להודות גם כשאין כלום
הסיפור הבא ממחיש את חשיבותה של אמירת התודה מתוך אמונה שמי שהביא לך את החושך הוא זה גם שידליק לך את האור…
בליל ט"ו בשבט ישבו משפחת לוי אל השולחן וערכו סעודת ט"ו בשבט.
כמיטב המסורת, השולחן היה מלא וגדוש בפירות-יבשים שכיסו את רובו…
בעודם יושבים וטועמים מהפרות עמד הילד ושאל את אביו:
"אבא, מדוע אנחנו חוגגים עכשיו את ט"ו בשבט?! הבט אל העצים – ערומים הם. אין בהם עלים, ולא פריחה, ובכלל אין פירות…
לא עדיף היה שנחגוג את היום הזה בעונת האביב – שיא הפריחה, הפירות מצויים, גדולים הם ויפים?! והיום אנו אוכלים פירות יבשים… היתכן?!"
חייך אביו ואמר:
"בני חביבי, האמת שאתה צודק בהחלט, שאלתך מצוינת!. אכן, ראוי היה לקיים את ט"ו בשבט בחודש האביב.
אלא, דע לך, שכל עניין אכילת הפירות הוא בכדי להודות לקב"ה ולשבח למי שאמר והיה העולם. ובא החג הזה – ט"ו בשבט ומלמד אותנו שצריך להודות לו גם שאין כלום… וגם אם הכל לא באמת משהו… ואפילו ש'הפירות' ממש יבשים…"
הסיפור הוא בעצם סוג של משל, והנמשל ברור:
לא תמיד בחיים באמת הכול פורח… ולא הכול ירוק ומבריק.., אבל האמונה האמיתית היא לשבח ולהלל את הקב"ה דווקא על מה שבעצם נראה בעיננו ש'אין לנו'…
האמונה באה לידי ביטוי דווקא בחושך, שיש תחושה שהקב"ה לא נמצא – נסתר מאיתנו, שיש לנו קושי…
בכל מה ש'עובר' עליך תזכור תמיד שהקב"ה ממש איתך, הוא זה שנושא אותך על כפיים ועובר עמך את אותה צרה, שנאמר: "עימו אנוכי בצרה"… בכל צרתם, לו-צר"…
אם נודה להקב"ה על הדברים הקטנים והיבשים בחיינו… – הוא ברחמיו ייתן לנו דברים גדולים להודות עליהם…