמרת לי, לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. זכור אותו היום שהייתי עומד על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, בבקשה ממך אל תמסרני ביד מלאך המות. יצאה בת קול ואמרה לו: אל תתיירא, אני בעצמי מטפל בך ובקבורתך! באותה שעה עמד משה, וקידש עצמו כשרפים, וירד הקדוש ברוך הוא משמי שמים העליונים, ליטול נשמתו של משה, ושלשה מלאכי השרת עמו, מיכאל וגבריאל וז-ג-ז-ג-א-ל. מיכאל הציע מיטתו של משה, וגבריאל פרס בגד של בוץ [מין פשתן] מראשותיו, וז-ג-ז-ג-א-ל מרגלותיו. מיכאל מצד אחד, וגבריאל מצד אחד, אמר הקב"ה למשה: משה, השקף עיניך זה על גב זה, והשקיף עיניו זה על גב זה. אמר לו, הנח ידך על החזה, והניח ידו על החזה. אמר לו, הקף רגליך זה על גבי זה, הקיף רגליו זה על גבי זה. באותה שעה קרא הקב"ה לנשמה מתוך גופו, אמר לה: בתי, מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה, עכשיו הגיע קצך לצאת, צאי אל תאחרי. אמרה לפניו: רבונו של עולם, יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות, נפש החיים והמתים מסורים בידך, ואתה בראתני, ואתה יצרתני, ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה. ועכשיו, יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה, שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם, ולא רמה ותולעה? לכן אני אוהבת אותו, ואיני רוצה לצאת ממנו. אמר לה הקב"ה: נשמה, צאי אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים וגדודים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, בבקשה ממך, תניחני בגופו של משה. באותה שעה נשקו הקב"ה, ונטל נשמתו בנשיקת פה.

ולא נתעסק איש בקבורתו, לא ישראל ולא אחד מהמלאכים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שנאמר: ויקבור אותו בגיא בארץ מואב. ומפני מה נקבר בחוצה לארץ? כדי שבזכותו, גם המתים שבחוצה לארץ יחיו. ואימתי נפטר משה? ב-ז' באדר, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. (מדרש רבה דברים, ואתחנן. אוצר המדרשים ערך משה)