???? פרק ז ????
ויין למרי נפש
"וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה".
מבולבל ומטונף – מגיע המן אל המשתה. אחשורוש אף הוא מבולבל ונסער מן המאורעות האחרונים. ללא ספק, עבר עליו לילה קשה ונורא. מחשבות ודמיונות מטורפים התערבלו במוחו בתוספת חלומות ביעותים, והביאו אותו לפנות בוקר לנקוט בצעד משפיל ומביש כלפי משנהו הדגול. כעת, כשכל זה כבר מאחוריו, הוא כלל לא בטוח שנהג כשורה. ככה, בראש כל חוצות, להשפיל ולבייש את השר הנכבד ביותר – זה לא דבר של מה בכך! מי יודע איזו דעת קהל הוא עורר?! מה יחשבו ומה יגידו על מלך כזה, שנוהג בעריצות וברודנות אפילו כלפי השרים המקורבים ביותר?! וחוץ מזה – אולי בכלל החשדות שלו לא נכונים? אולי לשוא התעלל במשנה? מי יודע איזה מחיר הוא עוד ישלם על כך? זה היה צעד פזיז מדי! היה עליו לחקור בחשאיות את חשדותיו, להיוועץ ביועציו, ולפעול בצורה שקולה ומחושבת! אבל מנגד – החשדות הללו לא נותנות לו מנוח. משהו פה מריח מאוד מאוד לא טוב עם המן. עליו להיות ערני ודרוך. ואולי במשתה יקבל סוף סוף איזה קצה חוט שיוביל אותו לפתרון התעלומה? אולי דבריה של אסתר יבהירו מעט את התמונה?
אוהה… יש כאן יינות מצוינים. אין כמו יין טוב להשיב מעט את הנפש וליישב את הדעת…
היטיב המלך את לבו ביין. אף המן נתן עינו בכוס להפיג את צערו וטרדת נפשו.
נפשי בשאלתי
משנחה דעתו מעט, פנה המלך אל אסתר. "וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ". אסתר יקירתי, הלוא את המלכה, וכל דבר שתחפצי ותשאלי לעצמך, ינתן לך מיד. ואם יש לך בקשות נוספות, מעבר למה שאת צריכה לעצמך – גם זאת הנני מוכן בחפץ לב למלא, עד חצי המלכות. (אלשיך)
"וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתּאמַר, אִם מָּצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי". וַתַּעַן – לאחשוורוש, וַתּאמַר – במחשבה, אל מלך העליון, שמאיתו היתה שואלת ואליו היתה מייחלת (כתם אופיר). הגביהה אסתר עיניה כלפי מרום ואמרה: אם מצאתי חן בעיניך המלך, מלך מלכי המלכים, ואם על המלך השולט בארץ טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי להינצל מאויבי, ועמי בבקשתי להינצל מיד צר. (תרגום)
כתב הגר"א: "ודע שכל הצדיקים היה דרכם לכשידברו דברים לפני המלך, היה לבם ומחשבתם דבוק להקב"ה יתברך שמו". [וכן כתב במשלי (טז א): "בעת שיצטרך לדבר לפני המלך ולפני שר, אין לו, רק לערוך לבבו לה', ומה' יהיה מענה לשונו, וכל אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר"].
אמרה אסתר לאחשורוש: אדוני המלך, אתה מוכן לתת לי עד חצי המלכות. אבל אני לא מבקשת חצי, ולא רבע, גם לא עשירית ואפילו לא מאית. יש לי בקשה אחת, קטנה ואלמנטארית – "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי". באתי לבקש ממך על חיי! (ת"ה קיט)
נתנו רשעים פח לי
בראותה כי המלך חרד ומשתומם לפשר הבקשה, הרימה קולה בבכי ובדמעות שליש, והתחילה לספר לו מי עמה ומהו ייחוסה; על כך שהיא באה ממשפחתו של שאול מלך ישראל.
