הימים שלאחר תשעה באב

הימים שלאחר תשעה באב. הלכות ומנהגים הנעשים זכר לחורבן בית המקדש המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א. אמה על אמה בבית זכר לחורבן, מקום קערה פנוי בשולחן, שבירת הכוס לחתן, ניגון בכלי שיר, שירת הבקשות ודיני קריעת הבגד בראיית הכותל המערבי והר הבית

הימים שלאחר תשעה באב

 

זכר לחורבן בית המקדש


"
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי"


כשחרב בית המקדש תקנו חז"ל כמה תקנות, כדי שנזכור את החורבן לא רק בימים אלו של תשעה באב אלא גם למשך כל השנה, כמו שנאמר (תהלים קלז ה): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". ועל ידי שנזכור את החורבן, יעלו הרהורי תשובה בליבנו ונתקן את העוון החמור של שנאת חינם שבעבורו נחרב בית המקדש, ואז נזכה לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.

          

אמה על אמה
כאשר בונה את ביתו וטח אותו בטיט וסד בסיד, ישייר מקום אמה על אמה [48 ס"מ X 48 ס"מ] בלי סיד כנגד הפתח, כדי שיראהו תמיד כשנכנס ויוצא ויזכור את החורבן ויצטער עליו. (סימן תקס ס"א, כף החיים סק"ז).


צביעת המקום - אין לצבוע את מקום האמה על אמה אפילו בצבע שחור, וכל שכן שלא יכתוב עליו "זכר לחורבן", וכמו כן לא יתלה תמונה של הכותל המערבי וכיוצא, שכל זה שחוק והיתול מתקנת חז"ל.

 

טפטים - גם המכסה את ביתו בטפטים, צריך לשייר אמה על אמה ללא טפט. (תל)

בית מוכן - הקונה בית מוכן שטחו אותו בסיד או צבעו אותו, אינו חייב לקלוף את הסיד או את הצבע שבקיר. (סימן תקס ס"א).

 

סיד עם חול - אם מערבים חול בסיד, אין צריך לשייר אמה על אמה, מפני שהחול מכהה לבנוניתו. על כן, בזמנינו שטחים את הבתים בסיד שמעורב בו חול, אין צריך לשייר אמה על אמה. וכתב בספר ערוך השלחן שמכאן סמך למנהג רוב ישראל, שאין משיירים אמה על אמה בבתים. (מסכת בבא בתרא ס ע"ב. וכן פסקו הרמב"ם, הר"ן, הריטב"א, נימוקי יוסף, המאירי, בית יוסף ועוד).

 

בית הכנסת - גם כשבונים בנין של מצוה כבית הכנסת ובית המדרש צריכים לשייר אמה על אמה. ואדרבה במקומות אלו החיוב גדול יותר, כי בני אדם רבים רגילים לבוא שם תמיד, ויראוהו בכניסתם וביציאתם ויזכרו החורבן. (מהר"ם מרוטנבורג).

 

מקום קערה פנוי בשלחן
עוד תקנו חז"ל זכר לחורבן, שהעורך שולחן לכבוד אורחים, יחסר תבשיל אחד מאותם תבשילים שרגיל להביאם לשלחן, ובכך יהיה ניכר חסרונו.

אולם כתב בספר כף החיים: ואפשר לתת טעם למה בזמנינו אין נוהגים כן? כי בזמנם היה סדר קבוע לתבשילים שמביאים לפני האורחים, ועל כן כשמחסר תבשיל אחד הראוי להביאו בסעודה, ניכר שהוא זכר לחורבן, אבל בזמנינו שאין סדר קבוע אלא כל אחד מביא כפי יכולתו, אם כן כשמחסר תבשיל אחד אינו ניכר שהוא זכר לחורבן, אלא אומרים זהו יכולתו של בעל הבית, ולכן לא נהגו בזה. (סימן תקס ס"ב).

 

תכשיטים
כשהאשה מתקשטת בתכשיטיה, לא תלבש את כל התכשיטים אלא בכל פעם תשייר תכשיט אחד, כגון טבעת אחת או שרשרת אחת זכר לחורבן. אבל בשבת ויום טוב לא תעשה כן, כי אין לעשות זכר לחורבן בשבת. (סימן תקס ס"ב, החיד"א, כף החיים)

 

שבירת הכוס לחתן
פשט המנהג שבסיום החופה והקידושין, שובר החתן כוס זכוכית זכר לחורבן. וקודם לכן יאמר (תהלים קלז ה): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".

