הלכות תשובה לעשרת ימי תשובה

מהלכות התשובה

מפסוקי התורה על מעלת ושכר השב התשובה

נאמר בתורה (דברים פרק ל):

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:

להלן כמה מהלכות תשובה מרבנו הרמב"ם:

חובת הווידוי

פרק א. כל המצוות שבתורה, בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון [בכוונה] בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא.

כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני יחזור לדבר זה. זהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה, הרי זה משובח. וכן החוטאים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו מביאים קרבן, אין מתכפר להם בקורבנם, עד שיעשו תשובה, ויתוודו בפה על עוונם. וכן כל חייבי מיתות בית דין וחייבי מלקות, אין מתכפר להם במיתתם או בהלקייתם, עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו או המזיק ממונו של חברו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב שלא לעשות כך לעולם.

בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. שהתשובה מכפרת על כל העבירות, ואפילו היה רשע כל ימיו ועשה תשובה בסוף ימיו, אין מזכירים לו את רשעו. ועצם יום הכיפורים מכפר לשבים בתשובה, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם".

איזוהי תשובה גמורה?

פרק ב. איזוהי תשובה גמורה? כאשר הזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני ששב בתשובה, ולא מחמת יראה ולא מכשלון כוח. הוא ששלמה המלך אמר (קהלת יב א): וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחֻרוֹתֶיךָ, דהיינו בעודו בחור שיש בכוחו לעשות, אבל אם לא שב אלא בימי זקנותו שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, בכל זאת מועלת היא לו, ונקרא בעל תשובה. ואפילו עבר עברות כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלים.

ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא את חטאו ויסירנו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, ויתנחם על שעבר. ויעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לזה החטא לעולם. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר דברים אלו שגמר בליבו. וכל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב את החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו, עד שישליך את השרץ, וכן הוא אומר "ומודה ועוזב – ירוחם". וצריך שיפרט את החטא.

מעלת התשובה בימים אלו

אף על פי שהתשובה והצעקה אל ה' יפה היא בכל זמן, מכל מקום בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים יפה היא ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיה נה ו): "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב". במה דברים אמורים באדם יחיד, אבל בציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם, הם נענים.

התורה מכפרת עוון ומצילה מייסורים

אמר רב הונא אם נכשל אדם בעברות חמורות והתחייב מיתה, מה יעשה ויחיה? ירבה בעסק התורה יותר מהרגלו. שהתורה מכפרת על כל העוונות החמורות ביותר שחייבים עליהם כרת או מיתה, ומצילה אותו מן היסורים. ואם אינו יודע ללמוד, יעסוק בצדקה, וגם הצדקה תגן עליו מן הייסורים, ומכל מקום מעלת לימוד התורה למעלה מהכל, שתלמוד תורה כנגד כולם. (ויקרא רבה פרשה כה סימן א. ריח)

נוח למקום ונוח לבריות

תשובה ויום הכיפורים מכפרים על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר איסור וכיוצא בזה. אבל על עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל בחברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהם, אינו נמחל לעולם, עד שיתן לחברו מה שחייב לו, ויפייסהו. ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדיבור, צריך לפייסו עד שימחל לו. שגדולה אונאת דברים, יותר מאונאת ממון. וכל שכן אם הכלימו והלבין פניו ברבים, שהוא חשוב כשופך דמים.

גזל מקטרג בראש

אמרו חז"ל: סאה מלאה עברות, גזל מקטרג בראש. ובכלל זה הלוקח ריבית מחברו שלא כדין. וכן מי שפנה לערכאות ותבע ליטול חלק בירושת חמיו, בניגוד לתורתנו הקדושה שאומרת שהבת אינה יורשת עם הבן, ורק כשאין בן אז הבת יורשת, כמו שנאמר (במדבר כז ח): וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. והלך זה וקיבל חלק בירושה על פי פסקי הערכאות כחוקות הגויים, הרי כל מה שנטל מהם הוא נגד התורה וגזל גמור בידו, וחייב להחזיר לאחי אשתו את כל אותו החלק שנטל, וגם יפייסם בדברים שימחלו לו. וכן כל אדם שיש לו סכסוך כספי עם חברו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, כי אין אדם רואה חובה לעצמו, אלא יסדר טענותיו לפני רב מובהק הבקי בדיני ממונות, להורות לו אם חייב להחזיר את הממון לחברו או לא. ואפילו אם אין חברו תובעו, חייב לצאת ידי שמים, וישאל תלמיד חכם מומחה בהוראה.

