כוונה בתפילה- אין יגיעה שהולכת ריקם!

"קשה לי לכוון בכל התפילה מה לעשות?" "משל ונמשל בנושא הכוונה בתפילה" הממחישים שהקב"ה אינו בוחן את התוצאות, אלא את העמל. התפילה אכן דורשת עמל רב [עבודה שבלב!], ומי שעמל יש לו שכר על עצם העמל. אם התאמץ ובכל זאת לא זכה להרגיש מתיקות בתפילה, לא לשווא היה עמלו. ומה שחשוב הוא - לא להתייאש. עצה לאחד שבאמצע התפילה ואפילו לקראת סופה, מגלה שעדיין לא כיוון...

עבודה שבלב

אכן, הכוונה בתפילה - היא עבודה של ממש, עבודה לא פשוטה כלל. 

לא לחינם אמרו חז"ל: "איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה". כדי להתפלל תפילה ראויה, צריך באמת להתייגע - לרכז את המחשבה ולכוון את הלב.

אומר הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ד הט"ז): "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך יפטר". 

חלק חשוב בעבודת התפילה הוא ההכנה הנכונה. כאשר האדם "נופל" אל התפילה, ישר מכל עיסוקיו וטרדותיו הרבים, הרי שראשו ורובו אינם נמצאים כלל בתפילה. אבל אם אדם מכין את עצמו, משתדל לפנות את ליבו ומחשבותיו, מתרכז ב - "שיויתי ה' לנגדי תמיד" - ודאי שתפילתו תיראה לגמרי אחרת.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה תמימה לפני התפילה, כדי להכין את ליבם לקראת התפילה. זוהי דרגה גבוהה ונשגבה מאוד. אך כל אדם יכול לפחות לעצור לרגע לפני התפילה, ולחשוב מה הוא עומד לעשות, בבחינת "דע לפני מי אתה עומד" - ואז תפילתו כבר תיראה אחרת.

וכך מייעץ החפץ חיים זצ"ל בלשונו הטהורה (בספרו "שם עולם"): "ראשון לכל, צריך שיתפלל מתוך הסידור, ועל כל פנים תפילת שמונה עשרה. ומכל מקום גם בזה איננו משומר מכל וכל מעורמת היצר המפיל טרדות על האדם כדי שלא יוכל לכוון. והזמין לי הקב"ה קצת עצה בזה, שצריך להתבונן מה רוצה לבקש מה' ועל מה יברכנו, ואחר כך יאמר אותה ברכה. ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך שיהוי גדול, לא כן הדבר, כאשר בחנתי וניסיתי, אלא יהיה פתוח הסידור נגד עיניו ויתבונן רק איזה רגעים אחדים קודם כל ברכה... ולא יאמר הברכות כפי הרגלו בפיו, רק יתבונן על מה שהוא מברך לה', ויאמר בזריזות ובשמחה כל ברכה, על שזכה לברך לה' אלוקי השמים".

כלומר, בשנייה אחת ששוהה לפני הברכה, יכול להתבונן מה הוא בא לומר בברכה זו, ותפילתו יכולה להיות טובה הרבה הרבה יותר.

אמר אחד מגדולי המוסר: "לפני התפילה אני מתפלל, שבשעת התפילה אתפלל...". מה טוב ומה נעים לאמץ אף עצה זו, ולשאת מספר מילות תפילה, שיזכה להתפלל תפילה אמיתית וטובה, להרגיש קרבת ה' ומתיקות בתפילה, שזהו תענוג עילאי מאין כמוהו.

מתוך הכנה ראויה והתבוננות נכונה, יוכל האדם לקיים את דברי המשנה במסכת אבות (פ"ב מי"ג): "וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע [כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע, ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה (ברטנורא)] אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא".

ואומר החזון איש: "עשיית תפילה רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, הוא מן השלמות היותר גדולה, והקניין היותר נבחר לאדם על פני חלד". (אורחות איש)


יָגַעְתָּ - מָצָאתָ! 

