מסכת אבות- פרק ד משנה ד

פרק ד משנה ד

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: 

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. 

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: 

כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר – נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם.

באור המשנה

רבי לויטס איש יבנה אומר – רבי לויטס מהעיר יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח – אף על פי שבשאר המידות, הדרך האמצעית היא המשובחת, במידת הגאווה אינו כן, וצריך האדם להתרחק ממנה עד לקצה האחרון ולהגיע לשפלות רוח. לפי שהגאוה היא מידה מגונה ומאוסה ביותר ורוב בני האדם נכשלים בה וקשה לפרוש ממנה. שתקוות אנוש רימה – שסופו של כל אדם להיות רימה ותולעה בקבר ולכן אין לו במה להתגאות כאשר יזכור מה סופו.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר: כל המחלל שם שמים בסתר – כל מי שעבר עבירה בסתר, שאילו היה עושה אותה בגלוי היה בה חילול השם, כגון: שהוא תלמיד חכם שהבריות לומדים ממנו, נפרעין ממנו בגלוי – הקדוש ברוך הוא, מעניש אותו בגלוי ומגלה חרפתו וזאת כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו, שלא יאמרו: ראיתם פלוני שהוא חכם ועשה מעשים טובים ופגעו בו צרות כך וכך ולפיכך מענישנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם – כלומר, בין שאותו אחד עשה את העבירה בשוגג ובין שעשה אותה במזיד, אם יש בה משום חילול השם נפרעים ממנו בגלוי (אבל כמובן שהעונש כשעושה בשוגג הוא הרבה פחות מהעונש כשעושה במזיד).

מעשי אבות

רבי לויטס איש יבנה היה תנא בדור השלישי וזהו המאמר היחיד במשנה המובא בשמו, ובו הוא מזהיר את האדם על מידת הענוה בכך שאמר: מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה, כי כידוע הגאוה היא מידה מתועבת אצל הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). ונאמר בגמרא: כל המתגאה דוחק רגלי השכינה ואומר עליו הקדוש ברוך הוא: "אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת" (סוטה ד:).

אמרו זכרונם לברכה (סוטה ה:) בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח! שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא, יט) הרי זה שבח של נמוכי הרוח שהם ענווים בלבם ובמחשבתם.

וכן אמרו עוד (חולין פט.) על הפסוק: "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם" (דברים ז, ז). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני אני חושק בכם, שאפילו שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם – אמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, עב). נתתי גדולה למשה ואהרן – אמרו: "ונחנו מה" (שמות טז, ז). נתתי גדולה לדוד – אמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים קב, ז).

וכל המתגאה אם תלמיד חכם הוא משכח תלמודו כפי שמובא המעשה עם בני סימוניא (עיין לעיל עמוד סז) שבאו אצל רבי ואמרו לו: מבקשים אנחנו שתתן לנו איש שיוכל להיות דרשן ודיין וחזן וילמד עם התינוקות ויעשה לנו כל צורכינו. נתן להם רבי את לוי בר סיסי, עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה באו ושאלו ממנו שאלות כגון: אשה שהיא גידמת – במה היא חולצת? ולא השיבם, שאלו לו עוד: אם רקקה דם – מה דינה? ולא השיבם. אמרו: אפשר שאינו בעל הלכות וגמרא רק בעל אגדה לכן נשאל אותו בדברי אגדה. שאלו אותו באגדה ולא השיבם גם בזה, מה עשו? באו אצל רבי ואמרו לו: רבי! אמרת שתתן לנו אדם שיודע הכל, לבסוף נתת לנו אדם שאינו יודע להשיב כלל על מה ששואלין אותו. אמר להם רבי: בחייכם, איש כמותי נתתי לכם, שלח רבי אחר לוי בר סיסי – ובא אליו. שאל אותו: גידמת במה היא חולצת? אמר לו: בשיניה, שאל אותו: אם רקקה דם מה דינה? אמר לו: אם יש ברוק צחצוח של דם – כשר, שאל אותו מה ששאלוהו באגדה וענה לו גם בזה, אמר לו רבי: מדוע לא ענית להם לבני סימוניא על שאלות אלו ששאלו אותך? אמר לו לוי: מה אעשה, הם עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה, וגבהה רוחי עלי, ועל ידי כך נכשלתי מלדעת להשיבם, קרא עליו רבי את הפסוק (משלי ל, לב): "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" – מי גרם לך להתנבל בדברי תורה? על שהתנשאת בעצמך, לך אליהם עכשיו ושלא יעשו לך בימה וכסא ותענה להם על כל שאלותיהם (ירושלמי יבמות). 

למדנו ממעשה זה שאין לו לאדם להתגאות גם אם למד הרבה תורה וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי: במסכתנו (פרק ב' משנה ח): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". ובענין זה אמרו עליו על דוד המלך בשעה שסיים את ספר התהלים זחה דעתו עליו, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, יש בריה בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו: דוד, אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך (פרק שירה).

נאמר בירמיה: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה' " (ירמיה ט, כב-כג).

כיון שהעושר עלול להביא את האדם לידי מידת הגאוה, על כן מזהיר הנביא שלא יתהלל עשיר בעושרו, כיון שהעושר הוא מידו יתברך וכמו שכתוב (דברי הימים א, כט, יב):  "והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל, ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל". ואם כן אין מקום להתגאות על העושר, כיון שהמביא את העושר אל האדם יכול גם לקחת ממנו בחזרה את העושר.

ומסופר במדרש: מעשה ברבי עקיבא שיצא פעם לשוק למכור מרגלית אחת, והיה עשיר אחד לבוש בבגדים בזויים, והיה שפל ביותר ויושב בבית הכנסת עם העניים. כשראה הלה את המרגלית ביד רבי עקיבא רצה לקנותה ממנו, וביקשו שילך עמו לביתו כדי לשלם לו עבור המרגלית. הלך אחריו רבי עקיבא וחשב שהוא מתלוצץ בו, עד שהגיע לביתו ויצאו לקראתו עבדיו והושיבוהו בכסא זהב, והביאו מים ורחצו רגליו. וציוה האיש לשלם לרבי עקיבא את דמי המרגלית. וכן ציוה לערוך שלחן לסעודה עבור רבי עקיבא ותלמידיו.

לאחר הסעודה שאל רבי עקיבא את בעל הבית: אתה שחננך אלקים בכל העושר הזה – מדוע משפיל אתה עצמך ויושב עם עניים אומללים?

השיב לו האיש: רבי! הכתוב אומר (תהלים קמד, ד): "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". והממון אינו עומד לעולם. ולכן רואה אני שישיבה בקרב העניים טובה לי מאוד, כדי שלא תגבה נפשי ולא תתגאה בעושר הגדול שחנני יוצרי ועוד, שאני שומר מקומי עמהם מעתה, שאם אדל וארד מנכסי – לא ישתנה מקומי בעבור עניותי. ועוד, אני חושב שאנו שווין ביצירה שנאמר (מלאכי ב, י): "הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו", ובזמן שיתגאה האדם יחטא ביותר ויירש גיהנם, לפי שהקדוש ברוך הוא שונא את הגאים ואת הגבוהים.

כשמוע רבי עקיבא את דברי האיש ומענה פיהו וענוותנותו, שיבחו ובירכו, והוטב בעיניו עד מאוד (מנורת המאור נר ז' כלל א'). 

הגאון רבי אליהו הכהן זצ"ל הורה לנו בספרו "שבט מוסר" (פרק ב') חמש עשרה דרכים (כמנין "גאוה") שעל ידם לא יבוא אדם לידי גאוה, ונביא רק חלק מהן:

א – יעלה אדם בדעתו שהנוי והכח שהוא מתגאה בהם אינם נצחיים, שיגיע זמן שהיופי והכח והעושר יעלמו ובזקנותו לא יהיה לו במה להתגאות.

