מהלכות תקיעת שופר

מקבץ "הלכות תקיעת שופר" המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה לימים הנוראים: דין נשים בתקיעת שופר, דין חולה, אכילה לפני התקיעות, התעוררות לפני התקיעות, כוונת המצווה וברכת שהחיינו, איסור הפסקה בין התקיעות, וידוי בתקיעות, סדר תקיעות מיושב, תקיעות לאחר התפלה

תקיעת שופר

מן התורה - נאמר בתורה (במדבר כט א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". והיינו שהצטווינו מן התורה לשמוע קול שופר ביום ראש השנה. על כן ישים לב לשמוע את קול השופר, ויכוין לקיים מצות עשה מן התורה. (פ)

להתלמד - מותר להתלמד בתוך בית הכנסת לתקוע בשופר, כיון שזה שימוש של מצוה, ואין בזה זלזול חס ושלום בכבוד בית הכנסת. (כד)

קול שופר - כל הקולות כשרים, בין קול עבה בין קול דק. אולם קול חריג כמו איזה צפצוף, שאינו קול טבעי של השופר, לא יצא ויחזור לתקוע שוב. (קנב)

נשים
כלל גדול בידינו, נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא [גורם]. דהיינו כל מצווה שתלויה בזמן קבוע, שנמצא שהזמן גורם למצווה לבוא, האישה פטורה מלעשותה. כגון, מצות סוכה, מכיון שזמנה קבוע לשבעה ימים בשנה בלבד, לכך נשים פטורות מלשבת בסוכה. וכן מצות ציצית, כיון שזמנה קבוע ביום ולא בלילה, לכך פטורות הן מלהתעטף בציצית. וכן מצות תפילין, כיון שזמן הנחתם קבוע בחול ולא בשבת, לכך פטורות הן מלהניח תפילין, [אבל בגלל שלא מניחים תפילין בלילה, אין זה עושה את המצווה זמן גרמא, כי רק חכמים אסרו להניחם בלילה, שמא ישן בהם ויבואו לידי בזיון, אבל מהתורה מניחים תפילין בלילה], וכן כל כיוצא בזה. נמצא אפוא שהנשים פטורות ממצות זו לשמוע קול שופר, כיון שזמנה קבוע פעם אחת בשנה.
אלא שנהגו נשים רבות לבוא לשמוע קול שופר, ומנהג יפה הוא. אך יש לדעת שכל זה טוב ונכון, בתנאי שנעשית המצווה ביראת שמים ובאות לבית הכנסת בצניעות, ואינן מדברות בשעת התפלה, וגם לאחר התפלה אינן מתעכבות לפטפט עם חברותיהן, כי כל הדברים האלו גורמים צער גדול לשכינה שהן מחטיאות את הרבים בעוון החמור של שמירת העיניים. לכך כל אשה תבדוק בעצמה באמת ובתמים אם היא עומדת בתנאים הנ"ל, ואם לאו - כדאי שתשאר בביתה. והלואי שכל הנשים תקיימנה את המצוות שהן חייבות מן הדין כברכת המזון, כיסוי ראש ועוד, עד שיחפשו להן חומרות נוספות כתקיעת שופר, שמן הדין הן פטורות. (קכד, קל)

אשה שיש לה ילדים קטנים בבית, וצריכה לשמור עליהם, איננה צריכה להטריח את עצמה לבוא לבית הכנסת לשמוע שופר. ובלאו הכי, כיון שהיא עוסקת במצות חינוך הילדים, הרי 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. (חזו"ע פורים י)

טוב ונכון שיארגנו הגבאים בשעה מסוימת לכל הנשים הכשרות, שתבואנה לבית הכנסת לשמוע את התקיעות. ומכל מקום בנות ספרד לא יברכו על השופר, כיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין מברכים על מצוה שהאדם פטור ממנה. אך בנות אשכנז יכולות לברך על השופר. ואמנם גם למנהג אשכנז, אם התוקע יצא כבר ידי חובתו, אינו רשאי לברך שוב כדי להוציא את הנשים. (ת"ה קטו)