ואולם, ישנו מישהו שמתקנא בי! ומנסה בכל דרך להתנקש לחיי! למעשה – לא רק בי הוא התקנא, אלא אף באשתך הראשונה ושתי, ולכן בשעתו הוא יעץ לך להרוג אותה, תוך שהוא מתעטף באצטלא של שר נאמן הדואג למלכו. אבל למעשה הכל נבע רק מתוך קנאה ותאוות שלטון. והנה, עכשיו הוא מתנכל גם אלי. אבל עד כה לא הצליח למצוא עלי שום עלילה להורגני, ולכן התחכם לגזור גזירת מוות על כל העם שלי! הוא דאג לספר לך סיפורים ולהעליל עליהם עלילות, אבל הכל כסות עיניים – עיקר מטרתו להתנכל לחיי! הוא כמובן הסתיר זאת ממך – אבל בבוא היום, כשיגיע חלילה מועד ביצוע הגזירה, הוא מיד ידאג להמציא מסמכים והוכחות למוצאי היהודי, ולדרוש – בשם החוק כמובן – את הריגתי.
"כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי, כִּי אֵין הַצָּר שׁוֶֹה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ".
אדוני המלך, ראה נא גם ראה. אילו באמת היו לו כוונות טהורות, אילו באמת היה חפץ בטובתך, הוא לא היה אומר לך להשמיד את היהודים, אלא היה מייעץ לך למכור אותם לעבדים ולשפחות, ובכך – קודם כל, היה מכניס ממון רב לקופת המדינה. ודבר שני – היה מונע מצב של נזק בלתי הפיך. שהרי אם בבוא הזמן יתברר שחסרונם של היהודים גורם נזק לכלכלת המדינה, אזי אם הם עבדים ניתן לשחרר אותם, אבל אם הרוגים – וכי אפשר להקימם לתחייה?!
אבל הצר הצורר הזה אינו שׁוֹוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ, הוא אינו מנסה לאמוד איזה נזק ייגרם למלך, מה יותר טוב עבור המלך – הוא אינטרסנט! הוא רק רוצה להשיג את המטרות שלו! הוא שכח כנראה איזה צער נגרם למלך מהריגת ושתי, הוא גם אינו זוכר אלו משאבים ואלו תקציבים נדרשו כדי למצוא למלך אשה חדשה. כל זה לא מעניין אותו, כי לא את טובת המלך הוא דורש. כל כוונתו למלאת תאוותו ורצונו, ועתה הוא רוצה להרוג גם אותי, ולשם כך הוא מבקש לאבד עם שלם! (רש"י. מגילה טז ע"א. מנות הלוי קעו ע"ב, קעז ע"א)
איש צר ואויב!
אחשוורוש נסער. אכן החשדות שלו אינם חשדות שוא, להמן היו כוונות נוספות – אפלוֹת ושפלוֹת, במזימותיו נגד היהודים! הוא ידע מהו מוצאה של אסתר – והסתיר זאת ממנו ביודעין! התחכם לשלוח יד במלכה – בשם החוק, בחתימת טבעת המלך! איזו עזות… היאך מלאו ליבו לעשות דבר כזה?!…
הוא פונה אל אסתר בפניה נרעשת. עד עתה לא דיבר עימה ישירות, כי המנהג היה להעמיד מתורגמן בין המלך ובין המדברים עימו, מפני מורא המלכות, שאין ראוי לדבר עם המלך כדבר איש אל רעהו. וכך דיבר אף עם אסתר מפני שסבור היה שהיא אסופית חסרת זהות, או בת למשפחה נחותה, אבל עכשיו כאשר שמע אחשוורוש ושמח על היותה של אסתר בת מלכים, חפץ לדבר עימה ישירות פה אל פה. [ולכן נאמר כאן: "וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה"]. (מגילה טז ע"א. מנות הלוי קעז ע"ב)
"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן?!" איזו עזות פנים מצידו! ככה – להתנקש בכזו אלגנטיות בחיי המלכה?! למכור את עמך להריגה, מבלי ליידע אותי כלל שאת יהודיה?!
בליבה של אסתר התחוללה סערה. אחשוורוש עושה את עצמו "צדיק תמים". כאילו לא ידו היתה במעל הנורא הזה. כאילו לא הוא שמכר עם שלם להריגה. כאילו לא הוא שמסר את הטבעת בשויון נפש להמן. רק מה? עכשיו נודע לו שלהמן היתה כוונה נסתרת, לפגוע במלכה. אז עכשיו זה כבר מפריע לו. עכשיו נעשה כאן פשע מחפיר. אבל לפני כן – הכל היה בסדר… לשלוח עם שלם להריגה, אנשים נשים וטף – אין בכך שום בעיה…
בסערת ליבה, רצתה להצביע על אחשורוש ולומר לו 'בַּפָּנִים': "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב!", אבל משמים סייעו בעדה, ובא מלאך וסטר את ידה לכיוונו של המן. והיא אכן התעשתה והוסיפה: "הָמָן הָרָע הַזֶּה". (מגילה טז ע"א. תורה תמימה. והגר"א כתב שבהיותה מכוונת את ליבה לקב"ה, והיה במחשבתה על אחשורוש שמכר את ישראל, לפיכך טעתה וחוותה ידיה כלפי אחשורוש. וכמו אדם שחושב על ראובן, ורוצה לקרוא לשמעון, וקורא לו בטעות ראובן).
"וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה". המן נבהל וחרד. הוא רצה לומר משהו, להצדיק את עצמו, אבל הרגיש שהוא נתון במיצר.
אילו היה עומד כרגע לפני המלכה לבדה, ללא נוכחות המלך, הוא היה מתרפס לפניה ואומר שלא ידע כלל שהיא יהודיה, ואילו היה יודע זאת, בודאי שלא היה עולה בדעתו לגזור גזירה כזאת על היהודים. אבל עכשיו שהמלך נמצא כאן, זה יישמע מגוחך ובלתי אמין! הרי מה עם כל ההרצאות המאליפות שלו על הסכנה שבקיומם של היהודים?! האם לפתע הכל מתנדף למול ייחוסה של המלכה?! האם לפתע חלפה הסכנה?! ה'התקפלות' הזאת תישמע חשודה מאוד…
לעומת זאת, אילו הוא היה עומד כרגע לפני המלך לבדו, ללא נוכחות המלכה, הוא היה פשוט מוכיח למלך, שאין שום קשר בין מוצאה של המלכה לבין המהלך שהוא מוביל נגד היהודים! הלוא מטרת המהלך הזה היתה אחת – להסיר את האיום היהודי המרחף על פני האנושות. הוא היה שב ומסביר למלך עד כמה זהו צעד הכרחי ומתבקש, מתוך אחריות לשלומם של אזרחי הממלכה. היה שב ומסביר את גודל הסכנה בקיומם, את הנזק שהם גורמים, את זממם ושאיפתם להפיל את הממשלה ולהקים לעצמם ממלכה עצמאית. ואם כן בודאי שלא היתה כאן שום כוונה אישית לפגוע במלכה. אבל עכשיו, בנוכחותה של המלכה, הוא לא יכול לדבר דיבורים כאלו נגד היהודים.
ולכן הוא נתון במיצר! עם כל הדיפלומטיות שלו – כרגע, במעמד הזה, בנוכחות המלך והמלכה יחד, הוא אינו מסוגל להשיב דבר! וזהו שנאמר: "וְהָמָן נִבְעַת – מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה". (הגר"א. מע"ל)
יש תקדים
"וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן".
אחשורוש לא ידע את נפשו. כעס נורא געש בקרבו על המן. עד אתמול חשבוֹ לאוהבו ושוחר טובתו, רודף האמת והצדק, דואג לשלומם של אזרחים תמימים ולשלומה של הממלכה הפרסית. נתן בו אמון מלא והפקיד בידיו את כל ענייני הממלכה, אפילו את הטבעת מסר לו. ועכשיו – הוא לא יודע מה לחשוב! המן נדמה לו לפתע כאויב שפל, כאיש תככים רע מעללים, השואף להפילו. הבעיה היא שאין לו ראיות והוכחות ברורות. 'מריח' לו לא טוב, אבל הוא אינו יודע לשים את היד על הוכחה ברורה.
ספקות כבדים כרסמו בלבבו. האומנם נכונה טענתה של אסתר? האומנם באמת כוונתו של המן היתה להתנכל לחייה? ואולי בעצם הוא לא ידע כלל מהו מוצאה? אולי באמת היתה כוונתו רק לטהר את העולם מן היהודים, ללא קשר למוצאה של המלכה? אולי בכל זאת כוונותיו טהורות וכנות?
גל של מרירות הציף אותו. כן, הוא בהחלט היה יכול למצוא להמן משנהו הדגול צדדים של זכות. היה יכול לחשוב שאין הוא יודע את מוצאה של אסתר. היה יכול להאמין שאין לו עניין מכוון לפגוע במלכה. כל זאת – אילו לא היה לכך תקדים, בהריגתה של ושתי! כן, הוא איננו יכול לשכוח, מיהו שקפץ בראש השרים, ודרש את הוצאתה של המלכה להורג! אוי, אוי, כמה שהדבר הזה הכאיב לו! איזה עניין היה לו להמן בכך?! מדוע מנע בכח את נסיונם של השרים למצוא לה חנינה?! מדוע…?! למה…?!