ב – יסתכל באלו שהתגאו לפניו מה היה בסופם, נבוכדנצאר התגאה ונהפך לבהמה והיה אוכל שבע שנים עשב השדה, והמן נתגאה ונתלה, ודור המבול נתגאו והביא עליהם הקדוש ברוך הוא את המבול ונאבדו מן העולם.

ג – יזכור שאם הוא נופל למשכב, נשבר לבו וכוחותיו כלים ולשונו נדבקת לחיכו, וכל המאכלים מרים לו כלענה, ושוכב במיטתו והולך ומתמעט מיום ליום, וריח רע נודף מפיו, אם יחשוב בכל זה במה יתגאה?

ד – המתגאה ביופיו, יחשוב שכל היופי הוא רק בעור הדק המכסה פניו, ובלי העור היו האנשים קצים להסתכל בו.

ה – יחשוב האדם שכל גאוותו היא רק בשעה שהוא ער, ואילו כשהוא ישן (שזה בערך כשליש מחייו) הקטנים ביותר יכולים לעמוד על ידו וללעוג עליו, והוא מוטל כאבן.

ו – יחשוב בדעתו שאם הוא לא יאכל ולא ישתה, האם גאוותו תחזיק אותו בחיים, והרי כשאין לו אוכל, ברגע פניו משתנים, וכיון שחיי האדם תלויים בחתיכת הלחם שהוא אוכל ואם אין לו הוא מת, מהיכן יתגאה?

ז – יחשוב שהוא מכניס בגופו פירות יפים למראה ונחמדים למאכל והם נעשים בגופו צואה כבהמה.

ח – יזכור שילוד אשה הוא, ועבר מעבר מי רגליים שתי פעמים (כאשר יצא מאביו בעת שנוצר ומאמו בעת שנולד).

ט – יזכור יום המיתה, שבעולם הזה אינו כי אם אורח פורח, ופתאום יתפס בקולר המוות, ויהא נידון על כל המעשים שעשה בעולם הזה וכיצד יתגאה?

י – יעלה בדעתו שכל בשרו יעלה רימה ותולעה, ויבין שכל הטובה שלו בעולם הזה אינה כלום, ואין עומדים לו לאדם אלא מצוות ומעשים טובים, וכן הזהירו חכמינו זכרונם לברכה במשנתנו: "מאוד מאוד הווי שפל רוח שתקות אנוש רימה".

רבי יוחנן בן ברוקא היה תלמיד של רבי יהושע בן חנניה, וחבירו של רבי אלעזר חיסמא, הובא כעשר פעמים במשנה, ויותר מזה בתוספתא ובברייתות. רבי יוחנן בן ברוקא דיבר במשנתנו על עוון חילול השם שנפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. כי באמת עוון זה הוא חמור ביותר כפי שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה שזהו העוון היחיד שתשובה ויום הכיפורים וייסורים תולים ורק המיתה מכפרת.

ואמר הרמח"ל: כי הרבה צריך האדם להיות חס על כבוד קונו, ובכל מה שיעשה צריך שיסתכל ויתבונן מאוד שלא יצא משם מה שיוכל להיות חילול לכבוד שמים חס ושלום. ואמרו זכרונם לברכה במסכת יומא (פו.) כיצד הוא חילול השם? אמר רב: כגון אם אני לוקח בשר באיטליז ואינני משלם לו לאלתר (רש"י פירש שזהו חילול השם כי כשהוא מאחר לפרוע אומר עליו בעל האיטליז שהוא גזלן). רבי יוחנן אמר: כגון אם אני הולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין (ואין הכל יודעים שנחלש מגרסתו ולומדים להיבטל מתלמוד תורה), והענין שכל אדם לפי מדרגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור, צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון לאיש כמותו, כפי רבות חשיבותו וחכמתו – כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה, ואם איננו עושה כן – הרי שם שמים מתחלל על ידו חס ושלום, כי כבוד התורה הוא שמי שמרבה הלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המידות (מסילת ישרים פרק יא בפרטי מידת הנקיות).