מזל טוב - אחר שבירת הכוס, לא יצעקו הקהל מיד בקריאות "מזל טוב", כי אין שבירת הכוס באה אלא לזכר לחורבן.

 

כתבו האחרונים: והן רבים עתה עם הארץ, שבעת ששובר החתן את הכוס, כל הנמצאים ממלאים פיהם שחוק בקריאות "מזל טוב", ותבקע הארץ לקולם, וגם החתן עצמו שעושה זאת בגבורה, מחייך בשביעות רצון, והפכו את כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עגמת נפש על חורבן בית קודשנו ותפארתנו ולעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, למנהג תפל של שחוק וקלות ראש. ולא ידעו כי במקום גילה שם תהא רעדה לזכר חורבן ביתנו, ולשמחה מה זו עושה. ואולי מוטב היה לבטל המנהג לגמרי, מלשנות דמותו בצורה כזאת שהנפש היפה סולדת ממנו.

על כן, טוב שקודם שבירת הכוס, יבהיר הרב מסדר הקידושין לקהל הנמצאים, ששבירת הכוס באה זכר לחורבן בית המקדש, וכך יתאפקו הקהל מלומר מיד "מזל טוב", וכן התזמורת תמתין רגע אחת או שתיים, ולאחר מכן ינגנו וישוררו כיד ה' הטובה עליהם. (פרי מגדים, מלבושי יום טוב, אליה רבה, שדי חמד, בית עובד, משפטי עוזיאל ועוד).

 

ניגון בכלי שיר
גזרו חכמים שלא לנגן בכל השנה בכלי שיר מפני החורבן. אולם במקום מצוה, כשמחת חתן וכלה, ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת וכיוצא, מותר לשורר שירי הודאה ושבח לה' יתברך עם כלי נגינה, כמו שנאמר: "יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל, בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ".

ואפילו שלא במקום שמחה של מצוה דוקא, כל שנעשה הדבר בכובד ראש ובחבורת אנשים יראי שמים בקדושה ובטהרה, ולא דרך שחוק וקלות ראש, יש להקל כשיש צורך בדבר.

 

יש להיזהר ולהזהיר מערבי שירה למיניהם, אף שברור שנעשים בהפרדה מלאה בין גברים לנשים, כי לצערנו הרב רבו המכשולים שם בבחורים ובחורות יחדיו, ורבים נחלשו ביראת שמים והתקלקלו לגמרי מסיבות כאלו וכיוצא בהן.

וכמו כן, לא נכון ולא הגון ולא ראוי להתפעל מידי מהזמרים ולהללם כאלילי ההמון, ואותה ההתפעלות ראוי להפנותה אל בחורי ואברכי חמד העוסקים בתורה יומם ולילה, על אף כל הגזרות הרעות והרדיפות הקשות מאותם טיפשים עמי הארץ ששונאים את הקב"ה ואת התורה ואת שומרי התורה והמצוות, ה' יצילנו.

 

פיוטים בפסוקים - מותר לפייט בפסוקים עם כלי נגינה, כגון: "אודך ה' כי עניתני", "אשא עיני אל ההרים" וכיוצא, ובלבד שיעשה הדבר בכובד ראש, בבחינת "וגילו ברעדה".

כתב רבנו האי גאון: מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם, וכל שכן בבית חתן וכלה, שמשמחים אותם בקולות של שמחה, ואומרים דברי שירות ותשבחות לפני הקדוש ברוך הוא, וזוכרים חסדיו עִם ישראל בפיוטים הרבה, בקול נגינות, ואין אדם מישראל נמנע מכל אלה. וזמר שאסרו, היינו נגינות של אהבת אדם לחברו, ולשבח אדם נאה ביופיו, ולקלס גיבור בגבורתו, וכיוצא בזה, כגון שירי צחות של ישמעאלים, וזמר זה אפילו בפה, אסור. ע"כ. וכן פסקו הרי"ף, האשכול, המגיד משנה, הרא"ה, הריטב"א, הרא"ש, והר"ן.

וכן כתב המאירי: כל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות ושלא לכוון בהם לשבח את הבורא יתברך או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש, אסור לשומעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי שיר, בין בשירה בעל פה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהילה לה' יתברך, כגון פיוטים ומזמורים, מותר אפילו בבית חתנים ומשתאות, שכל שאין בו פריצות מותר.