אחשורוש הרגיש איך הכעס הישן הזה עולה ומטפס לו לראש! [וזהו שאומר "והמלך קם בחמתו" – הידועה והישנה] כמו מאליהם נשאו אותו רגליו אל גינת הביתן, מקום המשתה, שם אסף את יועציו, ונחרץ משפטה של ושתי על ידי המן איש הבליעל! עכשיו הוא צריך קצת להתייחד עם אבלו ועם מחשבותיו, ואולי באויר הפתוח אף ימצא מענה לספקותיו. (אלשיך)
התרפסות לפני המלכה
"וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ".
המן נחרד. לא נעלם מעיניו הכיוון אליו בחר המלך ללכת. דווקא אל גינת הביתן! הסיור שם בודאי לא יוסיף לו נקודות של זכות! אוי ואבוי לו! כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ! לפחות כעת ינסה לדבר על לב המלכה. ללא נוכחותו של המלך, הוא יכול לנסות להתרפס לפניה ולשכנעה, כי לא ידע כלל את מוצאה, ואילו היה יודע – בודאי לא היה מתנכל לעמה. חלילה, אין לו שום כוונה רעה נגדה. להיפך – האם איננה זוכרת מי היה השושבין הראשי בנישואיה אל המלך?! האם איננה זוכרת מי פינה לה את הכסא המלכותי…?! (הגר"א. אלשיך)
כן, לב רחום לה. ינסה לפייס את דעתה ולבקש ממנה חנינה. כך, בהתרפסות ובתחנונים ניגש המן אל אסתר, לבקש על נפשו.
בגינת הביתן
ובינתיים – יצא המלך אל גינת הביתן. ינסה לשאוף אוויר צח, להשתחרר מריח הצחנה של המן, ולעשות מעט סדר במחשבותיו. אך, אבוי, מה רואות עיניו?! עשרת בני המן מסתובבים בגינה, וקוצצים אילנות! "מה אתם עושים פה?" הוא שאל בתדהמה, והם ענו לו, שאבא שלהם שלח אותם לעקור כמה אילנות מובחרים מגינת המלך ולנטוע אותם בגינת ביתו…
היו אלה מלאכי השרת, שנידמו לבניו של המן, ושלח אותם הקב"ה לחמם את האווירה, ולהבעיר את חמת המלך על המן יותר, עד להשחית. (מגילה טז ע"א)
ואולם, הלוא נאמר (תהילים קא): "דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי", והיאך טפלו שקר על המן, והוא לא ציוה כן לבניו?! אלא במידתו פרעו לו – לפי שהוא הלשין ודיבר הרבה רעות על ישראל, כך דיברו עליו. וזה שנאמר (איוב ו יח): "יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם". (מנות הלוי קכט ע"א)
הכעס מגיע לשיא
"וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ". בחימה שפוכה נכנס אחשוורוש חזרה למשתה. המן, אשר היה נופל לרגליה של אסתר, ניסה מיד להתרומם ולקום. אבל – מרוב רעדה ופחד, הוא לא הצליח להתרומם. הוא מנסה להזדקף – ונופל, מנסה שוב – ושוב נופל. היה זה המלאך מיכאל שדחפו. וכך, כשנכנס אחשוורוש, מצא את המן נופל לרגלי אסתר. (רש"י. הגר"א)
המלך הזדעק: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" אוי לי מבפנים ואוי לי מבחוץ. בניך השחיתו עצי גינתי בחוץ, ואתה באת לכבוש את המלכה בביתי?! (ילקו"ש תתרנח)
כעסו של אחשוורוש הגיע לשיא. כמו בסרט מטורף חלפו לנגד עיניו מאורעות היום האחרון. עד אתמול עוד נתן אמון מלא בהמן. היתה זו הזמנתה של אסתר, אשר החלה להניב בליבו ניצנים של חשדות ותהיות. ואכן התנהגותם של אסתר והמן בעת המשתה לא היתה לרוחו כלל וכלל! בלילה – הגיעו כל החשדות והמחשבות, וקיבלו מימדים נפוחים ומפחידים. זכרונות ישנים אף הם צפו ועלו, והצטרפו יחד לחשד של ממש. ואז הגיע אותו חלום בלהות בו ראה את המן בא עם חרב להורגו. כאילו כדי לאמת את החלום הגיע המן עצמו על הבוקר, מוקדם מן הרגיל. כאן כבר הפך החשד המסתורי לאיום חי ומוחשי. והנה אכן המן מבקש מאת המלך בקשה נועזת ויומרנית, לרכוב על סוס המלך, וללבוש את בגדי המלך אשר לבש ביום הכתרתו… וגם את ה-כ-ת-ר נפלט לו לבקש…
