דיני ברית מילה בתשעה באב

דיני ברית מילה בתשעה באב. הלכות ברית מילה בתשעה באב רגיל או דחוי בצירוף הדעות ומקורות חז"ל המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א. נעלי עור, אמירת "מזל טוב", נתינת יין בפה המוהל ושתיית כוס היין וההבדל בין ברית מילה בתשעה באב דחוי וסדר היום לבעלי הברית. בנוסף הלכות לפדיון הבן שחל בתשעה באב וט' באב דחוי

דיני ברית מילה בתשעה באב

 


זמן הברית
ברית מילה שחל בתשעה באב, הנכון הוא למול את התינוק לאחר אמירת הקינות, משום שזריזים מקדימים למצוות. ויש מלים לאחר חצות היום [בערך: 12:45]. (סימן תקנט ס"ז. שצג, תד).

 

בגדי שבת
מותר לשלושת בעלי הברית והיולדת ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, אך לא ילבשו בגדים לבנים [חליפה בצבע לבן, כי הבגדים הלבנים מיוחדים מדי] או חדשים. ואף בגדי השבת שלובשים לא יהיו מכובסים. ורשאי ללובשם מעט זמן קודם שבת חזון, ואז אינם נחשבים למכובסים, וכמבואר בדיני שבוע שחל בו תשעה באב. (סימן תקנט ס"ח. רלד. ספר דיני תשעה באב שחל ביום א' לגר"ש דבליצקי עמוד סז).

 

לאחר הברית, יכולים בעלי הברית להשאר עם בגדי השבת שעליהם ואינם צריכים להחליפם בבגדי חול. ומה שכתבו כמה מגאוני אשכנז שצריכים להחליף את בגדיהם לבגדי חול, מדובר לפי מנהגם שהיו מלים לאחר אמירת הקינות, קודם שקראו בספר איוב והדברים הרעים שבירמיה, שאז לא ראוי לקרוא דברים הרעים עם בגדי שבת, אבל לפי המנהג כיום, אין צורך להחליף. (שיירי כנסת הגדולה, כף החיים ס"ק סז. רלד. שו"ת אור לציון ח"ג רסד).

 

נעלי עור
אסור לבעלי הברית לנעול נעלי עור בתשעה באב. שאפילו להם לא הקילו חכמים בחמשה עינויים שאסורים מן הדין בתשעה באב.

 

אמירת "מזל טוב"
מותר לאחל לאבי הבן "מזל טוב" בתשעה באב, שאין זה בכלל שאילת שלום שאסרו חז"ל, אלא רק ברכה ותפילה שיהיה להם בהצלחה ובמזל טוב.

 

חובה להתענות
שלושה בעלי ברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל] או אב שפודה את בנו בכורו ביום תשעה באב, חייבים להתענות. (מו, תג. ת"ה מט, נג).

 

נתינת יין בפה המוהל
מה שנוהגים המוהלים לתת יין בפיהם כשעושים מציצה לתינוק, לא יעשו כן בתשעה באב, אך בשאר תעניות, מותר לעשות כן, ובלבד שיזהרו שלא לבלוע מהיין.

 

קריאת שם לתינוק בתשעה באב
נוהגים לקרוא "מנחם" לתינוק הנימול בתשעה באב, כמו שנוהגים לקרוא "מרדכי" לתינוק הנימול ביום פורים.

 

שתיית כוס היין
המברך בברית על הכוס, יברך על היין "בורא פרי הגפן" ויברך "אשר קידש ידיד מבטן וכו'", ויכוון בברכת "הגפן" להוציא ידי חובה את היולדת שהיא פטורה מלצום, ותענה "אמן" ולא תדבר עד שתטעם מהיין. ואם אין היולדת שם, יעמיד על ידו ילד קטן שהגיע לגיל חינוך, ויכוון עליו בברכת "הגפן" וישתה הקטן. (סימן תקנט ס"ז. קכ).

 

בשמים
אין מברכים על הבשמים בברית מילה בתשעה באב, משום שצריך למעט ביום זה בתענוגים, וכמבואר לעיל. (כן פסק מרן בשלחן ערוך אורח חיים סימן תקנט ס"ז, ויורה דעה סימן רסה ס"ד, וכן פסקו רבים מהאחרונים. ועיין משנה ברורה ס"ק כז. ודו"ק).

 

"שהחיינו"
אבי הבן מברך "שהחיינו" בברית מילה או בפדיון הבן, מאחר שזה עתה זמן המצוה, ואי אפשר לדחותה. (קלה, קמ, תב. ספר דיני תשעה באב שחל ביום א' לגר"ש דבליצקי עמוד סט)



ברית מילה בתשעה באב דחוי?

 

תענית דחויה
תשעה באב שחל להיות בשבת, מאחר והתענית דחויה ליום ראשון, מותרים בעלי השמחה [אבי הבן, הסנדק והמוהל. ואבא הפודה את בנו בכורו, והכהן] לאכול ולשתות בחלק מהיום ובעוד כמה פרטי דינים, כמבואר להלן.

 

"עננו"
אין בעלי הברית אומרים "עננו" בתפילה כלל, מאחר ואינם מתענים תענית שלימה, וכלל גדול בידינו: "כל תענית שלא שקעה עליו החמה, אינה תענית". (עו, כה) ומכל מקום פשוט שהגם שאינם מתענים, אומרים הם "נחם" בכל התפילות. לפי שאמירת "נחם", אינה קשורה לעצם התענית אלא לעצם היום ככל הזכרת "מעין המאורע", כגון "יעלה ויבוא" בראש חודש, ו"על הניסים" בחנוכה ופורים וכיוצא. והרי אפילו נחלקו הפוסקים על חולה או בעלי ברית שאוכלים בתשעה באב דחוי, אם מזכירים "נחם" בברכת המזון או לא.

 

עליה לתורה
אין בעלי הברית עולים לספר תורה בשחרית או במנחה, מאחר ואינם מתענים עד סוף היום. אולם אם חלה התענית בימי שני או חמישי, שבלאו הכי יש חיוב ביום זה לקרוא בתורה בשחרית, רשאים בעלי הברית לעלות בשחרית בלבד אף שאינם מתענים. (כן פסקו: לקט יושר, מגן אברהם, גינת ורדים, נהר שלום, אמת ליעקב, מרן החיד"א, הגר"ח פלאג'י, ישיב משה שתרוג, חיי אדם, מטה אפרים, בית עובד, שמח נפש, פעולת צדיק, אמנות שמואל ועוד. ובפרט שאפשר לצרף את דעת רבים מהפוסקים שאפילו לא חלה התענית בימי שני וחמישי דוקא, מותר להעלות לספר תורה את מי שאינו מתענה, כיון שהוא יום שהתחייב בקריאה בתורה. נז, קח, קי, קיב).

 

סדר היום לבעלי הברית
מתחילים בעלי הברית להתענות מהלילה ככל ישראל, כדי לשתף את עצמם בצער הציבור, ובסיום תפילת שחרית ואמירת הקינות יבדילו על היין [כמבואר להלן], ואחר כך ימולו את התינוק, כי זריזים מקדימים למצוות, ורשאים לאכול ולשתות מיד לאחר המילה, לפי שיום טוב שלהם הוא. ויש ממתינים מלאכול עד חצות היום [בערך: 12:45]. ויש שמתפללים קודם מנחה גדולה [בערך: 13:15], ואחר כך אוכלים. ועל כל פנים, אינם רשאים להחמיר על עצמם ולהתענות, ואדרבה ישמחו שזיכה אותם בורא עולם במצוה כה חשובה, שמבואר בזוהר הקדוש שמעלתה גדולה יותר מהמקריב את כל הקרבנות. (סימן תקנט ס"ט. שו"ת יביע אומר חלק א סימן לד אות יא. מח, נו, ס, קיא, שצד, תד. שו"ת אור לציון ח"ג עמוד רסד. ת"ה מט, נג).

 

להלן נבאר מעט בהרחבה את המקורות להלכה זו:

 

המקור מהגמרא
בגמרא (מסכת תענית יב ע"א) מסופר על רבי אליעזר ברבי צדוק, שאמר: אני מבני בניו של סנאה בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו הוא. [פירוש: כאות הוקרה על מעשה טוב שעשה אבי המשפחה סנאה, קבעו חכמים לו ולמשפחתו לדורות עולם, שיתנדבו עצים למזבח בבית המקדש בכל שנה ביום י' באב, והיו משתמשים הכהנים דוקא באותם העצים, אף על פי שהיו שם עצים אחרים, ואותו יום היו חוגגים אותו ומביאים בו קרבנות, והיה להם כמו יום טוב, ואסורים היו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה (רש"י ורמב"ם)]. ומכאן למדו רבותינו הראשונים שאם חל ברית מילה בתשעה באב דחוי, מותר לבעלי הברית לאכול ולשתות, מפני שיום טוב שלהם הוא. [באור הדברים: התוספות כתבו שסנאה בן בנימין משבט בנימין היה, ועל שם שבטו נקרא בן בנימין. ואף על גב שר' אליעזר ברבי צדוק היה כהן? שמא אמו היתה משבט בנימין, או חתנם היה והיה עימהם בסיעתם. ע"כ. ומאחר שלא היה ממש ממשפחת אביו, אין זה יום טוב ממש כלפיו. וכל שכן אם נאמר שהיה חתנם ואינו מזרעם כלל, ורק מסייעם לדבר מצוה, וכיון שאף הוא לא השלים התענית, הוא הדין במצות מילה שבודאי לא גרעה מיום טוב של ר' אליעזר. זאת ועוד, הלא ר' אליעזר היה אחר חורבן בית המקדש, שהרי בזמן בית המקדש, לא היו מתענים כלל, ולכל ישראל היה ששון ושמחה. ואם כן בודאי שעתה אין זה יום טוב ממש כי כבר אינם מביאים עצים אלא רק זכר ליום טוב, ובכל זאת לא השלים את התענית. והרי אפילו בזמן בית המקדש, כתב הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ו ה"ט) שיום טוב זה אינו אלא מנהג. כל שכן ביום טוב של מילה שיש אומרים שהוא חיוב מדברי חכמים כמבואר בפרקי דרבי אליעזר. ואפילו אם תאמר שהוא רק מנהג, הרי גם יום טוב של סנאה בן בנימין היה מנהג, ואצל רבי אליעזר אינו אלא זכר למנהג, ובכל זאת לא השלים התענית.]

