חרישת ירושלים לאחר החורבן והכותל המערבי

"ציון שדה תחרש"

פורענות קשה נוספת שארעה בתשעה באב היא חרישת ירושלים לאחר החורבן. היה זה בשנת ג' תתצ"ט (135 למניינם), ששים וחמש שנה לאחר החורבן.

הקיסר הרשע אדרייאנוס חרש את ירושלים כולה והחריב אותה עד היסוד. על חורבותיה נבנתה במשך הזמן "עיר חדשה". היא כונתה "אליה קפיטולינה", על שם אליל רומי.

הייתה זו עיר נוצרית לכל דבר. על אדמתה נבנו כנסיות, ואת רחובותיה מילאו בליל של עמים וגויים. על היהודים נאסר להיכנס לירושלים. רק פעם אחת בשנה – ביום החורבן – הותר ליהודים להיכנס, תמורת מס של דינר לנפש.

"באו גויים בנחלתך…"

מאז עברה ירושלים תלאות וכיבושים רבים. בשנת ד' שפ"ח נכבשה ירושלים בסערה על ידי החליף [המושל] עומר, יורשו של מוחמד. הוא הפך אותה לעיר מוסלמית, בנה עליה מסגדים, ואת שמה החליף מ"אליה קפיטולינה" ל"אל קודס".

שנים נוספות חלפו ושוב עברה ירושלים מיד ליד. הפעם כבשו אותה הנוצרים נוסעי הצלב, ששפכו בדרכם דם יהודי כמים. המסגדים שבנה עומר על הר הבית הפכו לכנסיות נוצריות. קרבות בלתי פוסקים בין הצליינים והמצרים, העבירו את הבעלות על ירושלים לידי הסולטן המצרי צאלח א-דין.

רומאים, ביזנטים, ערבים, צליינים ומצרים, כולם רבו על ירושלים. קסם מיוחד אפף את העיר הקטנה והענייה, אבל כולם ידעו את הסוד הגדול, ידעו וניסו להדחיק את הידיעה הזו, כי ירושלים הייתה הווה ותהיה של העם היהודי.

     הכותל – שריד בית מקדשנו

נשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם
נאמר בשיר השירים (ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". ואומרים חז"ל במדרש: הנה זה עומד אחר כותלנו – אחר כותל המערבי של בית המקדש, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם. ולמה? ששכינה במערב".

במשך אלפיים שנות הגלות, עברו על ירושלים מלחמות רבות, היא נחרבה ונבנתה שוב ושוב, ורק קיר אחד נותר לו איתן ויציב – הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו.

מספרים רבותינו:

כשכבש אספסיינוס את העיר, חילק חומותיה לארבעה דוכסים: דוכס של ערביים, דוכס של אפריקה, דוכס של אלכסנדריה ודוכס של פלסטיני. ועלה השער המערבי לפנגר דוכס של ערביים.

גזרו מן השמים שלא ייחרב לעולם. למה? ששכינה במערב. הללו החריבו את שלהם והוא לא החריב את שלו. שלח אספסיינוס והביאו. אמר לו: למה לא החרבת את שלך? אמר לו: חייך, לשבחה של מלכות עשיתי. שאילו החרבתי אותו לא היו יודעים מה החרבת. עכשיו יראו הבריות ויאמרו: ראו כוחו של אספסיינוס מה החריב!

אמר לו יפה עשית, אולם כיון שעברת על מצותי – עלה לראש הגג והפל את עצמך. אם תחיה תחיה, ואם תמות תמות. עלה והפיל עצמו ומת.

עוצו עצה ותופר

טיטוס הרשע, לאחר שהחריב את ירושלים, ניסה בכל כוחו להרוס את הכותל המערבי. הוא הפעיל אל "אילי הברזל" החזקים ביותר, שינגחו את הקיר, אולם כל ניסיונות הביקוע בקיר ה"פשוט" ההוא, שממערב להר הבית, עלו בתוהו.

אילי הברזל האימתניים, שהפילו חומות אדירות, לא הצליחו להבקיע קיר זה. הקיר העומד לו איתן כמו הכריז ואמר: הראית, טיטוס הגאה? לא אתה החרבת את מקדש היהודים. אלוהיהם נתן לך את הכו ח להחריבו, בית הרוס הרסת. הנה אפילו כותל פשוט אינך יכול לסתור….

כשראו הרומאים שאין באפשרותם להחריב את הכותל, ניסו תחבולה אחרת. הם ציוו את תושבי ירושלים לרוקן את אשפתם שלוש פעמים בשבוע ליד הקיר הקדוש הזה. אלה שמתגוררים במרחק יום הליכה מהמקום, הצטוו לעשות זאת אחת לשבוע, והגרים במרחק של יומיים הליכה – אחת לשבועיים. בדרך זו היה הכותל מכוסה אשפה במשך שנים רבות. אולם בהגיע הזמן, שם הקב"ה קץ לביזיון הלזה.

הרבה שלוחים לו למקום. השליח ששלח ה' כדי לטהר את המקום הקדוש הזה היה הסולטן סלים. הוא קבע את ביתו מול הר הבית, בבית שחלונותיו משתקפים אל מקום המקדש.

אהב הסולטן להתבונן מן החלונות הללו, שנוף בעל הוד קדומים נשקף מהם. והנה בהלה וכעס נורא אחזוהו יום אחד, כשראה מחלון ביתו אשה זקנה הנושאת בידיה מספר שקים מעלי צחנה, ומשליכה אותם בפינה המערבית להר הבית. לתדהמתו הבחין כי המקום כולו מלא אשפה.

מבירורים שערך וחקר, נודע לו על המסורת העתיקה של צאצאי הרומאים, לזרוק את אשפתם דווקא במקום הזה. הוא החליט לפעול מיידית לפינוי הרי האשפה שהצטברו שם. מה עשה? ניגש אל הר הזבל, ופיזר לתוכו מטבעות זהב רבים. עד מהרה נהרו אנשי העיר אל המקום, כדי לפנות את האשפה ולזכות באוצר. תילי אשפה פונו, ולעין כל נחשף הכותל המערבי.

לעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי

אמר רבי אלעזר בן פדת: אף בזמן שחרב בית המקדש, אין השכינה זזה ממקומה, שנאמר (מלכים א ט ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". אמר רב אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר: "הנה זה עומד אחר כותלנו".

הסבר על ענין קיומו של הכותל המערבי כתוב בספר אמונה והשגחה: "מקום מקדשנו – כשנתבונן בו נכיר ענין נצחיותו… אף כששלטו כמה ידיים ורצו לעוקרו, לא עלתה בידם. וזהו סימן מובהק שלא זזה שכינה משם… והוא כמו עצם "לוז" שנשאר באדם לאחר מותו, שהוא יהיה יסוד לבניין האדם בתחיית המתים. והוא רמז לכלל ישראל, שלא יכלה ממנו שארית הפליטה!"

ואכן הכותל, אשר גם בחורבנו יכול כל יהודי להרגיש ולחוש כי זה בית אלוהים וזה שער השמים, מחזק בנו את התקוה ואת האמונה שבמהרה נזכה להתגלות השכינה בהר ה' ובבניין בית המקדש, כמו שניבא ישעיהו הנביא מפי ה' (ישעיה ב, ב-ג):

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּראשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקב וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם".