זכר לחורבן וזכר למקדש

הגמרא במסכת סוכה מא. מביאה תקנה שהתקין רבן יוחנן בן זכאי:

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד (בזמן שבית המקדש היה קיים, היו לוקחים לולב שבעה ימים ובמדינה לקחו יום אחד), משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש…

שואלת הגמרא: מנא לן דעבדינן זכר למקדש (מה המקור לזה שצריכים לעשות זכר למקדש)?

והיא משיבה: אמר ר' יוחנן דאמר קרא (ירמיה ל-יז): "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה" דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה.

מזה אנחנו לומדים הלכה, שמסובבים כל יום את הבמה פעם אחת, ובהושענא רבה שבעה פעמים, הכל זכר למקדש.

שואל הרב סלומון שאלה נפלאה:

הגמרא במסכת בבא-בתרא ס: קובעת לגביי החורבן – כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט.

וכמה?

אמר רב יוסף אמה על אמה, אמר רב חסדא כנגד הפתח.

עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, מאי היא? אמר רב פפא כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט…

מהיכן לומדים שצריך לעשות זכר לחורבן?

אומרת הגמרא – מאי היא אמר רב בת צדעא שנאמר (תהילים קלז-ה): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי…".

אם כך, שואל הרב סלומון – אז למה הגמרא במסכת סוכה מביאה "ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה"?

אם הגמרא מחפשת מקור שצריך לקחת לולב שבעה, יש פסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כדי לא לשכוח את ירושלים.

למה אתה צריך להביא פסוק נוסף ש"ציון היא דורש אין לה"?!

מתרץ הרב סלומון:

יש כאן שני דינים – יש כאן דין אחד שהוא אבלות על החורבן. אבלות על החורבן, זה לשייר אמה על אמה, ולשייר חלק מהאוכל , כל זה זכר לחורבן.

אבל יש דבר נוסף – זכר למקדש. (אין להשוות בין זכר למקדש, לזכר לחורבן).

זכר לחורבן זו אבלות, זכר למקדש זו שמחה. 

השמחה שלנו שאנחנו שמחים בשמחת בית השואבה, שאנחנו לוקחים לולב, ואנחנו מסובבים איתו כל שבעת ימים, זכר למקדש – זה לא זכר לחורבן, זו הבעת התשוקה שלנו והרצון שלנו, לראות את בית המקדש בבנינו.

אלו שני דינים נפרדים, כי אם הכול היה מאותו יסוד, הכול היה נלמד מפסוק אחד – "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

יוצא שכל מה שאנו חוגגים את "שמחת בית השואבה" הוא מתוך רצון ותשוקה לראות את בית המקדש על מכונו…