עכשיו במשתה, מגלה לו אסתר את מוצאה היהודי, ואת רצונו של המן להורגה. אולי אם היתה מספרת לו זאת לפני יומיים, הוא לא היה מתייחס. היה דן את המן לכף זכות. אבל כעת זה כל כך הסתדר עם מה שקרה בבוקר, כל כך תאם, שאי אפשר היה להתכחש לכך. אז מה הפלא שכבר ראה בגינה את הבנים של המן עוקרים אילנות? בטח, המן כבר מרגיש בארמון בעל הבית… ולמרבה החוצפה הוא עוד מעיז לנצל את הרגע שיצא אל הגינה, כדי להתרפס ולהתחנף לפני אסתר. מה יש לו להסתיר? אם הוא רוצה להסביר את עצמו, שיעשה זאת בנוכחותי, מדוע חיכה שאני אצא? מי יודע מה הוא רוצה להעליל עליה, וכיצד הוא חושב להתנכל לה…?! (מע"ל רז)
"וּפְנֵי הָמָן חָפוּ". וכי מה יאמר? במה יצטדק? שהיה לו מה להגיד למלכה, דווקא ללא נוכחות המלך?! שקיבל פיק ברכיים ולא הצליח להתרומם?!
כשראו עבדי המלך את כעסו הנורא של המלך, מיהרו לכסות את פניו של המן, שלא יראנו עוד המלך [כך היה נהוג בפרס, שאדם שהמלך כועס עליו, מכסים את פניו ממנו שלא יראנו] (אבן עזרא).
מכה בפטיש
ואולם, למרות הכעס הנורא, לא ציוה המלך להרוג את המן. למרות המאורעות האחרונים, עדיין אין לו הוכחה ברורה לכך שהמן חותר תחתיו ומתכוון להרוג את המלכה. חמתו בוערת בו להשחית, אבל הוא צריך את ההכרעה הסופית.
וכאן, ברגע גורלי ומכריע זה – שוב הגיעה אל זירת הבמה "הבובה" המתאימה, כשמלמעלה יושב המושך בחוטים, ומזיז את הבובות כרצונו. "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ"…
הפעם היה זה חרבונה, "חבר טוב" של המן, אשר נשלח משמים להכות על הברזל בעודנו חם ורותח, ולהביא אל ההכרעה הסופית. [ויש אומרים שהיה זה אליהו הנביא בדמותו של חרבונה.] (ילקו"ש ז תתרנט)
חרבונה
מי היה חרבונה? היה זה אחד מ"אוהביו המושבעים" של המן, אשר יעצו לו אמש להכין את העץ [שנאמר: "ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו, יעשו עץ גבוה חמישים אמה…"]. אלא שמשום מה, היום בבוקר, לאחר התהלוכה הנפלאה, הם כבר לא בדיוק היו "אוהביו", אלא רק "חכמיו" [שנאמר: "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו, אם מזרע היהודים מרדכי…"]. כדרך שנאמר (משלי יד כ): "וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים". (ילקוט ציוני דרך על המגילה)
חרבונה, אשר ראה שהמלך לפתע מגדל ומרומם את מרדכי, והמן מתחיל להסתבך – החליט כי טוב יותר שלא להיות מעורב בפרשייה, ומיהר להתחמק ולפרוש. כעת, כשראה בצרתו הנוראה של המן, לא רק שלא נחלץ לעזרתו, אלא שראה בזאת הזדמנות פז להתפטר ממנו לגמרי. הרי ברור שכל הפרשייה הזו של הכנת העץ למרדכי, הולכת להסעיר את המדינה ולתפוס כותרות. תתחלנה להיערך מסיבות עיתונאים ולקום וועדות חקירה: מי הקים את העץ, מה היתה כוונתו, האם היתה כוונה להתנכל למלכה, האם יש קשר בין הדברים, האם מישהו מנסה להוביל כאן מהלך להפלת המלך. כל השאלות הללו ידרשו תשובות, והמן בנכליו בודאי ידע כיצד להפיל את התיקים על יועציו ומקורביו, כדי לצאת בשלום מן העניין… לכן עכשיו זוהי הזדמנות מצויינת עבורי לצאת בראש נקי מהענין… כדרך שאומרים "נפל שור – הֲבֵא שוחטים…" וכמו שנאמר (איוב כז כב): "וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו וְלֹא יַחְמוֹל, מִיָּדוֹ בָּרוֹחַ יִבְרָח". (מגילה טז ע"א. מע"ל)
על ראש הגנב בוער הכובע…
זה שאמרו חז"ל (מגילה טז ע"א): "אף חרבונה רשע באותה עצה היה. כיון שראה שלא נתקיימה עצתו, מיד ברח".