 

דעות הפוסקים ומעשה רב
כתבו התוספות (מסכת עירובין מ ע"ב): מעשה היה בברית מילה שחל עשרה באב ביום ראשון בשבוע, ורבנו יעקב בר יקר [רבו של רש"י] היה אב בית דין, וציוה להתפלל מנחה גדולה, ורחצו ואכלו, מפני שיום טוב שלהם היה, שנאמר (תהלים קיט קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב". וכיוצא בזה כתבו הטור והרשב"ץ: מעשה ברבנו יעב"ץ [רבנו יעקב בן רבי יצחק סג"ל (סגן לויה), לפני כ-950 שנה] שהיה אבי הבן בתשעה באב דחוי, והתפלל מנחה גדולה והלך ורחץ הוא ובעל בריתו ומלו את הנער, ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו את התענית עם הצבור. וקילס הרשב"ץ מנהג זה שהוא מנהג חסידים ואנשי מעשה, שנהפך אצלם היום לששון ולשמחה של מצוה. וכן פסקו רבים מהפוסקים ראשונים ואחרונים: האור זרוע, מהר"ם מרוטנבורג, המנהגים, הרוקח, המרדכי, הגהות אשרי, מהרי"ל, הרדב"ז, בית יוסף, הרמ"א, הלבוש, הרש"ל, מהרשד"ם, אליה רבה, חמד משה, דגול מרבבה, מלבושי יום טוב, הט"ז, חיי אדם, שואל ומשיב, מאורי אור, ויען דוד, קרית חנה דוד, שערי תשובה, זכור לאברהם, חסד לאברהם אלקלעי, חינא וחיסדא, שושנים לדוד, תשובה מאהבה, שארית יוסף סוסו, והשיב משה הכהן, שאילת משה, קיצור שלחן ערוך גנצפריד, משנה ברורה, אגרות משה, קנה בושם ועוד.

 

אם יש ענין להחמיר ולהתענות
והנה המגן אברהם כתב בשם כנסת הגדולה, עכשיו המנהג להחמיר שלא יאכלו בעלי הברית בצום דחוי. אך כבר חלקו עליו רוב ככל הפוסקים, כי בשיירי כנסת הגדולה ביאר בדבריו שנהגו להחמיר כן במדינתו קושטא, אבל במקומות אחרים לא נהגו כן. וכן הרמ"א והלבוש ושאר אחרונים לא משמע מהם מנהג זה כלל. ואדרבה המעדני יום טוב שהיה רב מובהק ובקי בכל המנהגים לא הזכיר שום מנהג לאיסור, ואדרבה הוסיף היתר שגם אבי הבן והכהן בפדיון הבן אוכלים, כמבואר בשערי תשובה (סימן תקנט סקט"ו) ועוד. גם המשנה ברורה (שער הציון סקל"ט) כתב: אף שהמגן אברהם כתב שנהגו להחמיר, לא העתקתיו, כי חולקים עליו האליה רבה, שערי תשובה והחיי אדם.

ובספר ישועות יעקב כתב: איך נתפוס מנהג להחמיר נגד רבנו יעב"ץ והראשונים, בלי שום חולק, וכן נוהגים במקומותינו, וכל שכן בשלוש צומות. וכתב בדברי מנחם שטיינהרט, שבעלי הברית יאכלו וישתו לאחר מנחה גדולה, ולמצוה תחשב להם שיום טוב שלהם הוא. ולדעתי מי שלא עושה כן נקרא הדיוט. ע"כ. וכן מבואר בהגהות מיימוניות, שמצוה על בעלי הברית לאכול. והגאון בעל שו"ת הד"ר [הובא בשדי חמד] כתב, ואני בעוניי הנהגתי כמה פעמים להתיר לאכול, וכל שיש היתר על פי השלחן ערוך והפוסקים, אין לגבב חומרות. ע"כ.