מחילה על מחילה

[ודע שגם בבקשת המחילה צריך ליזהר שלא יפגע שוב בחברו ויצטרך לבקש מחילה על המחילה, וכגון שמזכיר לו ברבים את אשר חטא לו, וחברו נעלב מזה, והיה מעדיף שלא היה מבקש ממנו מחילה כלל. על כן יזהר בזה מאוד, ולא כאותם המעליבים והפוגעים בחבריהם, ואחר שרואים שהחבר התבייש, אומרים לו בקול רם בנימת צחוק: 'זה בינינו', 'אתה לא נפגע ממני, נכון? אנחנו צוחקים'. או שאומרים לו: 'לא התכוונתי לפגוע, אתה בטח סולח לי'. והחבר מתבייש יותר, ובלית ברירה הוא אומר, 'כן אנחנו צוחקים, זה בסדר'. ה' יצילנו.]

אם דיבר לשון הרע על חברו או שפגע בחברו, ואין חברו יודע מזה כלל, אין צורך להודיע לו את זאת, כי אדרבה יקפיד ויחרה אפו ויגדל צערו יותר, אלא יבקש ממנו מחילה בסתם. כמו שפסקו הג"ר ישראל סלנטר, והגרש"ז אוירבך, ובספר אז נדברו.

לא יהא המוחל אכזרי

אסור לאדם להתאכזר אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב, אינם כן אלא שומרים שנאתם וכעסם לנצח.

המזיק את חברו, אף על פי ששילם לו את חמשה הדברים שהוא חייב לו [נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת], אינו מתכפר לו עד שיבקש מן הנחבל מחילה ויימחול לו. ומכל מקום אסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול לו, כי אין זה דרך זרע ישראל, אלא כיון שביקש ממנו החובל והתחנן לו פעם ראשונה ושנייה, ויודע שהוא שב מחטאו, וניחם ממחשבתו ומדעתו, יימחול לו. וכל הממהר למחול הרי זה משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו. (שלחן ערוך חושן משפט סימן תכב סעיף א)

אמרו חז"ל: "כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו".

ואם אינו מוחל לחברו, אף לו לא ימחלו בשמים. ורק אם כוונתו לטובת המבקש מחילה, כגון שעושה כן כדי שייכנע לבבו, ולא ישוב להתנהג כן כהרגלו הרע, רשאי שלא למחול לו מיד. ואם הוציא עליו שם רע, אינו חייב למחול לו, אך טוב למחול גם בזה, שעם ישראל רחמנים בני רחמנים. (רמג. ת"ה קנז)

אם לא רצה חברו למחול לו, מביא שלושה מחבריו, ומבקשים ממנו שיימחול לו. ואם לא התרצה למחול, מביא עוד שלשה בני אדם שיבקשוהו למחול לו, ואם לא התרצה, יעשה כן פעם שלישית. ובכל פעם מדברים עמו דברי פיוס שונים. ואם לא רצה למחול לו, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל, הוא החוטא. (רמג. ת"ה קנה)

אם חברו לא נמצא בעיר ואינו יכול לפייסו, יקבל על עצמו בלב שלם לפייסו כשיפגוש אותו, וכיון שקיבל על עצמו לפייסו, הקב"ה מחשיב לו כאילו כבר פייסו. (יפה ללב, שאלת יעב"ץ ועוד).

החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם על יד קברו, ואומר לפניהם: "חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך". ואם הוא קבור בעיר אחרת, די שיבקש ממנו מחילה מהנפטר בפני עשרה. ואמנם אם יש לו חבר המתגורר בעיר מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מהנפטר בפני עשרה שיהיו על קברו. ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשיו.

מחילה מרבו

אם חטא אדם לרבו, הולך ומפייסו אפילו אלף פעמים עד שימחל לו.

הוראה בטעות – חכם שאסר בטעות איזה מאכל, חייב לפייס את בעל המאכל.

מחילה מאביו ואימו

חייב אדם לבקש מחילה בערב יום הכיפורים מאביו ומאמו, על כל מה שחטא ופגע בכבודם במשך השנה. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואמו, שכמעט אין אדם ניצול מחטא זה בכל יום. ומכל מקום אם הבן חסר דעת מלבקש מחילה מהוריו, או שהיה אנוס ולא ביקש, יאמרו ההורים בפיהם בפירוש: "הרינו מוחלים לבננו פלוני, על כל מה שחטא לנו, ולא ייענש חס ושלום בסיבתנו". (ת"ה קס)

מחילה מאשתו

גם הבעל והאישה ימחלו זה לזה על כל אשר חטאו אחד כלפי השני במשך השנה, ויקבלו על עצמם לכבד ולאהוב אחד את השני כפי שהצטווינו מפי חז"ל, וכמו שכותב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט, כ): "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב, ולא רוגז. וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא, וזהו דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה יישובם נאה ומשובח". ישמע חכם ויוסף לקח.