אך עלינו להבין, מדוע חז"ל מפילים על חרבונה אשמה זו, והלוא במגילה מבואר שנתן עצה טובה, ותו לא?!
אלא משל למה הדבר דומה:
לעיור עני, שהיה רגיל לקבץ נדבות. והנה יעצו לו ידידיו שכדאי לו ללכת ביום ל"ג לעומר למירון, לקבר רבי שמעון בר יוחאי, שם יש כינוס של אנשים רבים ובודאי יצליח לעשות קופה נאה… שמח העיור לעצה זו, שכר נער שיוביל וילווה אותו לכל היום, והבטיח לו תשלום נאה. לקח הנער את העיור והושיבו בכניסה לאתר, והאנשים אכן נתנו לו איש איש כמתנת ידו. כעבור מספר שעות התעייף העיור, אסף את כספו, הניחו באמתחתו, וביקש מן הנער לקחת אותו למקום צדדי כדי לנוח מעט. כאשר נח, בא הנער בלאט, גנב את צרור הכסף, ספר אותו והחביאו אצלו.
לאחר שהתעורר העיור, חיפש את כספו והנה – איננו! ויצעק צעקה גדולה ומרה… לשמע צעקותיו, נחלצו אנשים רבים לעזרתו ועזרו לו לחפש את הכסף האבוד. גם הנער עשה את עצמו כמחפש. תוך כדי החיפוש, אמר העיור לסובבים אותו, שיבדקו אצל הנער שנמצא איתו. הרגיש בזה הנער, ומיד הוציא את הצרור וקרא בקול גדול: "הנה, הנה, מצאתי את האלפיים שקל האבודים!" נטל העיור את הכסף, ויחד עם זאת לקח את הנער והתחיל להכותו מכות נמרצות, ולצעוק עליו שהוא הגנב. התפלאו האנשים, על מה ולמה הוא מכה את הנער, במקום להכיר לו טובה ולהודות לו שמצא את אבידתו?! ומדוע הוא חושד בו שהוא הגנב?! אמר להם העיור: "ודאי שהוא הגנב, שאם לא כן, מנין לו לדעת שיש כאן אלפיים שקל בדיוק? אולי יש כאן אלף חמש מאות ואולי אלפיים מאתיים? מכך שנקב בסכום המדויק, מוכח שהוא זה שגנב את הכסף!"
והנמשל:
הנה חרבונה אומר: "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי עומד בבית המן גבוה חמישים אמה", והרי מנין לחרבונה לדעת שגובהו של העץ חמישים אמה?! אולי ארבעים ותשע ואולי חמישים ואחת?! אלא ודאי שהרשע הזה, אף הוא באותה עצה היה, ורק כשראה שכלתה הרעה אל המן מאת המלך, פחד על עורו, והכפיש את המן. (קול רינה וישועה למגיד מדובנה)
העץ יוכיח
"וַיּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ, עמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה. וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו".