וכתב בחזון עובדיה (עמוד שצו): ובאמת שהיא חומרה הבאה לידי קולא, שהרי כיון שיום טוב שלהם הוא, אינם רשאים לזלזל בו ולהתענות, וכן מבואר בבית יהודה. והנה לנו גדולי עולם רבנו יעקב בר יקר ורבנו יעב"ץ הנ"ל, שעשו מעשה בעצמם לאכול בתשעה באב דחוי מפני שהיו בעלי ברית, ואילו היו רשאים להחמיר, הרי כדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו יום טוב אחד, ולמה לא החמירו על עצמם להמשיך להתענות. וכיוצא בזה כתב בשו"ת בית דוד, שבעל ברית שרוצה להחמיר על עצמו ולהתענות ביום פטירת אביו, אינו רשאי, מפני שהוא מצווה לאכול ולשמוח, ואם יתענה הרי הוא מבטל המצוה, וראיה לזה מהתנא הגדול רבי אליעזר ברבי צדוק ורבנו יעב"ץ ורבנו יעקב בר יקר שאילו היו רשאים להחמיר, בודאי שהיו מחמירים. ע"כ.

שוב ראיתי בשו"ת משיבת נפש (ח"ב סימן ז) לגאון רבי אריה ליב צינץ שהוכיח מהגמרא (עירובין מא ע"א), שאסור להחמיר להתענות במקום מצוה, שאם לא כן מה שאלה הגמרא וכו', שמא רצו להחמיר על עצמם, ועל כרחך ביום טוב שלהם אסור להחמיר. גם הגאון רבי שריה דבליצקי כתב, שאסור להם להחמיר כי נכנסים בזה לחשש ביזוי מצות המילה. [ויש לצרף גם את דעת התוספות שבעלי הברית פטורים מלצום אפילו בצום שאינו דחוי חוץ מתשעה באב, וכן פסקו הגר"א, אבני נזר ועוד. ולדעת מהר"ח אבולעפיא והבית דוד ועוד, אפילו מתשעה באב הם פטורים.] (שו"ת יביע אומר חלק א סימן לד אות ב, ג. מח, ס, שצד. ת"ה מט, נג)

 

האם מותר לאכול קודם המילה
כתב בשערי תשובה: צריך עיון אם מותרים בעלי הברית לאכול קודם המילה, כי לכאורה ממה שרחצו היעב"ץ ובעלי הברית קודם המילה, נראה שמותר גם לאכול קודם המילה. ויש לדחות שדוקא רחיצה יש להתיר, כדי שיכנס למצווה בהידור, ורחיצה צורך המצווה היא, אבל האכילה יש לומר שיש להמתין עד אחר המילה ואין לאכול קודם, שמא בינתיים יארע איזה קלקלה שלא יוכלו לקיים את המילה היום, וביטל בחינם את התענית, וכן משמע קצת מלשון הפוסקים. ע"כ. ויש להבין, הלא כלל גדול בידינו, כל דבר שאינו מצוי, לא גזרו עליו חכמים, אם כן כיון שלא מצוי שתארע קלקלה ותתבטל המילה, למה לנו לחשוש כל כך. זאת ועוד, הלא ברית מילה בתשעה באב דחוי, הוא דבר שאינו מצוי כל כך, ולא גוזרים על דבר שאינו מצוי (כמבואר בתוספות עירובין מ ע"ב).

ואדרבה מהבאר היטב (תקנט סקט"ו) משמע שרשאים לאכול קודם המילה, שכתב בשם המגן אברהם (תקסח סק"י): פשוט שבמקום שהתירו לאכול סעודה, אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול גם בביתו, אבל קודם הסעודה נראה לי שאסור לאכול בביתו. "ובעלי ברית, מותרים לאכול מיד אפילו קודם סעודת המילה, כי יום טוב שלהם הוא", אלא שעכשיו התפשט המנהג להשלים אפילו באחד מארבע צומות שנדחו.

אבל באליה רבה דחה אותו בשתי ידים ומסיק להיתר גמור. ע"כ. ומבואר שלהלכה שבעלי ברית אוכלים בצום דחוי, מותרים אף קודם המילה. ואמנם מחזון עובדיה (עמוד תד) נראה שלא רצה להתיר בשופי כל כך לאכול קודם המילה, שכתב בשם העטרת זקנים: יש אומרים למול את התינוק תיכף אחר הקינות, ואחר כך רשאים לאכול, וכן המנהג, כדי שלא לבטל מצות זריזים ולהמתין עד חצות. וכן כתב הגאון מקור חיים. ובשו"ת משיבת נפש הביא את הגמרא (תענית יב ע"א) שכל תענית שלא התענה עד סוף היום אינה תענית. ושאלה הגמרא איך רבי אליעזר ברבי צדוק אמר שהתענה בתשעה באב דחוי ולא השלים את התענית עד סוף היום, והלא כיון שלא התענה עד סוף היום, אינה תענית כלל? ותירצה הגמרא, שרבי אליעזר התענה רק כדי לצער את עצמו עם הציבור. ופירש רש"י, שלא כִּיון רבי אליעזר לקובעו עליו לתענית חובה כלל, אלא רק להשתתף עם צער הציבור, וכל שעה שהיה רוצה לאכול, היה אוכל, ולא היה אומר "עננו" בתפילה. ומבואר מפשט לשונו, שאין זו אלא מדת חסידות בלבד, ואילו רצה היה אוכל. ע"כ. [וכן נראה מלשון רבנו גרשום, רבנו חננאל, הרא"ש ועוד.] וכתב בחזון עובדיה: "ולפי זה מצד הפסקת התענית אין הקפדה", ולכך בסוף אמירת הקינות, אף שהוא קודם חצות, משום מעלת זריזים מקדימים למצוות, אפשר להקדים ולמול קודם חצות. עכ"ל. ומבואר שלפחות מתיר לאכול לאחר המילה קודם חצות.

