דוגמה אישית
"ושננתם לבניך"
נשאלת השאלה:
בפרשה נאמר קודם "ושננתם לבניך" ואח"כ "ודברת בם". ויש להבין: הסדר היה צריך להיות הפוך: קודם שהאבא ילמד בעצמו ואחר כך ישנן לבנו?!
ועוד, בהמשך, נאמר ציווי דומה, אבל הוא פותח בלשון רבים "ולמדתם" ומסיים בלשון יחיד "בשבתך בביתך". מדוע?!
משיב "השרידי אש":
הכתוב בא ללמדנו את יסוד היסודות בחינוך ילדינו: דוגמא אישית.
לעיתים תכופות חולפים אצל הילדים ההרהורים האם העונש שגזר עלי אבי אף הוא נזהר במעשה זה?!…
במילים אחרות: "האם במידה שמודד לי הוא גם מודד לעצמו?"
וזה גורם לריחוק ובידול בין הורים לילדיהם.
לפיכך לימדה תורה – "ושננתם לבניך" = איך היא הדרך לשנן להם? – "ודברת בם בשבתך בביתך"…
דהיינו, גם אם תכביר מילים לחנך, מה שייקלט אצל הילד הוא המראה כיצד אתה בשבתך בביתך…
כדי להבין עד כמה הדוגמא האישית היא קריטית בחינוך הבנים נפתח במשל:
מוכר כובעים התנמנם ביער וכשהתעורר גילה שכובעיו נעלמו חוץ מכובעו שלו. על העצים הריעו הקופים כשהכובעים לראשם.
האיש נופף באגרופיו, והקופים אחריו.
כל תנועה שלו – קוף אחרי בן אדם… מרוב זעם הוא השליך את כובעו ארצה ומיד לאחר מכן כל הכובעים היו בידיו.
כל הקופים השליכו אותם לארץ בעקבותיו…
ילדים אינם מצטיינים בקשב להוריהם, אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם דגם החיקוי הקרוב ביותר אליהם…
וכך מבאר המהרי"ל את הגמרא בסנהדרין צ"ד:
אודות תקופת הזוהר שבימי חזקיהו מלך יהודה שכל תינוק ותינוקת היו בקיאים בדיני נגעים ואהלות (ההלכות החמורות והקשות ביותר) – אין הכוונה שהתינוקות למדו מפי רבם את ההלכות הללו ודקדוקיהן, אלא מכיוון שההורים היו תלמידי חכמים, הילדים למדו ממה שראו בבית…