בין אדם לחברו- גנות הכעס

הכעס היא מידה רעה שיש לשרש כיוון שהכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם... מי שמצליח לשלוט בו עליו נאמר: "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" מעשה נפלא שהיה בירושלים וסיפור נוסף על חכם אחד שהייתה לו "חליפה של כעס"...

גנות הכעס

אחת המפריעים הגדולים ביותר בעבודת ה', ובפרט בעניינים שבין אדם לחברו - הוא הכעס. אולי נראה שהכעס הוא דבר בלתי נשלט, אבל רבותינו מלמדים אותנו שלא כן הוא! על ידי תחבולות ומאמץ, יכול האדם להתגבר גם על מידה מגונה זו.

כתב באורחות צדיקים (שער הכעס): הכעס היא מידה רעה. וכמו הצרעת מחולי הגוף, כן הכעס מחולי הנפש. ואמרו רבותינו (נדרים כב ע"א): "כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטים בו". יש בני אדם שכשהם כועסים, אינם שמים לב על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסם מה שלא היו עושים בלא הכעס, כי הכעס מוציא את שכלו של אדם ממנו עד שמרבה דברי הכעס, ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שיינצל הכעסן מחטאים גדולים.

ואמרו חז"ל (פסחים קיג ע"ב): שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבם, ואחד מהם, מי שאינו כועס. הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות, ואפילו יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדים ממנו. הכעסן הוא כובד על בני ביתו השומעים תמיד כעסו ותלונתו, וקרוב הדבר לו לבוא לידי תקלה, מפני שמטיל אימה יתירה.

הכעס מביא את האדם לידי מחלוקת, כשהוא כועס עם חבריו, יריבו עמו והוא עימהם, וכשיש מחלוקת, יש קנאה ושנאה. הכעס, מונע לב האדם מכל הטובות. הכעס, מבטל כוונת לב האדם בתפילה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס. הכעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מלבו חכמתו, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. הכעסן מונע מעצמו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעויותיו ודרכיו המכוערות, כי כל אדם יפחד ממנו להגיד לו ענייניו, כי הוא ירגז עליו. ואפילו אם יוכיח אותו אדם, לא יקבל ממנו מתוך הכעס.
וכבר ידעת על הלל הזקן שמרוב ענוותנותו לא היה אדם יכול להכעיסו, כי המונע עצמו מן הכעס, קונה מידת הענוה והרחמנות, כי מחרון אף תהיה מידת האכזריות. הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא ייכנע וגם לא יודה על האמת.

אדם שיש בו מידת הכעס, ובכל זאת מתגבר ומכריח את מידתו ומנהגו, כאילו אינו מבעלי הכעס, עליו נאמר (משלי טז, לב): "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". ו"ארך אפים" הוא משלוש עשרה מידות הנאמרות בבורא יתברך, ומצאו חכמים לנכון לומר זאת על הכובש את יצרו ולא כועס.

אמר החכם: מי שכעסו במחשבה, תראה עליו היישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. עוד אמר החכם: מי שכעסו ורוגזו אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים. ומי שרגיל בכעס, אין חייו חיים (פסחים קיג ע"ב), ואינו שמח לעולם, וכיון שאינו שמח, אינו מקבל מאורעותיו באהבה ובשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין, ואינו יכול לעבוד את ה' יתברך בשמחה.

מי שרוצה להטיל אימה מעט על בני ביתו כדי שיתנהגו כהוגן, או שהוא מלמד ורוצה לכעוס על התלמידים שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, אך תהיה דעתו מיושבת בינו ובין עצמו, כאדם שהוא מציג את הכועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. וכשהוא מראה כעסו, יזהר מאד שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים, כי הם סבורים שהוא כועס עליהם, לכן יראה עצמו שמח בפניהם. 

השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן יראה האדם, כשכעסו מתגבר עליו, שישתוק, או ידבר בנחת ולא ירים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו, אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה, משתיקים הכעס. וגם לא יסתכל בפניו של הכועס אלא ידבר עמו בלא ראיית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו.

ראוי לאדם שיתרחק מן הכעס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, יעצור רוחו ולא יכעס. והכעסן שיחליט בדעתו שלא יכעס, צריך להתאמץ שאפילו הוכה וקולל, לא ירגיש ולא יחוש. וזה דבר ברור: מי שהוא קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל וישתוק ויעצור רוחו לגמרי, ממה שיכעס מעט. כי זה אי אפשר לכעסן לעשות, כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס, לבסוף יכעס הרבה.

ציוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקור הכעס מלבו. וזוהי הדרך הטובה ודרך הצדיקים (שבת פח ע"ב), הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ע"כ.

מעשה היה בירושלים של פעם. באותם ימים הייתה מלאכת הכיבוס - עבודה קשה ומייגעת. "יום הכביסה" היה יום של עמל מפרך. באחת החצרות, תלתה אשה אחת כביסה נקייה על החבלים, לאחר שעמלה רבות לכבסה. כאשר סוף סוף הסתיימה המלאכה, והכבסים הנקיים והבוהקים התנופפו ברוח, עברה בחצר שכנה, שמשום מה לא הייתה מרוצה מן החבלים התלויים בחצר. מה עשתה? חתכה את החבלים, וכל הכביסה נפלה ארצה והתלכלכה! 
מה היינו עושים? כועסים, רבים? לא, בעלת הכביסה לא נהגה כך. בשקט בשקט כבסה שוב את הכביסה, עמלה שעות רבות ותלתה שוב בחצר הסמוכה. אפילו בערב, כשחזר בעלה מלימודו, התאפקה ולא אמרה דבר, כדי שלא תיכשל בלשון הרע. ואז, דפקה פתאום השכנה על הדלת ובקשה את סליחתה בקול בכי. בנה הקטן חלה מאוד, והיא חששה שזהו עונש על פשעה. האישה הצדקנית מחלה לה בלב שלם, ואף הבטיחה לה כי תתפלל לרפואת בנה. לתקופת השנה זכתה האישה הצדקת לבן תלמיד חכם עצום שהוא אחד מגדולי התורה של דורנו!

כולנו סופגים לעיתים עלבונות, חשים לפעמים שנעשה לנו עוול. ואנו רוצים לצעוק, לכעוס, להוכיח, לפגוע בחזרה. אך יש עוד דרך - להתאפק ולשתוק. אשרי מי שבולם את פיו ונוצר את לשונו! עליו דרשו את הפסוק: "תולה ארץ על בלימה" - שהעולם תלוי במי שבולם את פיו בשעת מריבה.

מספרים, על חכם אחד שהייתה לו "חליפה של כעס". חליפה זו - מה טיבה? זוהי חליפה, שיש ללבוש אותה תמיד בשעת כעס! כאשר היה החכם מרגיש שהוא עומד לכעוס, היה רץ מיד ללבוש את החליפה. ובינתיים - היה הכעס נעשה מתון ומחושב...  
זו בהחלט עצה טובה עבורנו. לא דווקא לייחד חליפה של כעס, אולם כאשר עולה בנו הכעס ומגיע כבר לגרון ומאיים לפרוץ החוצה - כדאי לדחות אותו מעט, ללכת לשתות משהו, להכנס לחדר להירגע, ואז זה כבר ייראה אחרת! 
אמר שלמה המלך (קהלת ז ט): "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" - בדרך צחות אמרו: כמעט כל אדם עלול לעיתים לבוא לידי כעס. אולם הכסילים - הכעס נמצא בחיקם, מוכן ומזומן להישלף מיד החוצה... אבל מי שחכם יותר, הכעס מונח אצלו בארון למעלה, איננו נשלף במהירות, ואז כשהולך להוציאו מהארון, כעסו כבר יותר בשליטה...!


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