]אף שהיה מקום להתיר גם קודם לכן על פי מה שכתב במשיבת נפש, וכן מבואר גם בחמד משה (תקנט ססק"א ותקסב סק"ב): רבי אליעזר התענה רק כדי לצער את עצמו עם הצבור, כי הואיל והוא יום טוב שלו, אם היה רוצה לא היה צריך להתענות כלל, אלא שמעצמו רצה לצער את נפשו בתורת רשות, ולא לשם תענית כלל. ואפשר שכיון שרבי אליעזר עשה כן, יש לכל אדם לעשות כן לצער עצמו עם הצבור. ע"כ. ועל פי זה צידד בחזון עובדיה (עמוד ס) שאף בעל ברית, אם רצה לאכול בבוקר רשאי. וכן נראה ממה שכתב בשם הגר"ח פלאג'י, בעל ברית שלא משלים תעניתו, לא ישתה קפה או מים משהאיר היום אלא יתענה עד חצות, כדי שיוכל לעלות לספר תורה בשחרית. ועל זה כתב (עמוד קיא): ובמחילת כבוד תורתו זה אינו, שהרי כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, אם כן אף אם יתענה עד חצות לא יוכל לעלות לספר תורה. ומבואר מהגר"ח פלאג'י ומחזון עובדיה שרשאי מן הדין לאכול אף קודם חצות, וכל הדיון הוא רק באופן שלא יאכל עד חצות, האם יוכל לעלות לספר תורה או לא.]

ומכל מקום, כיון שעל בעלי הברית להבדיל קודם המילה כמבואר בחזון עובדיה (שנא), נמצא שעדיין הם מותרים בשתיית היין קודם המילה. וכן פסק בשו"ת אור לציון (ח"ג עמוד רסד) שאם המילה בשעות הבוקר, קודם המילה יבדיל על היין, ורשאים לעשות את סעודת המילה מיד לאחר המילה בבוקר. ע"כ. [ולפי האמור לעיל שרבנו יעב"ץ ורבנו יעקב בר יקר רחצו קודם המילה, נראה שיש להתיר לבעלי הברית להתרחץ קודם הברית שנערכת קודם חצות, כדי שיכנסו למצוה בהידור, והרחיצה צורך המצוה היא כמו שכתב השערי תשובה לעיל. שהרי אפילו לאכול קודם המילה התירו כמה פוסקים כנ"ל, כל שכן ברחיצה שהוא קל יותר מאיסור אכילה, כמבואר בשערי תשובה].

 

ברית מילה שאחר הצהריים
אם מלים את התינוק בשעות שאחר הצהריים מכל סיבה שהיא [וכגון שישנם קרובי משפחה הבאים מחוץ לעיר, וצריכים לכבדם בסעודת הברית, ומאחר ואי אפשר לקיים את הסעודה למוזמנים אלא בצאת הצום, על כן מלים את התינוק כשעה לפני השקיעה, ואחר כך מתפללים מנחה וערבית, ועורכים את סעודת הברית עם המוזמנים בצאת הצום], רשאים בעלי הברית לאכול קודם המילה לאחר חצות היום.

כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג עמוד רסד): אפילו אם מלים את התינוק לפני השקיעה, מצער את עצמו להתענות עם הציבור עד חצות ואוכל לאחר חצות. ע"כ. ומבואר שאין תפילת מנחה מעכבת בשביל לאכול, ורשאי לאכול מיד לאחר חצות. ובאמת שכן מסתבר שכיון שכל תעניתם רק בשביל להשתתף עם הציבור, די במה שהתענו וציערו את עצמם עד חצות.

וכן נראה מדעת השערי תשובה שכתב: אפילו אחר חצות רק לבעלי ברית מותר, וכן לחתן וכלה, ואבי הבן והכהן בפדיון הבן. ומכל מקום "אפשר" שלא יאכלו עד אחר מנחה גדולה, כמו שעשה רבנו יעב"ץ. "אף שיש לומר שדוקא במעשה הזה של רבנו יעב"ץ שהיה בתשעה באב והשלימו את סדר הקינות עד חצות היום, לכן היו צריכים להתפלל מנחה גדולה ולאכול אחר כך, אבל בשאר תעניות יכולים לאכול מיד אחר עשיית המצוה".