ישאל השואל: מה אעשה, וקשה לי מאוד לכוון בתפילה. אני משתדל לרכז את מחשבתי, אך כהרף עין היא עפה פורחת למחוזות רחוקים. משתדל לכוון בברכת אבות, ובלי לשים לב מוצא את עצמי פתאום ב"רפאנו", מנסה שוב להתרכז, ולפתע אני כבר כורע ב"מודים". האומנם לא אוכל להגיש לפני בורא עולם תפילה ראויה?

הנה לנו צרי ללב ומרפא לנפש, מדבריו הנעימים של בעל ליקוטי עצות:
 
"צריכים להכריח עצמו מאוד להתפלל בכוונה, ולא כמו אותם שאומרים שלא להכריח עצמו לתפילה, כי באמת קשה מאוד להתפלל. ואפילו אין יכולים להתפלל כלל, אף על פי כן, היגיעה והטרחה שהכריח עצמו להתפלל, יקרה מאוד אצלו יתברך ונעשה מזה קורבנות...".

אין יגיעה שהולכת ריקם. הקב"ה אינו בוחן את התוצאות, אלא את העמל. התפילה אכן דורשת עמל רב [עבודה שבלב!], ומי שעמל יש לו שכר על עצם העמל. אם התאמץ ובכל זאת לא זכה להרגיש מתיקות בתפילה, לא לשווא היה עמלו.

ומה שחשוב הוא - לא להתייאש. גם אם הגיע האדם לאמצע התפילה ואפילו לקראת סופה, ועדיין לא כיוון - ינסה עכשיו לרכז את מחשבתו ולכוון, כי כל מילה ומילה של תפילה הנאמרת בכוונה, אין ערוך אליה.

לחטוף! לחטוף!

המשיל על כך החפץ חיים זצ"ל, משל למה הדבר דומה:

 אשה אחת היתה מוכרת תפוחים בשוק. עברה שם קבוצה של אנשים בני בליעל, אשר חשקה נפשם לאכול מן התפוחים מבלי לשלם. מה עשו? כאילו מבלי להתכוון, הפילו את ארגז התפוחים ארצה, וכך התגלגלו התפוחים והתפזרו לכל עבר. כעת עטו עליהם בני הבליעל והחלו לחטוף מכל הבא ליד. פכרה האשה את ידיה בייאוש והתחילה לצעוק במר נפשה: "יהודים, אחים יקרים, מהרו חושו לעזרתי, הן לא אוכל לבדי להתעמת עם קבוצת הבריונים הלזו בני הבליעל, אנא רחמו עלי ובואו לעזרתי". חלפו רגעים יקרים, ואין איש נחלץ לעזרתה ולהגנתה. עבר שם איש חכם ואמר לה: גברתי היקרה, בודאי אינך יכולה להתמודד עם קבוצת בריונים שכזו, חבל לך אף לבזבז את הרגעים היקרים הללו בחיפוש אחר עזרה. הדבר הנכון ביותר שעלייך לעשות כרגע הוא - לחטוף בעצמך כמה שיותר תפוחים ולהשיבם לארגז! הפרחחים ימשיכו לחטוף, ויחטפו מה שיחטפו, אך לפחות תחטפי גם את, וכך תצילי את מה שניתן להציל, ולא תישארי בידיים ריקות.

כך הוא הנמשל, אומר החפץ חיים:

 היצר הרע אינו יכול לראות שיהודי מתפלל לבוראו בכוונת הלב, ולכן הוא מנסה להפיל ולחטוף, לחמוס ולהסיח דעת. יכול האדם להתייאש ולחשוב לעצמו: 'מי אני שאתמודד מול היצר הרע הגדול הזה? הוא לא נותן, ממש לא נותן, לכוון בתפילה!' ובינתיים היצר הרע חוטף וחוטף, ברכה ועוד ברכה, חוטף וצוחק... והנה הגיע האדם לסוף התפילה, ובידי היצר הרע יש סל גדוש... אך אדם אשר לא יחשוב חשבונות כאלה, אלא ינסה לחטוף אף הוא לעצמו כמה שיותר: ברכה ועוד חצי ברכה, כמה מילים בכוונה פה וקטע רווי תחנונים שם, הרי שהוא יסיים את התפילה ובידיו סל מיוחד של פירות נפלאים ומתוקים - מנחת ערב וריח ניחוח לפני ה' יתברך.


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