ואף המקראות מלמדים שלא נאסר אלא כשעושים דרך פריצות, והוא שאמר: "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים", כלומר כמנהג העמים. וכן "בשיר לא ישתו יין", שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש הם. ע"כ. וכן כתב המהריק"ש שמותר לנגן עם דברי שירות ותשבחות לה' יתברך, והרי זה דבר מצוה, כמו שנאמר (תהלים צב ב): "טוֹב לְהֹדוֹת לַה', וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן... עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר". וכן המנהג פשוט. (שו"ת יחוה דעת ח"א סימן מה).


לחן שירי הגויים - מותר לחבר שירים בלחן של שירי הגויים, וכן מותר לומר את הקדיש ואת שאר קטעי תפילה בלחן של שירי גויים. וכן עשו מעשה רבים מגדולי הדורות הקודמים ועד דורנו אנו. ונכון שיפייט בשירים שלא ידועות מילותיהם לציבור. (שו"ת יביע אומר חלק ו סימן ז)

כתב מרן החיד"א בשם מהר"ם די לונזאנו: ולפי שהשיר והשבח לה' יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, לכן נאמר (תהלים לג ב): "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר [עשר מיני נעימה] זַמְּרוּ לוֹ", כלומר, בכל מאמצי הכח. ובדברי הימים (ב כ יט) נאמר: "לְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה". זאת היתה לי לסיבה גורמת לחבר רוב השירים על פי ניגוני הישמעאלים, שהם מגביהים קולם בשירתם ונעימתם יותר מזולתם. וראיתי קצת חכמים כמתאוננים רע על המחברים שירים ותשבחות להשם יתברך על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, ואין הדין עמם, כי אין בכך כלום". עכ"ל.

 

וכתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל: והנה נודע שכמה מגאוני ישראל קדושים, חיברו שירות ותשבחות לה' יתברך לחן מנגינות של שירי עגבים, בלשון הנופל על לשון בדמיון רב. וכן שירי הבקשות הנאמרים ברוב קהל ועדה בבתי כנסיות בלילות שבת נוסדו וחוברו על פי לחן מנגינות שירי עגבים, על ידי גאוני ישראל, ומהם: הגאון ר' שלמה לניאדו, המחבר שו"ת בית דינו של שלמה.

והגאון ר' אברהם ענתבי, המחבר ספר יושב אהלים ועוד. והגאון ר' מרדכי לבטון, המחבר ספר נוכח השולחן.

והגאון ר' מרדכי עבאדי, המחבר ספר מעין גנים ועוד. וכהנה וכהנה גאונים מפורסמים רבים ועצומים בתורה וביראת ה' טהורה, וכולם נקבצו ובאו בספר הבקשות המפורסם בכל תפוצות ישראל מעדות המזרח. וכמעט כל השירים של עדות המזרח, הנאמרים בנעימה בהזדמנויות של שמחות וסעודות מצוה, כולם חוברו בלחן של שירי עגבים, על ידי פייטנים ומשוררים קדושים וטהורים. 'ועל ערבים בתוכה תלינו כינורותינו', ואין פוצה פה ומצפצף. גם זכינו לשמוע תפילות מכמה שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים, שהתפללו בנעימה מזרחית, בהרכבת מנגינות של שירי עגבים, על קדיש וקדושה ושאר קטעי תפילה, בנועם שיח שרפי קדש, באימה וביראה, ולב הקהל נמשך אחריהם בשמחה ובטוב לבב וקול זמרה. אשרי העם שככה לו.

 

ובשו"ת כרך של רומי העיד בגדלו, שהמנהג פשוט בכל ארץ ישראל וארצות ערב, בכל בתי הכנסת שמנגנים בתפילה ובדברי קדושה שירי ישמעאל שרובם שירי עגבים, ולא מיחו בהם חכמים, מפני שהעניינים עצמם קדושים, ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותה נגינה בתפילה, יזכור דברי הערבים שהם עניינים פחותים ושירי עגבים. וכתב עוד, ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנא, ראיתי מגדולי החכמים שהיו גם כן משוררים גדולים על פי חכמת המוסיקה, ובראשם הרב המופלא ר' אברהם הכהן אריאש זלה"ה, שהיו הולכים אחרי הפרגוד של כנסיית הנוצרים בימי חגם להתלמד מהם נגינות מיוחדות על פי המוסיקה, להתאימם לתפילת ימים נוראים שצריכים הכנעה גדולה.