מכל מקום מלשון מהרי"ל שכתב שהתענו חצי היום ואחר כך סעדו, משמע לכאורה שצריך להתענות עד חצות וכו', ועל כל פנים אין להחמיר רק עד אחר "זמן" מנחה גדולה. ע"כ. ובאמת שקצת פלא לומר שתפילת מנחה תהיה מעכבת, שאם כן כלה שמותרת לאכול בצום דחוי [צום גדליה או י"ז בתמוז], וכי תצטרך להתפלל מנחה קודם שתאכל, הלא לרמב"ם די לה בתפילה אחת ביום, וכבר התפללה שחרית?! [ואולי כל מה שרבנו יעב"ץ התפלל מנחה קודם, כדי שלא לישב בסעודה קודם מנחה. ולפי זה בעל ברית שיאכל בלי לחם, או שיעמיד שומר שיזכיר לו להתפלל, יהיה רשאי לכתחילה לאכול אף שלא התפלל עדיין מנחה].]

 

נעלי עור
מותר לבעלי הברית לנעול נעלי עור בתשעה באב דחוי לכבוד המילה. שהרי אפילו אכילה שהיא חמורה הותרה להם, כל שכן נעילת נעלי עור. (כן פסקו שו"ת הד"ר, ארחות חיים, משיב הלכה, אשל אברהם מבוטשאטש, שבט הלוי ועוד. שו"ת יביע אומר חלק ט חלק יורה דעה סימן מא) [ולבד מזה, יש לצרף את סברת הפוסקים שאפילו בתשעה באב שחל בזמנו, מותרים בעלי הברית בנעילת נעלי עור. נמצא שיש לנו ספק ספיקא, שמא אפילו בתשעה באב שחל בזמנו, מותרים לנעול נעלי עור, ושמא בתשעה באב דחוי, מותר].

 

רחיצה
בעלי הברית מותרים לרחוץ את גופם בתשעה באב דחוי לכבוד המילה, מפני שיום טוב שלהם הוא. על כן, מאחר ויש ענין להקדים למול לאחר הקינות משום זריזים מקדימים למצוות, רשאים קודם המילה להיטהר בטבילה במקוה, להתרחץ כל גופם, לנעול נעלי עור, ללבוש בגדי שבת, ויבואו לברית בשמחה.

כתב מרן השולחן ערוך (סימן תקנט ס"ט): תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול, "ורוחץ" ואינו משלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו הוא. ע"כ. ופשט לשון 'רוחץ', היינו כל הגוף, שהתירו לו לרחוץ את כל גופו לכבוד מצות המילה, שצריך לעשותה בהידור ובשמחה. וכן מבואר בשו"ת בשמים ראש שכתב, ורבנו יעב"ץ "רחץ ולבש לבנים". והיינו שרחץ את גופו, ולאחר מכן החליף את בגדיו בבגדי לבן לכבוד המילה, ולא שרחץ רק את פניו וידיו. וכן נראה מלשון השערי תשובה שכתב שרחצו, "כדי להיכנס למצווה בהידור, ורחיצה צורך המצווה היא". וזה ההידור שגופו רחוץ ונקי ולא מזיע.

 

הבדלה לבעלי השמחה
מאחר ואסור לאכול ולשתות במוצאי שבת עד שמבדילים על היין, אם כן היאך יברכו על כוס היין בברית מילה וישתוהו? על כן יקדימו בעלי הברית להבדיל על היין קודם ברית המילה, ובעת המילה אחד מהם יברך על הכוס עם ברכת "אשר קידש ידיד מבטן", והוא עצמו ישתה את היין, ואין צורך לתת ליולדת או לילד קטן. (שנא. ספר דיני תשעה באב שחל ביום א' לגר"ש דבליצקי עמוד פג)

שתי מצוות - לא יעשה את ההבדלה ביחד עם כוס היין שמברך עליו בברית המילה, כי אז נמצא שעושה שתי מצוות שונות על כוס אחת, הבדלה וברית מילה, והרי כלל בידינו: "אין עושים מצוות חבילות חבילות", על כן, יקדימו להבדיל על היין קודם ברית המילה. (שנא)

להוציא ידי חובה את הקהל - בעת ההבדלה, יכול המבדיל לכוון להוציא ידי חובה את כל הקהל השומעים אותו, ויוצאים הם ידי חובת מצות ההבדלה, ואינם צריכים לחזור ולהבדיל שוב במוצאי תשעה באב.

 

סעודת מצוה
מותר לבעלי הברית לאכול בשר, עופות ודגים, ולשתות יין, לכבוד מצות המילה, כי יש לעשותה בכבוד והידור ובשמחה גדולה, כמו שנאמר (תהלים קיט קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב". כמבואר בפרקי דרבי אליעזר: מכאן אמרו חכמים, חייב אדם לעשות שמחה ומשתה ביום שזכה למול את בנו, כמו שנאמר: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", ביום ה"ג - מל את יצחק, דהיינו ביום השמיני. ובזוהר הקדוש אמרו, כל מי שמל את בנו, כאילו בנה מזבח שלם לפני ה', וכאילו הקריב את כל הקרבנות, ועושה נחת רוח לה' יותר מכל הקרבנות. וביום שאדם מקריב קרבן, הרי זה יום טוב שלו. (תוספות מסכת שבת קל ע"א. ערוך השולחן סימן תקנט ס"ט. פסקי תשובות ח"ו קל. שו"ת יביע אומר חלק א סימן לד אות ד. מט).

