הלכות ודיני נוי הסוכה

מִדִּינֵי נוֹי הַסֻּכָּה

"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"

מִצְוָה לְעַטֵּר וּלְקַשֵּׁט אֶת הַסֻּכָּה בְּקִשּׁוּטִים נָאִים וַחֲשׁוּבִים, כְּפִי שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל (שבת קלג ע"ב) עַל הַפָּסוּק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ": הִתְנָאֵה לְפָנָיו בַּמִּצְווֹת; עֲשֵׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה. כִּי כַּאֲשֶׁר עוֹשֶׂה הָאָדָם אֶת הַמִּצְווֹת בְּצוּרָה נָאָה וּמְכֻבֶּדֶת, מַרְאֶה אֶת אַהֲבָתוֹ וְחִבָּתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין הוּא כְּאָדָם הָעוֹשֶׂה מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ בְּרֵרָה, אֶלָּא עוֹשֶׂה מֵחֲמַת שֶׁצִּוָּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ וְשָׂמֵחַ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת צִוּוּיוֹ עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.

וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (סוף הלכות איסורי המזבח): הִקְדִּישׁ דָּבָר לַה' – יַקְדִּישׁ מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. הֶאֱכִיל עָנִי – יַאֲכִילֵהוּ מִן הַטּוֹב וְהַמְשֻׁבָּח שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָּה עָרוּם – יְכַסֵּהוּ מִן הַטּוֹב וְהַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. וְכֵן הַנּוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי – יִתֵּן לוֹ מַטְבְּעוֹת טוֹבִים וְקַלִּים לְהוֹצָאָה, [כֶּסֶף מְזֻמָּן וְלֹא צֶ'ק דָּחוּי]. (עד)

עוֹד טַעַם יֵשׁ לִנְתִינַת הַקִּשּׁוּטִים בַּסֻּכָּה – מִכֵּיוָן שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם יֵשֵׁב בְּסֻכָּתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁבַּבַּיִת מְיַפֶּה אָדָם אֶת בֵּיתוֹ לְהַנְעִים לוֹ אֶת יְשִׁיבָתוֹ, כָּךְ יְיַפֶּה אֶת סֻכָּתוֹ, שֶׁתִּהְיֶה עֲרֵבָה עָלָיו, וְתִשְׁרֶה חֶדְוָה וְקֹרַת רוּחַ לְכָל הַיּוֹשֵׁב בָּהּ. (השל"ה הקדוש.) וכל הַמַּרְבֶּה לְנָאוֹת וּלְיַפּוֹת אֶת סֻכָּתוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (רשב"א. עד)

פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ

יֵשׁ נוֹהֲגִים לְקַשֵּׁט אֶת הַסֻּכָּה בַּפָּרֹכֶת שֶׁל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁמָּצוּי בַּסֻּכּוֹת שֶׁל בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת. וְאֵין כָּאן חֲשָׁשׁ שֶׁמּוֹרִידִים מִקְּדֻשַּׁת הַפָּרֹכֶת, כִּי מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן, נֶחְשָׁב שֶׁנִּתְרְמוּ מִתְּחִלָּה עַל דַּעַת כֵּן. וּבְלָאו הָכִי, לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ. (תרומת הדשן ועוד. עד)

סְכָךְ נָאֶה

מֻתָּר לַעֲטֹף אֶת עֲצֵי הַסְּכָךְ בִּנְיָר צִבְעוֹנִי יָפֶה כְּדֵי לְיַפּוֹתָם. וְכֵן מֻתָּר לִצְבֹּעַ אֶת הַקְּרָשִׁים שֶׁמְּסַכֵּךְ בָּהֶם כְּדֵי לְיַפּוֹתָם. וּכְמוֹ שֶׁהֵעִיד הַגְרִי"מ חַרְלַ"פּ עַל הַגָּאוֹן בַּעַל אִמְרֵי בִּינָה, שֶׁהָיָה נוֹהֵג לְסַכֵּךְ אֶת סֻכָּתוֹ בְּעֵצִים הָעֲטוּפִים בִּנְיָר יָפֶה, לְנוֹי וְהִדּוּר מִצְוָה. (טז, לב)

