"העץ והאדם – השוואה"
נאמר בתורה (דברים פרק כ', יט-כ):
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:
רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עד רדתה.
החיד"א מביא "דמיון בין העץ לחינוך הילדים"
העץ עם הטיפול המסור יותר יניב פירות עסיסיים יותר וגדולים בהרבה – כגודל ההשקעה כך התוצאה!
כך בני האדם:
כדי שהילדים יהיו טובים יותר יש להשקיע בהם הרבה יותר…
בכל פרי טמון גרעין שיש בו פוטנציאל להצמיח עץ שלם כמו זה שממנו הוא נקטף
כך בכל ילד טמון פוטנציאל – רק צריך להוציאו מן הכוח אל הפועל…
העץ ניזון מזבל כדי להוציא פירות מתוקים.
גם אם הוריו של הילד אינם הולכים בדרך הישר יש לדעת שהפוטנציאל לא משתנה…
"דמיון בין העץ לאדם":
כשם שהעצים זקוקים למים על מנת לחיות, כך האדם זקוק לתורה (שנמשלה למים) כדי לחיות…
כשם שהאילן זקוק לרוח כדי לפרוח ולצמוח, כך זקוק האדם לרוחניות על מנת לפרוח ולשמוח.
הדמיון בין העץ לתלמידי החכמים:
במסכת תענית (דף ז' עמוד א'):
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מהו שכתוב): 'כי האדם עץ השדה', וכי אדם עץ שדה הוא?! אלא משום דכתיב (שכתוב) כי ממנו תאכל ואותו לא תיכרות, וכתיב אותו תשחית וכרת.
הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו – אתו תשחית וכרת.