הצביע חרבונה על העץ המתנשא ומזדקר מבעד לחלון, ואמר: אדוני המלך, גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי. אתה הרי יודע על כך, רואים אותו בכל העיר. גם המן ציין זאת לפניך היום בבוקר, כשפקדת עליו להרכיב את מרדכי. הוא ניסה לבכות לפניך שלא תדרוש ממנו לעשות כבוד כזה גדול למרדכי, בשעה שבדיוק עכשיו הוא בא לבקש ממך לתלותו (כמבואר בילקו"ש תתרנח). אבל המן הנוכל הזה – מה אמר לך? שהוא הכין את העץ למרדכי – על כך שהפר את חוקי המלך, ולא השתחווה לפניו כאשר ציווית. אבל אני רוצה לשאול, אדוני המלך, וכי הדבר מתקבל על הדעת, להוציא אדם להורג עבור הפרת חוק?! ועוד בתליית ראווה?! הרי מרדכי לא מרד במלכות! וכי חסרות דרכים כיצד להעניש או להרוג מפירי חוק?! אדוני המלך, עכשיו אתה יכול להבין מצוין מהי הסיבה האמיתית לכך – "אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ"! כן, זה כל פשעו וחטאתו של מרדכי! המן רוחש לו שנאה תהומית רק בגלל שדיבר טוב על המלך. זה ברור, שהרי יש לו להמן תוכניות ושגעונות גדלות, הוא מוביל מהלכים שלמים כדי להגיע אל הכסא. ההתנקשות של בגתן ותרש בחיי המלך היתה יכולה להקפיץ אותו קדימה עד כס המלכות, והנה בא מרדכי וטירפד לו את התוכנית! זהו זה, מאז הוא אכול שנאה כלפי מרדכי. הוא רואה בו אבן נגף בדרכו אל הכסא. בכל ליבו הוא משתוקק להשיב לו כגמולו, על כך שגרם לתלייתם של בגתן ותרש – ולתלות אותו.
והנה הוא הצליח למצוא עליו עלילה, שאינו כורע ומשתחווה לו, ובעקבות כך מיהר להכין לו עץ תליה. הנה העץ "עמֵד בְּבֵית הָמָן, גָּבהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה". משנאתו האישית היוקדת, הוא לא הסתפק בהוצאה להורג רגילה, אלא טרח להכין לו בחצר ביתו עץ גבוה. את כל הבית שלו הוא הפך בשביל להביא קורה גדולה וגבוהה. ומה זה אומר? דברים פשוטים וברורים! וכי היה עולה בדעתו לעשות את כל זה, סתם בשביל להוציא להורג אזרח שנתפס על הפרת חוק?!
העץ הגבוה העומד בחצר ביתו של המן, ונעשה בטרחה כה מרובה, באופן שיהיה כה גבוה – הרי הוא זועק ומוכיח, שיש לו להמן שנאה אישית כלפי מרדכי, בעבור שדיבר טוב על המלך!
לכן נכונים דבריה של המלכה ללא ספק. המן מוביל כאן מהלכים שלמים כדי לחתור תחת המלך. דבר לא עוצר אותו במרוצתו אל הכסא, הוא עושה הכל כדי להסיר את כל המחסומים המפריעים לו בדרך. (על פי אוסף פירושים על מגילת אסתר להגאון רבי דוד טעביל זצ"ל)
בקדרה שבישל, בה יתבשל
"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו!" דבריו של חרבונה היו במקום. אכן מבחינתו של אחשורוש הפאזל הושלם, התמונה התבהרה. כל המחשבות שלו על המן ביממה האחרונה – אמיתיות ונכונות. לפניו עומד נוכל שפל ונתעב ממדרגה ראשונה. בוגד, מורד במלכות, מתנכל לחיי המלך והמלכה. לא, הוא אפילו לא מעוניין לשמוע מה בפיו של הנבל הזה. אינו מוכן להתדיין על כך מילה. הוא רוצה לראות אותו תלוי תיכף ומיד על העץ!
ומי האדם המתאים ביותר לביצוע גזר הדין? כמובן מרדכי היהודי. הוא, שראוי לאות ולדוגמא של נאמנות למלך, שנרדף על ידי המן דווקא בגלל נאמנותו הרבה – יבוא הוא ויתלה את הבוגד הנאלח!