הריני מוחל וסולח לכולם

ראוי ונכון שכל אדם יאמר בערב יום כיפור: "הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי". ונוהגים שהשליח ציבור מכריז בליל כיפור קודם 'כל נדרי' ואומר: "רבותי, תמחלו זה לזה". וכולם עונים: "מחלנו". ומנהג יפה הוא. (רמג, רמד)

נעשה קטגורו סנגורו – אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה): השטן שרגיל לקטרג על ישראל בכל ימות השנה, מלמד עליהם סנגורייא ביום הכיפורים. ואומר: ריבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת, מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתייה, כך ישראל אין בהם אכילה ושתייה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך ישראל יחפי רגל. מה מלאכי השרת שלום ביניהם, כך ישראל שלום ביניהם. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא. והקב"ה שומע עתירתם של ישראל מן הקטגור, ומכפר על כל העם מקטון ועד גדול. (ת"ה קס)

מי צדיק ומי רשע

פרק ג. כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו, צדיק. ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני.

ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלן: יש זכות אחת שהיא כנגד כמה עוונות. ויש עוון אחד שהוא כנגד כמה זכויות. ואין שוקלים אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכים הזכויות כנגד העוונות.

והיאך ידע האדם אם הוא צדיק או רשע? כשיבחן ויבדוק את עצמו להיכן נוטים שאיפותיו, היכן שמח הוא יותר, בעסק התורה או בעסק האכילה. היכן מקפיד הוא יותר שיהיה מתוקן, האם בארוחתו שתהיה לו מנה ראשונה ושניה וקינוח, או בתפלתו להתפלל כהוגן ובכוונה מתחלה ועד סוף. מהו מעדיף שיגמר יותר מהר, האכילה או התפילה, הטיול או לימוד התורה. וכן הלאה בכל ענייני היום יום. (הב"ש רבנו תם)

התחרט על המצוות

כל מי שהתנחם על המצוות שעשה, ואמר בלבו מה הועלתי בעשייתן, אולי לא הייתי עושה אותן, הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם הבא.

עורו ישנים

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה: כלומר עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כל השנה כולה, כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה. אבל עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, וגרם להם תשועה והצלה.

ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות, מראש השנה עד יום הכיפורים, יותר מכל ימות השנה.

הבחירה היא אך ורק ביד האדם

פרק ה. רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות את עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות את עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שנאמר (בראשית ג כב): הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע. כלומר הן מין זה של האדם, היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין, שבדעתו ובמחשבתו ידע הטוב והרע, ויעשה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים.

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו, או רשע כירבעם בן נבט, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, וכן שאר כל הדעות. ואין מי שיכפה את האדם, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיה הנביא אמר (איכה ג לח): "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו, ולכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו, וגמל לה רעה. והואיל ומדעתנו עשינו הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'".

ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". וכתוב: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר: "מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", כלומר שאין הבורא כופה את בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם.

יפה שעה אחת קודם

פרק ז.

לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא נוטה למות, ושמא ימות עתה ונמצא עומד בחטאיו. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות קודם שיזקין.

מחשבות אדם ותחבולותיו

ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. שכשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההיתול [ליצנות], ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים יותר מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה לו לפרוש.

ובגמרא מסכת יומא (ט ע"ב) בארו את חומרת העוון של אותם בני אדם שדוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם. וישנם שלא מבינים את חומרת מעשיהם, בחושבם שאם זה בצחוק, מותר. וכבר אמר שלמה המלך (משלי כו יח, יט) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי: ישמע חכם ויוסף לקח.

גובה הלב

יש דעות שאסור לו לאדם להתנהג בהן בדרך הבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד.  ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד", ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח.  ועוד אמרו (סוטה ה א) כל המגביה ליבו כפר בעיקר, שנאמר "ורם לבבך, ושכחת את ה' אלוהיך". ועוד אמרו בנידוי יהיה מי שיש בו גסות הרוח, ואפילו מקצתה. (רמב"ם פרק ב מהלכות דעות)

הכעס

הכעס, דעה רעה היא עד מאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, אך תהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה [מציג] איש בשעת כעסו, אבל הוא אינו כועס.

אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה.  ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו. ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס, אין חייהם חיים. לפיכך ציוו חכמים להתרחק מן הכעס, עד שינהיג את עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים הן: עלובים, ואינם עולבים. שומעים חרפתם, ואינם משיבים. עושים מאהבה, ושמחים בייסורים. עליהם הכתוב אומר, "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו".

סייג לחכמה שתיקה

לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא בדברי חכמה או בדברים שהוא צריך להם לחיי גופו. אמרו על רב תלמידו של רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטילה כל ימיו, וזוהי שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף, לא ירבה אדם בדברים. ועל זה ציוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים, מביא חטא. ואמרו: לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה.

סייג לחכמה, שתיקה.  לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר. והמלמד לתלמידים ילמדם בשובה ונחת, בלא צעקה, ובלא אריכות לשון. הוא ששלמה המלך אומר (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים".