סָדִין נָאֶה

מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לִפְרֹס סָדִין אוֹ נַיְלוֹן נָאֶה וּמְצֻיָּר תַּחַת הַסְּכָךְ כְּדֵי לְיַפּוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיִּפְרְסֵהוּ בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים [32 ס"מ] לַסְּכָךְ. וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לִפְרֹס סָדִין נָאֶה, כְּשֶׁמַּטְּרָתוֹ גַּם לְנוֹי וְגַם לְהָגֵן עָלָיו מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ. אוּלָם אִם תָּלָה אֶת הַסָּדִין לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים – פְּסוּלָה. כִּי דַּוְקָא כְּשֶׁהַסָּדִין בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים לַסְּכָךְ, הוּא נֶחְשָׁב נוֹי לַסְּכָךְ, וּמִתְבַּטֵּל לַסְּכָךְ. לֹא כֵן כְּשֶׁהוּא רָחוֹק אַרְבָּעָה טְפָחִים מֵהַסְּכָךְ, אֵינוֹ נֶחְשָׁב נוֹי לַסְּכָךְ, אֶלָּא נוֹי לַסֻּכָּה, וְאִם כֵּן אֵינוֹ מִתְבַּטֵּל לַסְּכָךְ, וְנִמְצָא שֶׁיּוֹשֵׁב תַּחַת סָדִין וְלֹא תַּחַת סְכָךְ כָּשֵׁר. (הריטב"א. פד)

גֹּבַהּ הַקִּשּׁוּטִים

הַקִּשּׁוּטִים שֶׁתּוֹלִים בַּסְּכָךְ, כְּשַׁרְשְׁרָאוֹת נְיָר וְכַדּוֹמֶה, יִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים [32 ס"מ] לַסְּכָךְ, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יוֹרְדִים הֵם לְמַטָּה מִזֶּה – כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה, מֵאַחַר וְאֵינָם רְחָבִים אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְיֵשׁ מְקִלִּים אֲפִלּוּ בְּקִשּׁוּטִים רְחָבִים אַרְבָּעָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּתְחִיל הַקִּשּׁוּט בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים לַסְּכָךְ, אַף שֶׁיּוֹרֵד לְמַטָּה מִזֶּה. (אמת ליעקב קמינצקי, ועיין לגאון עוזנו רבנו יוסף חיים בספרו 'בן איש חי' פרשת האזינו הלכה ב. עו)

מְנוֹרָה

מְנוֹרַת חַשְׁמַל – יִתְלֶהָ בַּסְּכָךְ בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן תַּחְתֶּיהָ, מֵאַחַר וְאֵין בְּרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים. (עו) וּמִכָּל מָקוֹם, אִם תָּלָה מְנוֹרָה מְיֻחֶדֶת צִבְעוֹנִית כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת הַסֻּכָּה, דִּינָהּ כְּדִין הַקִּשּׁוּטִים, כַּמְבֹאָר לְעֵיל.

הֲנָאָה מֵהַקִּשּׁוּטִים

קִשּׁוּטִים אוֹ רִמּוֹנִים שֶׁתָּלָה אוֹתָם בַּסֻּכָּה לְנוֹי, הֲרֵי הֵם מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִצְוָה, וְאָסוּר לֵיהָנוֹת מֵהֵם עַד לְאַחַר הֶחָג. אֲבָל מֻתָּר לְהַעֲבִיר קִשּׁוּטִים מִסֻּכָּה זוֹ לְסֻכָּה אַחֶרֶת. (חזו"ע שבת ג קמו)