 

"נחם" בברכת המזון
בעלי ברית שאכלו כזית לחם, מברכים ברכת המזון, ואין מזכירים בתוכה את נוסח "נחם" שאומרים בתפילות של תשעה באב. והוא הדין לכל הפטורים מן הצום, כגון חולה או יולדת, שאכלו לחם.

כן כתב הגר"א שאין תשעה באב דומה לחולה האוכל ביום הכיפורים שמזכיר מעין המאורע [יעלה ויבוא] בברכת המזון, שהרי מפורש בגמרא שדווקא בימים שיש בהם קרבן מוסף, אז מזכירים בהם מעין המאורע בברכת המזון, אבל בימים שאין בהם קרבן מוסף, אין מזכירים מעין המאורע. ע"כ. ואפילו בחנוכה ופורים שאין בהם מוסף ואנו מזכירים על הניסים בברכת המזון, אמרו בגמרא שאין זה חובה אלא שאם רצה להזכיר, מזכיר, כל שכן בתשעה באב שכולם מתענים, שבוודאי לא תקנו חז"ל להזכיר "נחם" בברכת המזון לחולה האוכל. וכן פסקו הכנסת הגדולה, חוות יאיר, מרן החיד"א בברכי יוסף, עמק התשובה, קמחא דאבישונא לגאון רבי יוחנן טריויס, שארית שמחה ועוד. וזאת מלבד הפוסקים שאומרים שאפילו ביום כיפור אין לחולה לומר מעין המאורע בברכת המזון, כמו שכתב בשבלי הלקט בשם רבי אביגדור כ"ץ [רבו של המהר"ם מרוטנבורג], שביום האסור באכילה, לא תקנו חז"ל להזכיר מעין המאורע בברכת המזון כלל אפילו למי שהותר לו לאכול, כיון שאין היום גורם להזכיר מעין המאורע אלא המצוה שנצטווינו לאכול בו היא הגורמת, וכאן שרק משום פיקוח נפש הותר לו לאכול, אפילו אם רצה להזכיר, לא מזכיר. וכן כתבו התניא [הראשון], ארחות חיים, הט"ז, אליה רבה, הגר"ז בעל התניא ועוד.

 

לימוד תורה
מותר לבעלי הברית לעסוק בתורה בדברים המשמחים את הלב שאסור לשאר בני אדם ללמוד בהם בתשעה באב, שכיון שיום טוב שלהם הוא והותר להם לענג את גופם בסעודת פת, בשר, דגים ויין, כל שכן שהותר להם ללמוד תורה שהיא העונג הרוחני שלנו, כמו שנאמר (משלי ט ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי [ביין שמזגתי]". (ספר תשעה באב שחל בשבת פ"ח סעיף כ).

 

בגדי שבת
לאחר הברית, אין צריכים בעלי הברית להחליף את בגדי השבת שעליהם לבגדי חול. שהרי אפילו לאכול ולשתות מותרים הם, וכל שכן שלא יצטרכו להחליף את בגדיהם. ובלאו הכי כבר בארנו לעיל שאפילו בתשעה באב שחל בזמנו, אין צריכים בעלי הברית להחליף את בגדיהם לבגדי חול. (שיירי כנסת הגדולה, כף החיים ס"ק סז. שו"ת אור לציון ח"ג רסד)

 

ברית מילה דחויה
תינוק שהיה חולה ונדחית מילתו ליום ראשון שחל בו צום תשעה באב דחוי, מותר לבעלי הברית לאכול ולנהוג ככל האמור לעיל, כי סוף סוף יום זה הוא יום טוב שלהם, שרק עתה יכלו לקיים את מצות הבורא למול את בנם. (מגן אברהם, חיי אדם, בית יצחק שמעלקיס, שערי תשובה, משנה ברורה ועוד. עיין תג)

 

פדיון הבן דחוי
בכור שחל הפדיון שלו [ליל שלושים ואחד מיום לידתו] בשבת, ונדחה ליום ראשון, ישאלו שאלת רב אם יתענו אבי הבן והכהן או רשאים לאכול כבעלי הברית.

