עשרת ימי תשובה- מה תענה?!

"סיפור לעשרת ימי תשובה", "סיפור אישי לעשרת ימי תשובה" המובא בחוברת הימים הנוראים בהלכה ובאגדה של הרב שלום דוד נקי שליט"א המבארים ש"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!" כאשר האמת תתיצב למול עינינו, כל כך ברורה ונוקבת, מה נדבר ומה נצטדק?!...

מה תענה?!


נשמה שנתת בי - טהורה!

 

סיפר בעל תשובה את סיפורו האישי, שכאשר חי בעבר ללא קיום תורה ומצוות, הוא ישב בבית הכלא, ויום אחד הגיע לבית הסוהר איזה שהוא מרצה.

 

כמה אסירים משועממים באו לשמוע אותו. האחד הניח רגל על רגל, השני הניח רגל על כתפו של חבר, וכך ישבו והטו אוזן...

 

אותו מרצה סיפר משל, ומשל זה עורר אותו מאוד:

הוא סיפר על אדם אחד, שהייתה לו מרגלית יקרה מאוד, ששוויה רב. יום אחד נפלה המרגלית וקיבלה שריטה. הצטער מאוד בעל המרגלית, כיון שעקב השריטה ירד ערך המרגלית באופן משמעותי.

 

בצערו הלך אל הצורף, אולי יצליח לשייף אותה ולטשטש את השריטה.

והנה פנה אליו הצורף: "תאמר לי אדוני, מה שמך?"

'דניאל', ענה האיש.

אם כן, אמר הצורף, יש לי עבורך עצה נהדרת: על המרגלית כבר יש קו אחד מאוזן של שריטה. כעת נסטט יפה כתב לאורך, ותצא לנו האות ד', וזו תהיה חריטה מעוטרת של האות הפותחת את שמך. הרעיון מצא חן בעיניו, וכך עשה והיה מאושר.

 

כך, אמר להם אותו מרצה, אנו נפלנו ויש לנו שריטה של חטאים בנפשנו, אבל דווקא אותה אפשר למשוך - לעשות תשובה, להשתנות, לחרוט חרטה ווידוי בלבנו, ואז נהיה אנשים מיוחדים ואהובים יותר, והיהלום יהיה משובח יותר.

 

ממשיך ומספר בעל התשובה, שהיו לו הרבה תכניות מה לעשות עם החבר'ה כאשר יצאו מבית הסוהר. הוא הרי עבר שם השתלמויות ברמה גבוהה כיצד להיות גנב מוצלח יותר, בפרט שאין עבודה אחרת...

 

אבל כאשר שמע את הדברים הללו, החליט לעשות תפנית ולעזוב את הכל, וכך הפך להיות בעל תשובה אמיתי.

 


אוי לנו מיום הדין!


איציק הוא אדם מאמין, אוהב את התורה ואוהב את היהדות, בשבת עושה קידוש, אוכל מצות בפסח, מקפיד על טקסים יהודיים בחגים, מקפיד לאכול סופגניות בחנוכה, אוזני המן בפורים, גם עוגת גבינה בשבועות, בקיצור אדם מסורתי.

 

אבל מה?

קשה לו לשמור שבת ממש עם כל הדקדוקים, או להתפלל שלוש תפילות ביום, לשמור כשרות וכו'.

כל "הדקדוקים" האלה מכבידים עליו.

 

"העיקר הלב", הוא אומר.

כאשר שואלים אותו, ומה תגיד לפני בורא עולם אחרי 120 שנה? איך תצטדק על העבירות שעברת? על המצוות שלא קיימת?

 

איציק אינו מודאג מכך, לא שהוא אינו מאמין בעולם הבא, חס וחלילה. אלא שהוא מרגיש שהוא עם בורא עולם כבר יוכל להסתדר, הוא יטען לבורא עולם שככה הוא גדל, שקשה להשתנות, הוא גם לא רצה להכביד על האישה והילדים ולעורר מחלוקות. ובכלל הוא הרי השתדל להיות אדם טוב, לא עשה רע לאף אחד, הייתה לו אמונה חזקה. וזה הרי העיקר, לא?