לֹא רַק בְּשִׁבְעַת יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת הַקִּשּׁוּטִים הֵם מֻקְצֶה, אֶלָּא גַּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, שֶׁהוּא יוֹם טוֹב "שִׂמְחַת תּוֹרָה", הֲרֵי הֵם מֻקְצֶה. וְלָכֵן, אִם נָפְלוּ הָרִמּוֹנִים מֵהַסֻּכָּה בְּחַג שִׂמְחַת תּוֹרָה, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם עַד מוֹצָאֵי הֶחָג. וְהַטַּעַם לַדָּבָר –  כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת סֻכָּה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן נֶחְשָׁבִים הֵם "מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִצְוָה", לְפִי הַכְּלָל: "מִגּוֹ [מִתּוֹךְ] דְאִתְקְצַאי [שֶׁהֻקְצָה] בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקְצַאי [הֻקְצָה] לְכֻלֵּי יוֹמָא [לְכָל הַיּוֹם]". וְכֵיוָן שֶׁהֵם הָיוּ מֻקְצֶה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל עֶרֶב יוֹם טוֹב שִׂמְחַת תּוֹרָה, נִשְׁאֲרוּ מֻקְצֶה לְכָל הַיּוֹם טוֹב, וְכַמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב', עַיֵּן שָׁם.

יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת, שֶׁאִם יִרְצֶה לֶאֱכֹל מֵהַפֵּרוֹת שֶׁהִנִּיחַ בַּסֻּכָּה לְנוֹי יוּכַל לֶאֱכֹל מֵהֶם, עַל יְדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּנַאי לִפְנֵי חַג הַסֻּכּוֹת, וְיֹאמַר: "אֲנִי מַתְנֶה עַל נוֹיֵי הַסֻּכָּה, שֶׁאֵינִי מְסַלֵּק אֶת דַּעְתִּי מֵהֶם כָּל זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת". וְאָז יִהְיֶה רַשַּׁאי לְאָכְלָם בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מֻקְצֶה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעֶרֶב הֶחָג, שֶׁהֲרֵי גַּם בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִם הָיָה רוֹצֶה, הָיָה רַשַּׁאי לְהוֹצִיאָם וּלְאָכְלָם. אוּלָם אִם הִתְנָה בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת וְאָמַר: "אֲנִי מַתְנֶה לֶאֱכֹל אֶת הַפֵּרוֹת כְּשֶׁיִּפְּלוּ" – אֵין זֶה מוֹעִיל, וְאָסוּר לוֹ לְאָכְלָם כְּשֶׁיִּפְּלוּ, כֵּיוָן שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת הַפֵּרוֹת הָיוּ מֻקְצֶה, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נָפְלוּ, וְהוּא אָמַר שֶׁרַק בְּשָׁעָה שֶׁיִּפְּלוּ יִהְיֶה רַשַּׁאי לְאָכְלָם.

הֲנָאָה מֵהַסְּכָךְ וְהַדְּפָנוֹת

הַסְּכָךְ וְהַדְּפָנוֹת שֶׁל הַסֻּכָּה גַּם הֵם מֻקְצֶה, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בימי החג לשימושים אחרים. וְלֹא מוֹעִיל לְהַתְנוֹת מֵעֶרֶב הֶחָג, שֶׁאֵינוֹ מְסַלֵּק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁמּוֹעִיל לְהַתְנוֹת בְּנוֹיֵי סֻכָּה כַּנַּ"ל, כֵּיוָן שֶׁעַל עֲצֵי הַסֻּכָּה חָל שֵׁם שָׁמַיִם שִׁבְעָה יָמִים, וַאֲסוּרִים הֵם בַּהֲנָאָה, [שֶׁנֶּאֱמַר: "חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'". כְּשֵׁם שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַחֲגִיגָה, כָּךְ חָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל עֲצֵי הַסֻּכָּה.] (סוכה ט ע"א. סימן תרלח סעיפים א ב. עז, פג)

יָרְדוּ גְּשָׁמִים

אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים וִיקַלְקְלוּ אֶת הַקִּשּׁוּטִים, מֻתָּר לְהוֹצִיאָם מֵהַסֻּכָּה. וְגַם אִם לֹא עָשָׂה תְּנַאי קֹדֶם הֶחָג שֶׁאֵינוֹ מַקְצֶה דַּעְתּוֹ מֵהֶם, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכֵּן מִנְהַג הָעוֹלָם לְהוֹצִיא אֶת הַקִּשּׁוּטִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הִתְנָה עֲלֵיהֶם מֵרֹאשׁ. (הרמ"א, רבנו זלמן, הגרשז"א. צב)