התרת נדרים - אשה שנהגה לשמוע שופר בראש השנה למעלה משלוש שנים רצופות, ועתה רוצה להפסיק ממנהגה מחמת חולשה או כל סיבה שהיא, צריכה לעשות 'התרת נדרים' ולהביע חרטה על שלא אמרה בתחילה שהיא נוהגת כן בלי נדר. ואם התכוין בעלה לפוטרה בהתרת נדרים שעושים בערב ראש השנה, אינה צריכה עוד התרה. ומכל מקום אם רק השנה אין באפשרותה לשמוע שופר מחמת חולי וכדומה, אינה צריכה 'התרת נדרים' כלל. (קל)

חולה
חולה שלא הגיע לבית הכנסת ביום ראש השנה, רשאי התוקע לילך לביתו לאחר התפלה ולתקוע לו להוציאו ידי חובה. ולכתחילה גם החולה יעמוד בשעת התקיעות. ולענין הברכה, אם החולה יכול לברך, עדיף שהוא יברך והתוקע יתקע. אך אם אין החולה יכול לברך, יברך התוקע ויתקע, ויצא ידי חובה. כיון שבברכות המצוות יש לנו כלל: אע"פ שיצא אדם ידי חובתו, יכול להוציא את אחרים ידי חובתם. מכיון שכל ישראל ערבים זה לזה, וכאשר ישנו יהודי שעדיין לא זכה לקיים את המצוה, חסר גם ביהודים אחרים חלק מקיום המצוה, ורשאים הם להוציאו כדי להשלים חלקם. ומכל מקום אין צריך לתקוע לחולה כמנין התקיעות שאנו תוקעים בבית הכנסת - 101 קולות, אלא די שיתקע 30 קולות. (קכב, קמט)

אכילה לפני התקיעות - מי שחלש, רשאי לטעום משהו קודם התחלת התקיעות, טוב שיקדש על יין [מיץ ענבים] וישתה רוב רביעית [41 גרם], ויאכל עוגה עד כביצה [54 גרם]. ומכל מקום אם קשה לו להשיג יין, רשאי לאכול בלי קידוש, [כיון שחובת הקידוש חלה לאחר מוסף, בצירוף דעת הראב"ד שמותר לאכול לפני קידוש היום]. (קיא)

הסירו מכשול - יש להזהיר את הגדולים שלא יביאו לבית הכנסת את בניהם הקטנים שמפריעים ומבלבלים את כוונת הציבור בתפלה ובשמיעת התקיעות, ואמנם מצוה להביא את הילדים שהגיעו לחינוך ויושבים יפה ולא מפריעים.

התעוררות לפני התקיעות - נכון שתלמיד חכם שבצבור יאמר לקהל דברי כיבושין והתעוררות לפני התקיעות, כדי לעוררם לשוב בתשובה. וכמו שכותב הרמב"ם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה. כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה. וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים בכל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועילו ולא יצילו, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". ע"כ.

כוונת המצווה - קודם התקיעות יאמר התוקע לצבור, שהוא מכוון להוציאם ידי חובתם בברכות ובמצות שמיעת השופר, ושגם הם יכוונו לצאת ידי חובה. ויאחוז התוקע את השופר בידו ויברך, ולאחר הברכות יענו 'אמן', ולא יענו 'ברוך הוא וברוך שמו', משום שזה הפסק באמצע הברכה. (קיז)

שהחיינו - מנהג בני ספרד לברך 'שהחיינו' על תקיעת שופר רק ביום הראשון של ראש השנה, אבל ביום השני אינם מברכים 'שהחיינו'. אמנם מנהג בני אשכנז לברך 'שהחיינו' גם ביום השני. ואם חל יום הראשון של ראש השנה בשבת, כיון שאין תוקעים בשבת, גם לבני ספרד מברך התוקע 'שהחיינו' ביום השני. (קסד)

כתב רש"י הטעם שמברכים ביום השני בקידוש 'שהחיינו', משום הספק שהיה בזמנם איזה יום הוא ראש השנה או משום תקנת חז"ל שאם באו עדים אחר המנחה, נוהגים גם ביום השני קודש, משום שהיום השני הוא העיקר שממנו מונים למועדות. ומעתה יש לשאול למנהג בני ספרד מדוע לא מברכים שהחיינו על התקיעות שביום השני, כשם שמברכים בקידוש? ויש לומר שבשופר הברכה היא על המצוה, וכיון שברך ביום הראשון לא יברך שנית, וכמו בלולב שאם ברך שהחיינו אפילו בחול בשעת אגידתו, אף שעדיין לא הגיע זמן המצוה, יצא ולא מברך שוב בחג, גם כאן אפילו אם נחשיב את היום הראשון לחול, יצא. לא כן בברכת 'שהחיינו' שבקידוש שהברכה היא על עצם היום שהצטווינו לשבות בו ולקדשו, ולא שייך בו עשייה מקודם לכן בחול, ואם היום הראשון הוא חול, נמצא שלא ברך כלום, לכן חוזר ומברך ביום השני. (הריטב"א ועוד. קסג, קסד)

