נח מקטני אמנה היה
"מפני מי המבול"
רש"י מבאר:
אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים"
נשאלת השאלה:
מהי הכוונה במילים: "מקטני אמנה, ומאמין ואינו מאמין" הלא מאה ועשרים שנה הוא בנה את התיבה, ועכשיו הוא לא מאמין שיבוא המבול?!
אלא זה ענין של דקות, חסרה לו חוט השערה באמונה.
ובאמת צריך להבין ענין זה:
הלא נח היה נביא, ואם כן, כיצד קוראים לו חז"ל "מקטני אמנה"?! הלא כל אחד מאתנו מאמין, ואם ישאלו אותנו "האם אתה מאמין?" אנו נענה בביטחון: "בוודאי שאני מאמין!"
גם משה רבינו נתבע "יען לא האמנתם בי" (במדבר כ, יב), איך זה יתכן? באברהם אבינו כתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (להלן טו, ו).
ובאמת הרמב"ן שואל:
איזו מעלה הייתה זו אצל אברהם אבינו שחשבה לו ה' לצדקה? ומכוח שאלה זו מפרש פשט אחר. אבל רש"י מבאר את הפסוק כפשוטו, שזה היה דבר גדול מאד שהאמין בה', רואים שאמונה איננה ענין כל כך פשוט. אמונה עוברת את כל חיי האדם, מהילד הקטן עד הגדול שבגדולים, ויש בה הרבה מדרגות.
ב'שיעורי חומש' מביא משל:
לאחד שסיפר לחבירו על ראובן שהוא אדם ישר, והשומע האמינו בזה, ואחר כך הגיע אותו ראובן לשומע וביקש ממנו הלוואה של אלף דולר, חשש האיש.
ואף כי מקודם האמין בו שהוא ישר, מכל מקום אמר לראובן: "מילא אם היית מבקש עשר או עשרים דולר הייתי מלווה לך, אבל סכום עתק כזה של אלף דולר?!"…
רואים שאף על פי שהאמין בישרותו של אדם זה, אבל אמונתו בו לא הייתה ודאית.
כן הוא הנמשל:
אמונתו של נח הייתה במדרגה נמוכה – "מקטני אמנה".
הגמרא במסכת גיטין דף נו. מביאה סיפור המראה מהי אמונה וודאית:
שרבי יוחנן בן זכאי בא לפני אספסיאנוס אמר לו "שלום עלך מלכא", ואמר לו אספסיאנוס: מחייבת קטלא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא (= בןמוות אתה שקראת לי מלך ואינני המלך!).
השיב לו רבי יוחנן: "אכן אתה מלך, כי אם לא היית מלך, ירושלים לא היתה נמסרת בידך!". ודרש זאת מהפסוק: "והלבנון באדיר יפול" ואין לבנון אלא בית המקדש ואין אדיר אלא מלך, ומכאן שבית המקדש ייפול רק בידי מלך.
ואם נשאל:
מהיכן היה לו לרבי יוחנן בן זכאי בטחון כה גדול לקבוע שהוא מלך, הרי ידע שאחרת ייהרג כדין מורד במלכות?!
והתשובה מראה מהי אמונה אמיתית:
אלא שהייתה לו וודאות כל כך חזקה בדברי הנביאים שבית המקדש לא יפול אלא בידי מלך…
זהו ההבדל בין אמונתו של נח לאמונתו של אברהם אבינו…