פרק א משנה יא
אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר:
חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם!
שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ,
וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.
באור המשנה
אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם – חכמים היזהרו במה שאתם מלמדים שהכל יהיה ברור ומפורש כמו שצריך, ולא תהיה אפשרות למינים לטעות בדבריכם ואף על פי שבמקום שאתם נמצאים אין שם מינים, שמא תחובו חובת גלות – ותהיו מוכרחים לעזוב את מקום מגוריכם, ותגלו למקום מים הרעים – למקום שאין בו תורה ויראת שמים אלא "מים רעים" שזהו כינוי לאנשים עם דעות כוזבות שמראים פנים בתורה שלא כהלכה, והם יבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם – מן "המים הרעים" כלומר, גם התלמידים שיבואו אחריכם לשם ילמדו ויקבלו את הדעות הכוזבות בתור שהם דעות שלכם, וימותו – בעוונם, ונמצא שם שמים מתחלל – על ידכם, שישארו אותם דעות בטלות בעולם, כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו, שאמר להם: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", והם אמרו אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב לא יקבל על כך שכר?! אם כן זהו סימן שאין שם עולם אחר, ולא תחית המתים ויצאו למינות הם ותלמידיהם, ונקראים צדוקים ובייתוסים. ולכן היה מזהיר אבטליון, לומר דברים מפורשים היטב, שלא יתנו מקום לטעות בדבריהם.
מעשי אבות
אבטליון היה אחד מהזוגות שעמדו בראש העם אחרי תקופת אנשי כנסת הגדולה עד הלל ושמאי, הוא ובן זוגו שמעיה היו הזוג הרביעי.
אבטליון היה תלמידם של הזוג שלפניו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. ורבם של הלל ושמאי הזוג שבא אחריהם. לפי הגמרא במסכת גיטין (נז:) הוא ובן זוגו שמעיה היו גרי צדק או בני גרים מבני בניו של סנחריב.
בפירושו של רבינו עובדיה מברטנורא כתב ששמע שנקרא אבטליון מפני שהיה אב בית דין, שפירושו אב לקטנים, כי "טליא" בלשון ארמי, קטן. כמו שאמר רב יוחנן: כד הוינא טליא – כשהייתי קטן (מגילה ה:), אף כאן אבטליון אביהן של יתומים קטנים.
ובמדרש שמואל הביא פירוש אחר לדברי אבטליון והוא שחכמים צריכים להיזהר בדבריהם, במה שהם אומרים לאחרים לעשות, שלא יהיו מן הנאה דורשים ואין נאה מקיימים אלא שהם בעצמם יקיימו כראוי את דבריהם. ויש מפרשים שיש בדברי אבטליון אזהרה לדיינים שלא יגלו סוד, שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת האזינו) כל מי שמגלה סוד כאילו הורג את הנפש ועובד עבודה זרה ועל ידי עוונות אלו גלות באה לעולם כמו שנאמר במסכתנו בפרק חמישי: "גלות באה לעולם על שפיכות דמים ועבודה זרה" וזהו שאומר אבטליון: שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וכו'… (מעם לועז).
והחיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מגדולי רבני הספרדים, חי לפני כמאתיים שנה. כתב למעלה משבעים ספרים, תלמידם של ה"אור החיים הקדוש" ורבי יונה נבון) הביא פירוש נוסף לדבריו והוא שעל החכמים להיזהר בדבריהם וקל וחומר במעשיהם שלא יגרמו לעמי הארץ לבזותם על דבריהם או מעשיהם, שאם חס ושלום הם הגורמים שיבזום בדיבוריהם או במעשיהם הלא טובים, נמצא דהם סיבת הגלות וחטא עמי הארץ על כתפיהם ועוברים על: "לפני עיור לא תתן מכשול" (זרוע ימין, פתח עיניים).