אֶתְרוֹג שֶׁל שְׁבִיעִית

אֶתְרוֹג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִתְלוֹתוֹ לְנוֹי בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה, אַךְ לֹא יִתְחַב בּוֹ אֵיזוֹ מַחַט אוֹ חֵפֶץ אַחֵר, שֶׁבְּכָךְ מַפְסִיד אֶת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. וְטוֹב שֶׁיַּתְנֶה קֹדֶם הֶחָג, וְיֹאמַר: "אֵינִי מְסַלֵּק אֶת דַּעְתִּי מֵהָאֶתְרוֹג כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג". וּבָזֶה לֹא יִהְיֶה הָאֶתְרוֹג מֻקְצֶה בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הֶחָג, וְיִהְיֶה רָאוּי לְאָכְלוֹ גַּם בֶּחָג. כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת "מִצְווֹת הָאָרֶץ" הִלְכוֹת שְׁבִיעִית. (שו"ת להורות נתן. ילקו"י שביעית תנד)

כְּתִיבַת פְּסוּקִים לְקִשּׁוּט

הַכּוֹתְבִים פְּסוּקִים עַל גַּבֵּי נְיָר צִבְעוֹנִי כְּדֵי לְקַשֵּׁט בָּהֶם אֶת הַסֻּכָּה, יֵשׁ לְהָעִיר לְמִשְׁמַע אָזְנָם, שֶׁאֵינָם נוֹהֲגִים נָכוֹן עַל פִּי הַהֲלָכָה הַפְּסוּקָה בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (יורה דעה סימן רפג ס"ג), שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב מִלִּים מֵהַתּוֹרָה יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ מִלִּים בְּשׁוּרָה אַחַת. וְלָכֵן אֵין לִכְתֹּב פָּסוּק "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" אוֹ פָּסוּק "בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", כָּל שֶׁכּוֹתְבָם בְּשׁוּרָה אַחַת. כֵּן פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם, הַתַּשְׁבֵּ"ץ, הַטַּ"ז, מָגֵן אַבְרָהָם, מַהֲרִי"ט, גִּנַּת וְרָדִים, הַשְּׁלָ"ה, בַּאֵר הֵיטֵב, מְאוֹרֵי אוֹר, מַטֵּה אֶפְרַיִם, מִשְׁנָה בְּרוּרָה (תרלח ס"ק כד) וְעוֹד. וּמִכָּל מָקוֹם, פְּסוּקִים שֶׁכְּבָר נִכְתְּבוּ לְקִשּׁוּט, מֻתָּר לִקְנוֹתָם וּלְקַשֵּׁט בָּהֶם אֶת הַסֻּכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב גִּנַּת וְרָדִים, שֶׁמּוּטָב שֶׁיִּתְלוּ אוֹתָם בַּסֻּכָּה לְנוֹי, לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת, מִמַּה שֶּׁיִּגְנְזוּ אוֹתָם. (צב)

מִי הַמְקַשֵּׁט

אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוַת סֻכָּה הִיא עַל הָאֲנָשִׁים וְלֹא עַל הַנָּשִׁים, מִכָּל מָקוֹם, מִכֵּיוָן שֶׁהָאִישׁ מְצֻוֶּה גַּם עַל מִצְוַת לִמּוּד תּוֹרָה, הַנָּכוֹן הוּא שֶׁיִּתֵּן לִבְנוֹתָיו שֶׁהֵן תְּקַשֵּׁטְנָה אֶת הַסֻּכָּה – וְהוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין לְךָ מַעֲלָה טוֹבָה מִמֶּנָּה. אוּלָם, אִם לֹא זָכָה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כָּל כָּךְ, עָדִיף שֶׁהוּא יְקַשֵּׁט וְיָכִין אֶת צָרְכֵי הַסֻּכָּה, מִכֵּיוָן שֶׁגָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה. (בית השואבה. קכח)