ותשבו בקדש - אין הציבור צריכים לעמוד בשעה שמברך התוקע את הברכות על השופר, שכיון שבעיקר המצוה שהם התקיעות הם יושבים, לא תהיה הברכה גדולה מעיקר המצוה. אולם התוקע, כיון שבתקיעות הוא עומד, יעמוד ויברך, וגם מפני כבוד הציבור. (רדב"ז. זבחי צדק, רבנו יוסף חיים. קכג)

איסור הפסקה בין התקיעות
אסור להפסיק בדיבור בין הברכה לתקיעות. ואם דיבר, צריך לחזור ולברך. אבל אם דיבר בענין הצריך לתקיעות, אינו חוזר לברך. (קלה)

כמו כן אסור להפסיק בדיבור בין התקיעות עצמן, וכגון בין סדר תשר"ת לתש"ת ובין סדר תש"ת לתר"ת. וכן אין להפסיק בין התקיעות הראשונות שמיושב לשאר התקיעות שמעומד, כיון שהברכה חלה על כל התקיעות, אולם מותר לדבר דברים שהם מענין התקיעות. וכן אם נצרך לצאת לבית הכסא, יברך 'אשר יצר' מיד. [שמן הסתם ישכח לברך עד סוף התפילה והתקיעות, ובלאו הכי עוברים יותר מ- 72 דקות, ולאחר שעובר זמן זה, לא יכול לברך 'אשר יצר'. (הריטב"א. יחו"ד ח"ד סימן ה)] (קלה, קלח)

וידוי בתקיעות - אין להפסיק בין סדרי התקיעות כגון בין תשר"ת לתש"ת, בשביל לומר וידוי, וכמו שכתבו בכמה סידורים. כי דבר זה אינו נכון על פי ההלכה, ונכנס לחשש ברכה לבטלה של התקיעות. אולם רשאי רק להרהר בין התקיעות, בוידוי שבין סדר לסדר בלי לאומרו בפיו כלל. ומכל מקום בשעת התקיעות ממש, יכוין כל מחשבתו לצאת ידי חובת המצוה לשמוע קול שופר, ולא שום מחשבה אחרת. (קלה)

סדר תקיעות מיושב - בתקיעות הראשונות הציבור יושבים, והתוקע עומד ותוקע תשר"ת [תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה], ג' פעמים. ואחר כך תש"ת [תקיעה, שברים, תקיעה], ג' פעמים. ואחר כך תר"ת [תקיעה, תרועה, תקיעה], ג' פעמים. סה"כ: 30 קולות. (קכב, קלב)

סדר תקיעות מעומד - בתפלת מוסף בלחש, תוקע עוד 30 קולות. ובתפלת מוסף בחזרה, תוקע עוד 30 קולות, סה"כ: 90 קולות. ויש שנהגו שלא לתקוע בלחש אלא לאחר החזרה תוקעים עוד 30 קולות. ולאחר תפילת מוסף באמצע הקדיש תוקע עוד 10 קולות, סה"כ: 100 קולות. ולאחר 'עלינו לשבח', מנהג בני ספרד, לתקוע תרועה גדולה [ארוכה]. ומנהג בני אשכנז, לתקוע תקיעה גדולה. ובכל התקיעות האלו, צריכים הצבור לעמוד. נמצא שסך כל התקיעות הם: 101. (קמ, קנט, קס)

תקיעות לאחר התפלה - אחר התפלה אסרו חכמים לתקוע שלא לצורך, אולם אם יש לו איזשהו ספק אם יצא ידי חובת התקיעות או לא, רשאי לחזור ולתקוע. ולילדים קטנים יש להתיר לתקוע בכל אופן, כדי שילמדו לתקוע. (קסא)



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