פרפורים אחרונים
שלח המלך אחשוורוש לקרוא למרדכי היהודי. אמר לו, עמוד וקח את המן צורר היהודים, ותלה אותו על העץ אשר הכין לך. בעת ההיא יצא מרדכי מאת המלך, ויקח את המן משער המלך. ענה מרדכי ואמר להמן: בוא אתי המן השונא, האויב הרע אשר לי וצורר כל היהודים, ונתלה אותך על העץ אשר הכינות לנפשך…
נפל המן לפני מרדכי וניסה להתחנן לפניו על נפשו: אוי, מרדכי הצדיק, איך אעיז לדבר עמך, איך אעיז להסתכל על פניך, אחר כל הרעה אשר חרשתי עליך, בהטותי אוזן לדבריהם הנאלחים של אוהבי וזרש אשתי… אוי, אוי! מרדכי הצדיק, עשה אתי חסד בגודל חסדיך, כי הלוא אין בקרבכם היהודים רוצחים והורגי נפשות. רק זאת אבקש ממך, מרדכי הצדיק: אנא אל תתלה אותי בבזיון כדרך שתולים פושעים שפלים ובזויים. אתה הרי יודע איזה מעמד היה לי. שרים ושליטי מדינות היו כפופים לפני, כאין וכאפס בעיני נחשבו. במילה אחת שלי הרעשתי מדינות. אוי, חוסה נא על כבודי, מרדכי הצדיק, ואל תהרגני ואל תשחיתני בביזיון, ואל תעלה את שיבתי על העץ. הרוג אותי בכל דרך אחרת שנראית לך, כרות ראשי בחרב המלך, אשר בה נהרגים גדולי המלכות, אך על עץ התלייה על תעלני. (תרגום שני)
היה המן צווח ובוכה, אולם מרדכי לא היטה אוזן כלל לקול צעקתו, כי כל המרחם על הרשעים – אכזרי. ואדרבה, היה חפץ בתלייתו, כדי שיתפרסם הדבר בכל העולם, ובכך תהיה ליהודים נחמה ופתח של תקוה להאמין שהגזירה הנוראה עוד יכולה להתבטל.
את המן תלו על עץ גבוה…
"וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי". קשרו את ידיו של המן באזיקים והובילוהו לכיוון ביתו, לעבר עץ התלייה אשר כה טרח להכין. נאספו שם רבים מישראל, והכהנים בחצוצרות, ונתקיים בהם מה שכתוב בתורה (במדבר פרק י פסוק ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". הצר הצורר הוא המן הרשע צורר כל היהודים.
כשבאו לתלותו נעשה נס שהתכופף העץ מעצמו. ותלו אותו בבגדי השרד החשובים והמיוחדים אשר לו, כדי שיהיה ניכר וברור לעין כל, שזהו המן הרשע בכבודו ובעצמו התלוי לו שם למעלה על העץ. (ת"ה קכז)
יצאה אסתר לראות את המן כשהוא מוצא להורג. אמרה: "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים, הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ" (תהלים קכד ז). ומרדכי ענה ואמר: "בָּרוּךְ ה' שֶׁלּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם" (שם ו). ועל זה אמר שלמה בחכמתו (משלי יא ח): "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ, וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו", שהשכים המן בבוקר לתלות את מרדכי, והנה נתלה הוא עצמו באותו יום על העץ אשר הכין לו. "כן יאבדו כל אויביך ה'!" (מע"ל)
סוף טוב הכול טוב
"וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה". רק כעת, כשנתלה המן, חש אחשורוש כי הוא משתחרר מהמתח הנורא של השעות האחרונות. הכעס שגעש ורתח בקרבו על ההתנכלות הנוראה לחייה של אסתר, נח ושקט. גם הכעס הישן על הריגת ושתי, שפעפע בקרבו כבר תשע שנים ומיאן להירגע – כעת נרגע אף הוא. איך אומרים? סוף טוב הכל טוב… ומה יותר טוב מלשבת בארמון ולראות מבעד לחלון את המן תלוי ומתנדנד לו על העץ שם למעלה…?!
[המילה "שָׁכָכָה" מורה על שכיכה כפולה וחזקה. ולא כמו שנאמר לאחר מעשה ושתי: "כְּשׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ", שזהו שיכוך מועט ולא מושלם (תורה תמימה)]
יש לשאול, מדוע המגילה משמיעה לנו שחמתו של המלך על המן שככה, מה בכך, וכי אכפת לנו אם המלך ימשיך לכעוס על המן?! אדרבה, שימשיך לכעוס…
אלא אמרו חז"ל:
"וחמת המלך שככה" – שתי שכיכות הללו למה? אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. (מגילה טז ע"א)
והסבר הדברים:
הרי ידוע שגזירתו של המן הייתה עונש משמים, על אשר השתתפו היהודים במשתה אחשוורוש. ואולם מי אמר שכעת, עם תלייתו של המן, התבטלה הגזירה? אולי יש לחוש חלילה לגזירה אחרת מה' יתברך? לכך השמיעונו: "וחמת המלך שככה" – חמתו של מלך העליון על ישראל שככה. ובעקבות כך, אף חמתו של אחשורוש על המן שככה, כלומר שהכעס שהמן הבעיר בקרבו על ישראל – נעלם. דברי השטנה והנאצה של המן נשכחו מליבו, ולא שמר עוד שנאה ליהודים. (אסיפת זקנים שם)