לשון חלקלקות

אסור לאדם להנהיג את עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו [פנים לבו כמו בחוץ], והעניין שבלב, הוא הדבר שבפה.

גניבת דעת

אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי.  כיצד? לא יסרב [לא יפציר] בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל. וכן לא ירבה לו במתנות, והוא יודע שאינו מקבל. וכן לא יפתח לו חבית בפניו, כדי לפתותו שבשביל כבודו הוא פותח, אם בלאו הכי הוא צריך לפתוח את החבית, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת, אסורה. אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל [עוון].

ליצנות. שמחה.

לא יהיה אדם בעל שחוק והיתול, ולא עצב ואונן, אלא שמח. כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.

איזהו עשיר השמח בחלקו

לא יהיה אדם בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצל ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק ועוסק בתורה. ואותו המעט שהוא חלקו, ישמח בו.

אמצעי שלם

ולא יהיה – לא בעל קטטה ולא בעל קנאה, ולא בעל תאוה ולא רודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם.  כללו של דבר: ילך במידה הבינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית. והוא ששלמה המלך אמר (משלי ד כו): פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ. (עד כאן מהרמב"ם בהלכות דעות)

בעל תשובה אהוב ונחמד – אין כמוהו

אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, מפני העוונות והחטאים שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, וכאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא, ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים, מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שכובשים הם את יצרם יותר.

מעלות התשובה

כל הנביאים ציוו והזהירו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלים, שנאמר "ושבת עד ה' אלוהיך … ושב ה' אלוהיך את שבותך… ושב וקבצך מכל העמים…".

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלוהיך".

התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שׂנוּי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה – והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.

אמש היה זה מובדל מה' אלוהי ישראל, צועק ואינו נענה, עושה מצוות וטורפים אותן בפניו. והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד, עושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ושמחה, ולא עוד אלא שמתאווים להם.

הוי מחשב – הזוכה לשוב בתשובה מאהבת ה' יתברך באמת, כל עוונותיו מתכפרים לו מיד, ומחשיבים לו בשמים כאילו עשה במקומם מצוות, ואינו מקבל שום עונש או יסורים חס ושלום. אבל השב בתשובה מיראת העונש, נהפכים לו העוונות שעשה במזיד לשגגות, וצריך כפרה עליהם. (ריב)

מעלתם מתגדלת

בעלי תשובה, דרכם להיות שפלים וענווים ביותר, ואם חירפו אותם הכסילים בהזכירם להם מעשיהם הראשונים, ואמרו להם אמש היית עושה כך וכך, אל יתרגשו מהם, אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להם. וכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת, כי ההכנעה היא מעיקרי התשובה, וכל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו.

וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים, או להזכירם בפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומים להם, כדי להזכירו מה עשה. הכל אסור, וכבר הזהירה התורה בהונאת דברים, שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו".

מהם חיי העולם הבא?

פרק ח.

הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא. והם החיים שאין עמהם מוות, והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה, "למען ייטב לך, והארכת ימים". מפי השמועה למדו, "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" לעולם שכולו ארוך, וזהו העולם הבא.

העולם הבא אין בו גוף, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. ולכן אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכים להם בעולם הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שקורה לגופות בעולם הזה, כגון אכילה, שתיה, ישיבה, עמידה, שינה, מיתה, עצב, צחוק, תשמיש וכיוצא בהם, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

שמא תקל בעיניך טובה זו, וידמה לך שאין שכר המצוות ומציאות האדם שלם בדרכי האמת, אלא בהיותו אוכל ושותה מאכלים טובים… ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באוהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמים אלו הערביים הטיפשים האוילים השטופים בזימה. אין זה כן, שהחכמים ובעלי דעה יודעים שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם, ואין בהם תועלת. ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף, וכל הדברים האלו צורכי הגוף הם, והנפש מתאווה להם ומחמדתם רק מפני צורך הגוף, שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. אבל בזמן שאין גוף, נמצאו כל הדברים הללו בטלים ומבוטלים.

את הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאווים, אבל אותה הטובה היא גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של עולם הזה אלא בדרך משל. אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא, כמו טובת הגוף בעולם הזה במאכל ובמשקה, אינו כן, אלא אותה הטובה, גדולה היא עד אין חקר, ואין לה לא ערך ולא דמיון.

כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא, אין כוח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גודלה ויופיה ועוצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו. ושכל הטובות שהתנבאו בהם הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של הגוף, שנהנים בהם ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון, ולא דימוה הנביאים, כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיה הנביא אומר "עין לא ראתה, אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד ג): כלומר: הטובה שלא ראתה אותה עין נביא, אלא רק האלוקים, תעשה לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים, כל הנביאים כולם לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא "עין לא ראתה, אלוהים זולתך".