והיו מסדרים מאותם קולות הנגינה קדישים וקדושות הפלא ופלא. ומבואר מזה שאין להקפיד על הניגון אלא על המלות הקדושות, והסברא מכרעת כן, שאם לא כן מהיכן נשאר לנו ניגונים וקולות ערבים, והלא נשכחו מאתנו שירי דוד ושירי הלווים על הדוכן, כמו שנאמר: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר", ובכל מקום שגלו ישראל למדו ניגוני אותם ארצות ששכנו שם, ובארץ ישראל ובארצות ערב קול ניגוני התפילות והקדישים והקדושות כולם על פי ניגון הערבים, ובטורקיה קולות טורקיות, ובאדום קולות אדומיות, ומי יוכל להכחיש המוחש, האם נאמר שכל ישראל שגו חס ושלום, אלא ודאי שאין הקפדה אלא על הלשון שיהיה בלשון הקודש בשירות ותשבחות לה' יתברך.

וגם אני מפני רצון הגאון החסיד הראשון לציון מורנו הרב רבי חיים אברהם גאגין זצ"ל, נטפלתי לייסד פיוטים על משקל שירי ערב, וכמעט לשון נופל על לשון. וכן הגאון רבי אהרון עזריאל [ראש חסידי בית אל וראב"ד ירושלים ומחבר שו"ת כפי אהרון], כתב בסוף ספרו אזן אהרון שירים בלחן של הערבים, ורשם על כל שיר שהוא לחן שיר ערבי פלוני וכו'. והמערער על זה, הבל יפצה פיהו, שמנהג ישראל תורה הוא. ע"כ. (שו"ת יביע אומר חלק ו סימן ז).


שירת הבקשות
מצוה רבה ללמד לנוער היקרים את שירת הבקשות ואת שאר הפיוטים הנהוגים בבתי ישראל שחיברום גאוני עולם ומצוקי תבל. ומנהג קדום בארצות המזרח לקום בלילות שבת בחורף, לשיר בקול נעים גילה ורנן, שירות ותשבחות לה' יתברך. ועד היום רבים קמים כן ומזמרים עד הבוקר. (עיין חזו"ע שבת ה רלה).


בריאת העולם בשביל השירה
אמר רבי עקיבא: אל"ף ראשי תבות אפתח לשון פה. אמר הקב"ה: אפתח פה של כל בשר ודם, כדי שיהיו מקלסים לפני בכל יום וממליכים אותי בארבע רוחות העולם. שאלמלא שירה וזמרה שישראל מזמרים לפני בכל יום, לא בראתי את עולמי. ומנין שלא ברא הקב"ה את עולמו אלא בשביל שאומרים שירה וזמרה? שנאמר: "הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו". ומנין שמיום שברא הקב"ה את עולמו, השמים והארץ אומרים לפניו שירה? שנאמר: "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע".

וכן נאמר: "מכנף הארץ זמירות שמענו". וכל סדרי בראשית אומרים לפניו שירה, שנאמר: "ממזרח שמש עד מבואו, מהולל שם ה'". (אותיות דרבי עקיבא, הובא בפתיחה לאור זרוע הגדול)


על ידי השירה, זוכה האדם ללמוד תורה ביישוב הדעת ובשמחה. לא לחינם ה' יתברך בוחר בשירי זמרה. על כן, בודאי שאין בזה ביטול תורה ללמוד את שירת הבקשות. ורבים מגדולי ישראל ובראשם מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל היו באים בכל ליל שבת כארבע שעות לשמוע אל השירה ואל הזמרה, והעידו על עצמם שהשירה היתה מסייעת להם לכל השבוע ללימוד התורה בשמחה ובחשק רב. ובלבד שהכל נעשה בכובד ראש בבחינת "וגילו ברעדה".

 

מרן הראשון לציון זצ"ל הורה לבנו שיחיה, שישכור חזן שילמד את בניו "שירת הבקשות", כדי שידעו לשיר שירי קודש בשבת כפי מסורת אבותינו ואבות אבותינו, ולא כאותם המתביישים במסורת אבותיהם ומנסים להשכיחה.

