תפילה במקום קורבנות

פרשת ואתחנן באה תמיד בשבת, שלאחר תשעה באב.

כותב הטור בסימן תכ"ח סימנים לקביעת המועדים:

פִּקְדוּ וּפִסְחוּ, וְלִמְעֻבֶּרֶת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ, מְנוּ וְעִצְרוּ, צוּמוּ וּצְלוּ, קוּמוּ וְתִקְעוּ.

כאשר הטור מביא סימנים, יש בפרשיות וקביעתם לגבי מועדים מסוימים, יש לכך משמעות.

לכן כותב הטור פִּקְדוּ, זה שאתה קורא פרשת צו לפני הפסח, יש לזה משמעות, ושאתה קורא פרשת מצורע לפני פסח, יש לכך משמעות, וכשאתה קורא פרשת במדבר מְנוּ ואח"כ עִצְרוּ, גם לזה יש משמעות.

צום בתשעה באב, ולאחר מכן פרשת ואתחנן, פרשה שעוסקת בתפילה, בוודאי שיש לזה משמעות.

והשאלה היא:

מה המסר שמבקש הטור, להעביר לנו באמצעות הסימנים האלה.

מי ששם לב, יש שוני לגבי מה שהטור מביא לגבי כל קביעת המועדים, לבין ענין תשעה באב.

בכל אחד מן המועדים, הוא קודם כל מזכיר את הפרשה, ורק לאחר מכן הוא מזכיר את החג – פִּקְדוּ קודם כל צו, ורק אח"כ וּפִסְחוּ פסח. מְנוּ קודם כל פרשת במדבר, ואחרי זה וְעִצְרוּ עצרת.

אך כשהוא מדבר בעניין תשעה באב, הוא לא אומר "איכה" ואחרי זה תשעה באב, אלא הוא אומר – צוּמוּ קודם כל תשעה באב, ורק לאחר מכן וּצְלוּ, לאחר מכן מגיעה פרשת ואתחנן שעוסקת בתפילה.

לכאורה, יש הבדל עצום, משום שהוא מדבר לגבי קביעת המועדים. הוא מדבר כאן על פסח, שבועות וראש השנה.

תשעה באב, עדיין לא מועד. בע"ה, לעתיד לבוא זה יהיה מועד, כמו שנאמר בנביא, שהקב"ה עתיד להפוך את צום הרביעי וצום החמישי לששון ולשמחה, אבל זה עדיין לא מועד.

מבאר הרב רוזנבלום:

מונח כאן מסר בדברי הטור, שמלמד אותנו יסוד נפלא בעבודת ה'.

כותב הטור – עדיין אין לנו בית מקדש. קוננו, ישבנו על הרצפה, בכינו על החורבן, קראנו מדרשים, הבענו את הכמיהה שלנו לבניין בית הבחירה, אבל עדיין לא זכינו, עדיין לא נבנה בית המקדש.

אומר הטור – דע לך, עדיין אין בית מקדש, אבל יש תפילה. התפילה באה במקום בית המקדש.

מה העניין של בית המקדש?

עניין בית המקדש זה הקרבת הקורבנות. אמנם אין לך הקרבת קורבנות אבל יש לך תפילה, התפילה באה במקום הקרבנות.

אומר לנו הטור, אם צמת ולא נבנה בית הבחירה, אל תתייאש, לא איבדת את היכולת להקריב קרבנות. 

אמנם אין לנו קורבנות, אבל וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ…

לכן – צוּמוּ וּצְלוּ לאחר צום תשעה באב יש לנו את התפילה! זה המסר שמונח כאן.