מסכת אבות- פרק ה משנה ה

פרק ה משנה ה

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: 

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, 

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, 

וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, 

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, 

וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, 

וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, 

וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, 

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, 

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, 

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם.

באור המשנה

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש – ואלו הם:

1. לא הפילה אשה מריח בשר הקודש – שהיה ריח בשר צלי ומבושל נודף מבשר הקרבנות, ובכל זאת מעולם אשה מעוברת לא הפילה עקב כך.
2. ולא הסריח בשר הקודש מעולם – אף על פי שקדשים קלים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, בכל זאת מעולם הוא לא הסריח.
3. ולא נראה זבוב בבית המטבחים – שבעזרה, ושם היו שולחנות של שיש שמדיחין עליהן את האמורין, ולא נראה שם זבוב מעולם משום מיאוס. ללמדך ששכינה שורה שם (רש"י).
4. ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים – לפי שטומאת קרי היא טומאה היוצאת מגופו. ודבר זה היה מגונה ומכוער יותר משאר טומאות, לכן מן השמיים מנעו מהכהן הגדול בושה זו.
5. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה – אף על פי שהמזבח החיצון עמד בעזרה במקום מגולה לשמיים.
6. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן – שהעשן מאש המערכה היה מיתמר ועולה כדקל, כעמוד ישר, ולא היתה הרוח מטה אותו כלל.
7. ולא נמצא פסול בעומר – שהיו מביאים מן השעורים ביום ט"ז בניסן, על מנת להתיר את התבואה החדשה באכילה. ואם היה נמצא בו פסול אז לא היו יכולים להקריב עומר אחר תחתיו, לפי שהיו קוצרים אותו בלילה ולא היו מרבים לקצור ממנו. ובשתי הלחם – שהובאו מן החיטה החדשה בחג השבועות. כדי להתיר את החיטה החדשה למזבח, להקריב ממנה מנחות. וכיון שאין אפייתן דוחה שבת ויום טוב היו צריכים לאפותן בערב יום טוב. ולכן אם אירע בהן פסול, שוב לא היו מקריבים אותן, הואיל וזמנן קבוע, ואין להן תשלומים. ובלחם הפנים – שהיו אופים אותו בערב שבת, ועורכים אותו על השלחן למחרתו בשבת, והיה מונח עליו עד השבת הבאה ומתחלק לכהנים, ואילו היה נמצא בו פסול היה השלחן נשאר בלא לחם.
8. עומדים צפופים – מרוב הקהל שהיה בא ברגל למקדש היו עומדים בעזרה ונדחקים איש באחיו, עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באוויר. ובאבות דרבי נתן כתב שהיו נדחקים איש באחיו ולא היה מקום להכניס אצבע. ומשתחוים רוחים – אך כשהם היו משתחווים נעשה להם נס והיו משתחווים בריווח כל אחד רחוק מחבירו ארבע אמות. וזאת כדי שלא ישמע אדם את חבירו כשהוא מתוודה ומזכיר עוונתיו ויתבייש על ידי כך.
9. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם – לא הכישו או עקצו אדם ומת (רש"י).
10. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים – כלומר, מעולם לא אמר אדם לחבירו: פרנסתי דחוקה ואיני יכול לדור בירושלים. אלא הקב"ה היה מפרנסם, עד שלא נצרך אחד מהם לחבירו ולצאת משם להיות מטולטל.

מעשי אבות

בנייתו של בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך ע"ה החלה בשנת ארבע למלכותו, בשנת 2928 לבריאת העולם (832 לפנה"ס) שהם ארבע מאות ושמונים שנה לצאת בני ישראל ממצרים. בנייתו ארכה שבע שנים, ונסתיימה בשנת י"א למלכות שלמה. בבניית בית המקדש השתתפו מאה וחמישים אלף איש. המקדש עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנים, ונחרב והועלה באש על ידי נבוכדנצאר מלך בבל בתשעה באב לעת ערב בשנת 3338 לבריאת העולם (422 לפנה"ס).

בנין בית המקדש השני החל בשנת 3408 לבריאה (352 לפנה"ס), בדיוק שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בנייתו נמשכה כחמש שנים, משנתו השניה של דריוש עד השנה השישית. בנין זה עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה, עד שנחרב גם ביום תשעה באב לעת ערב בשנת 3828 לבריאת העולם (68 שנה לספירה הנוצרית), על ידי אספסיאנוס קיסר רומי ומחליפו בנו טיטוס הרשע.

בבית המקדש הראשון שימשו רק שמונה עשרה כהנים גדולים. ולעומת זאת בבית המקדש השני שימשו למעלה משלש מאות כהנים, לפי שהכהנים הגדולים בבית המקדש השני היו נותנים ממון כדי לשמש בכהונה גדולה. ומתוך שרשעים היו – לא היו משלימין שנתן, והיו מתחלפים כל שנים עשר חודש. ועל זה אמרו חכמינו ז"ל: "יראת ה' תוסיף ימים" (משלי י, כז) – זהו מקדש ראשון, "ושנות רשעים תקצרנה"  (שם) – זהו מקדש שני.

למדנו במשנתנו שעשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. שנו רבותינו: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. ומי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם (סוכה נא:).

ארץ ישראל היא טבורו של עולם, שיושבת באמצעיתו. וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם (מדרש תנחומא פ. קדושים). בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין. ומפני מה זכה בנימין שתשרה השכינה בחלקו? משל למלך שבא אצל בניו לפרקים. כל אחד ואחד אומר: אצלי הוא שורה. קטן שבכולם אמר: אפשר שמניח אבא את אחיי הגדולים ושורה אצלי? עמד והלך ופניו כבושות בקרקע ונפשו עגומה. אמר המלך? ראיתם בני הקטן, שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו? עכשיו מאכל ומשתה יהא משלכם ולינתי אצלו. כך אמר הקב"ה: בית הבחירה יהיה בחלקו של בנימין, וקרבנות – משל כל השבטים.

דבר אחר: מפני מה זכה בנימין שתשרה השכינה בחלקו? מפני שכל השבטים נולדו בחוץ לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל. דבר אחר: מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? לפי שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה במכירתו של יוסף. אמר הקב"ה: אני אומר לאלו שיבנו את בית הבחירה, לא בכדי שיהיו מתפללין לפני ואני מתמלא עליהן רחמים? איני משרה שכינתי בחלקן, שלא היו רחמנים על אחיהם.

דבר אחר: מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? משל למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד ותפס את מקומו. קטן שבכולם היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס. אמר הקב"ה: מקום שסמך צדיק זה ידיו, שם אני משרה שכינתי. לכך נאמר (דברים לג, יב): "ובין כתפיו שכן" (ילקוט שמעוני וזאת הברכה לג).

כל השערים שהיו בבית המקדש נשתנו להיות של זהב. חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בהם ניסים. ויש אומרים: מפני שנחושתם מוצהבת היתה. ומה ניסים נעשו לדלתותיו של ניקנור? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות עבור ביהמ"ק מאלכסנדריא של מצרים. כשחזר משם עמד עליו נחשול שבים לטובעו. נטלו הספנים אחת מהדלתות והטילוה לים – ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל גם את הדלת השניה – עמד ניקנור וכרכה. אמר להם: אם אתם מטילים גם את דלת זו הטילוני עימה. מיד נח הים מזעפו.

והיה ניקנור מצטער על חברתה שטבעה בים. כיון שהגיע לנמל של עכו, הייתה הדלת מבצבצת ויוצאת מתחת לדופני הספינה (יומא לח.).

לצערינו הרב כבר עברו 1937 שנים מאז חורבן בית המקדש השני ועל זאת גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מצטער כפי שמובא במסכת ברכות: שלש משמרות הווי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם (ברכות ג.).

מיום שחרבה ירושלים וחרב בית המקדש, כביכול אין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה (ילקוט שמעוני איכה תתר"ט).

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, הוו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם (דרך ארץ זוטא פרק השלום). וכל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בשמחתה והוא מוסיף על עצמו אור חדש וגדול לעתיד לבוא (השל"ה הקדוש במסכת תענית דף ס"ב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה ירושלים שיתקבצו לתוכה כל הגויים וכל הממלכות שנאמר: "ונקוו אליה כל הגויים" (ירמיה ג, יז). ולהלן הוא אומר (בראשית א, ט): "יקוו המים"– מה קיווי האמור להלן, לכנס כל מימי בראשית למקום אחד. אף קיווי האמור כאן, לקבץ כל הנכרים והממלכות לתוכה, שנאמר (ירמיה, שם): "ונקוו אליה כל הגויים" (אבות דרבי נתן לה).

אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה (נוצרה) חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, ונסתלקה שכינה לשמים (ברכות לב:) ובילקוט שמעוני (שיר השירים ב, ט) דרשו חכמים על הפסוק: "הנה זה עומד אחר כתלינו" – אחר כותל המערבי של בית המקדש שאינו חרב לעולם, שלעולם לא זזה השכינה משם (וזוהי הסיבה ששום אומה לא הצליחה להחריב אותו ועד היום הוא קיים ויהודים רבים מכל העולם באים ושוטחים שם תפילותיהם לפני בורא העולם).