 

הכותל המערבי
הן אמת שעיקר מצות עליה לרגל היתה בזמן בית המקדש שהיו מביאים קרבנות, מכל מקום, גם בזמן הזה מצוה לעלות לירושלים ולכותל המערבי, מפני שקדושתן קיימת לעולם מפני השכינה, שנאמר (מלכים א ט ג): "והיו עיני ולבי שם כל הימים".

וכן אמרו במדרש (שיר השירים רבה ב): מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי. וכן כתב הרמב"ם (פ"ו מבית הבחירה הט"ז), שקדושת בית המקדש וירושלים לא בטלה לעולם. ובספר חסידים (סימן תרל) מובא, שרבנו האי גאון היה רגיל לעלות מבבל לירושלים בחג הסוכות מדי שנה בשנה, והיה מקיף את הר הזיתים ביום הושענא רבה שבע פעמים.

ובשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן רא) כתב: והעידו מגידי אמת, כי עדיין נשאר מהניסים שהיו בירושלים בזמן המקדש, שלא אמר אדם לחברו צר לי המקום, כי בית הכנסת שבירושלים שצריכה למעט אנשי המקום הדרים שם, מתמלאת מפה לפה בעת התקבץ עולי הרגל החוגגים בחג השבועות יותר משלוש מאות איש, וכולם נכנסים ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה. (יחוה דעת ח"א סימן כה(

 

הר הבית
יש להזכיר ולהזהיר, שהכניסה לשטח הר הבית כיום אסורה בהחלט, מאחר וכולנו טמאי מתים, והנכנס לבית המקדש כשהוא טמא מת, חייב כרת. ובעזרת ה' בקרוב, שיבוא משיח צדקנו ונטהר כולנו באפר פרה אדומה, נכנס בשמחה ובטוב לבב לבית המקדש השלישי שירד בנוי מן השמים ממעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. ועל כן, לא יתפתה כעמי הארץ המתפתים אחר אותם חוטאים ומחטיאים את הרבים, שבנו כניסה מיוחדת להר הבית, להיכנס לשם. וה' הטוב יכפר בעד. (שו"ת יחוה דעת ח"א סימן כה)

 

קריעת הבגד בראיית הכותל המערבי
הרואה את בית המקדש בחורבנו [דהיינו ממקום שנראית כיפת מסגד עומר או שרואה את הכותל המערבי] עומד ואומר (ישעיהו סד י): "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה", וקורע את בגדו [חולצה] בידו כנגד לבו בצד שמאל כשיעור טפח [8 ס"מ], ואינו מאחה את הקרע לעולם, אך רשאי לתפרו תפירה שאינה ישרה. ואין להקל בזה, כי גם בזמן הזה שירושלים בשליטת ישראל, כיון שמקום המקדש נמסר בידי הישמעאלים, ואין אנחנו יכולים ליכנס לשם מפני שאנו בחזקת טמאי מתים, הרי בית המקדש בחורבנו עד שיבוא מלך המשיח, ויחזיר עטרת תפארת ישראל ליושנה. (סימן תקסא ובמשנה ברורה סקי"ג. תלח. פסקי תשובות ח"ו קמד)

 

שלושים יום - אם אחר שראה את מקום המקדש וקרע, חזר בתוך שלושים יום וראה שוב את המקום, אינו קורע, אבל לאחר שלושים יום, חוזר וקורע. (סימן תקסא ס"ו)

 

חולצה ישנה - הבא אל הכותל המערבי ויודע שיצטרך לקרוע, רשאי לכתחילה ללבוש חולצה ישנה ולקורעה. וכן נהג הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (פסקי תשובות ו קמד)

 

החלפת החולצה - אחר שקרע יכול להחליף את החולצה. ואם יבוא אחר שלושים יום שוב לכותל המערבי, ועדיין לא יבנה המקדש, רשאי ללבוש שוב את אותה חולצה שקרע, ויתן ריווח של ג' אצבעות [6 ס"מ] מהקרע הקודם, ויקרע שם טפח. וכן נהג הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל. (פסקי תשובות ח"ו קמד)

 

ירושלמי - הגרים בירושלים, אינם צריכים לקרוע כשבאים לכותל המערבי.

 

שבת, חול המועד - הרואה את מקום המקדש בשבתות ומועדים, אינו קורע. אבל בערבי שבתות וימים טובים אחר חצות היום, קורע.

 

סומא [עיור] - הבא אל הכותל המערבי, אינו צריך לקרוע. מאחר וכל זה תלוי בראיה דווקא.

 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