הוא בטוח שבורא עולם "יבין" אותו ויסלח לו, הוא הרי אבא רחמן! וכך ממשיך לו איציק את שגרת חייו ללא דאגות וללא נקיפות מצפון.

 

איציק אינו היחיד, אנשים רבים מתחמקים מן החובה המוטלת עליהם בעולם הזה במחשבה ש"עם הקב"ה אני כבר אסתדר".

 

פעמים רבות מזדחלת בלבנו הרגשת בטחון ושאננות באשר לעמידתנו בפני בית דין של מעלה. ובשל הרגשה זו אנו נוטים להוריד בעצמנו "נטל" קשה.

"מסתפקים במועט" בקביעת עיתים לתורה, מתרשלים בעבודת המידות, בשמירת הלשון, בדקדוקי הלכה וכדומה. לא ממצים את מלוא הכוח לעבודת ה' יתברך.

 

האם אכן יתקבלו הסברינו והצטדקויותינו בשמים?

 

על כך נוכל ללמוד מפרשיית יוסף ואחיו. בפרשת "וישב" מסופר על מכירת יוסף על ידי אחיו.

עיון בפרשיה זו מגלה לנו כי האחים הקדושים כלל לא התחרטו על המכירה. היו להם צידוקים רבים ואפילו נימוקים הלכתיים מובהקים למכירה זו.

גם כאשר האחים מגיעים למצרים ויוסף מתנכל להם ומבקשם להביא את בנימין, תגובת השבטים היא: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו...."

 

כלומר, האחים מבינים כי הצרה באה אליהם בעקבות מכירת יוסף, ובכל זאת עדיין אינם מודים בטעותם על עצם המכירה, אלא רק על כך שלא שמעו לתחנוניו של יוסף.

 

זאת אומרת, האחים התהלכו כל הזמן בהרגשה שהם עשו את הטוב והישר בעצם מכירת יוסף. והנה כאשר מתוודע יוסף אל אחיו, תגובת האחים הינה קיצונית ומפתיעה: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" - הדיבור נעתק מפיהם, לא יכלו לדבר! מדוע? הרי היו להם הצטדקויות מצוינות למכירתו של יוסף, אז מה קרה פתאום? מדוע הם שותקים? מדוע אינם יכולים להסביר ליוסף את שיקוליהם ההגיוניים ונימוקיהם ההלכתיים?

 

כי אז בבת אחת, הם קלטו את האמת! הנה יוסף ניצב מולם, החלום שסיפר להם פעם על ירח ואחד עשר כוכבים שמשתחווים לו היה אמת לאמיתו. ממילא כל שיקוליהם היו מוטעים מיסודם, בבת אחת התברר להם שהם חיו בטעות נוראה!

האמת הכתה בהם בחוזקה, והם התמלאו בושה גדולה כל כך, עד שלא יכלו לענות.

 

על כך אומר המדרש: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!" אוי! אוי לנו! מה נאמר לפני אבא שבשמים? כאשר האמת תתייצב למול עינינו, כל כך ברורה ונוקבת, מה נדבר ומה נצטדק?

"לא היה לי זמן?" והרי לדברים אחרים הקדשת זמן יקר.

היה לי קשה לשנות הרגלים? הרי בכל מה שקשור לעולם הזה ידעת להתגמש טוב מאוד.

 

אז מה? אשתך התנגדה? הרי כשרצית דברים אחרים ידעת טוב מאוד לשכנע אותה!

 

נו, אז למה בכל זאת לא מיצית את כוחותיך? למה לא התאמצת יותר? הכול נבע בסך הכול מהתרשלות ועצלות! ומול האמת הנוקבת של בורא עולם מה נוכל להצטדק? מה נוכל לומר?!...

 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