יש לדון, האם פדיון הבן דחוי דינו כברית מילה דחוי שדוחה את התענית, או לא. הנה המגן אברהם כתב (סימן תקסח סק"י) צריך עיון אם חל יום ל"א ללידתו בשבת, וביום ראשון הוא תענית של עשרת ימי תשובה, האם מותרים לאכול, כי התוספות כתבו במסכת מועד קטן וכו', ועל כרחך מילה אף שעבר זמנה כל שעתה זמנה הוא, שאסור לעמוד ערל, אבל פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולים לדחותו יותר, ואם כן יש לומר שאין זה סעודת מצוה. והמגן אברהם לשיטתו (סימן רמט סק"ה) שכתב, פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת, אבל מילה אף על פי שעבר זמנה כגון שהיה חולה נחשב כזמנה, כי כל שעתה זמנה הוא, שאסור להניחו ערל. וכן מבואר בשערי תשובה (סימן תקנט) שכתב, עיין מגן אברהם שפדיון הבן שעבר זמנו יש לומר שלא נחשב סעודת מצוה, וכן מבואר מדבריו סימן רמ"ט לענין סעודה בערב שבת, ויוצא מזה שאם תענית [י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה] דחוי, חייבים אבי הבן והכהן להתענות, כיון שהפדיון עבר זמנו ולא נחשב סעודת מצוה, ולא נחשב יום טוב לדחות את התענית, כיון שיכול לדחות הפדיון ליום אחר. ע"כ.

אולם, בספר תניא רבתי [לפני כ-700 שנה] כתב, מאימתי חייב האב בפדיון הבן, מיום שלושים ומעלה, שנאמר: "ופדויו מבן חודש תפדה", ומכאן ואילך בכל יום ויום עובר בעשה של "תפדה". וכן מבואר ברש"י. וכן דעת הלבוש שכתב: פדיון הבן שחל בבין המצרים מברך שהחיינו ולא ידחהו כדי שלא יחמיץ המצוה, שמיום שלושים ואילך אם יעכב עובר בעשה בכל יום. גם בספר שער הכולל כתב, שהמתעכב מלפדות בנו הבכור עובר עליו בעשה בכל יום ויום. [ויש לעיין בדעת הגר"ז בעל התניא.] וכן כתב בפשיטות הגאון רבי ברוך עפשטיין בספרו תורה תמימה שאם לא פדה אחר יום השלושים, עובר בכל יום בעשה. וכן כתב המצפה איתן. והגאון רבי שלמה קלוגר הוכיח כן במפורש מהגמרא מסכת בכורות, וכן הוכיחו בפחד יצחק, ובשו"ת יהודה יעלה אסאד ועוד. ולפי דבריהם כיון שאחר שלושים יום עובר האב בכל ביום בעשה, הרי שזו מצוותו עתה, ובודאי שנחשב סעודת מצוה ודוחה את התענית.

גם הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה (סימן רמט) כתב, ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו של המגן אברהם שאסר לעשות סעודת פדיון הבן דחוי בערב שבת, הלא אין שום הוכחה בתוספות לנידון זה, ולמה לא נאמר גם כן שכל שעה ושעה זמנו הוא כמו בברית מילה, ומה שונה זה מזה, והרי אין מחמיצים את המצוה, וכי מי שאכל שום וריחו נודף, יאכל עוד שום אחר כדי שיהא ריחו נודף יותר?! וכיון שאין כאן חשש איסור דאורייתא, אלא זהירות בעלמא לכבוד שבת, בודאי לא יעלה על הדעת לדחות עשה של תורה שכל יום זמנו הוא ומוטל עליו בכל שעה לפדות את בנו, ולא יעבור על העשה. וכן העיר על המגן אברהם בסימן תקס"ח. עי"ש.

גם הגאון בית מאיר כתב, שפדיון הבן ומילה שווים בזה, שהרי שיהוי מצוה לא משהים, וכמו שכתב הרש"ל, וחלילה אין כוונת התוספות כמו שכתב המגן אברהם וכו', וזה הוא פירוש התוספות בלי ספק. אבל להוציא מדעת התוספות שיכולים לדחות את פדיון הבן, ודאי אינו, ואם כן גם מותר לעשות הסעודה ביום התענית בשעת הפדיון, ומותרים לאכול כמו בסעודת מילה.

גם החיי אדם (הלכות שבת נשמת אדם כלל א סימן א) כתב, פדיון הבן דחוי, עושים את הסעודה בערב שבת ולא כמגן אברהם, כי אף בפדיון הבן אנו אומרים כל שעה ושעה זמנו הוא, וכמו שכתב הרש"ל, וכן כתב בספר החינוך שגם לאחר שלושים יום כל שעה ושעה זמנו הוא. וכן המנהג פשוט כאן בקהילת קודש וילנא בתענית בכורות שבערב פסח, שאף בפדיון הבן שלא בזמנו הבכורים אוכלים על פי הוראת הגר"א. ע"כ.

וכיוצא בזה כתב עוד החיי אדם (כלל קלב), תענית של עשרת ימי תשובה ואירע ברית או פדיון הבן או שאר סעודת מצוה, מצוה לאכול. ונראה לי שהוא הדין בפדיון הבן שלא בזמנו שגם כן נקרא סעודת מצוה, ולא כמגן אברהם שכתב לאסור על פי התוספות במועד קטן, וכבר כתבתי בהלכות שבת שבדברי החינוך והרש"ל מפורש שזה סעודת מצוה, ופרשתי את התוספות כדבריהם, ולא כמגן אברהם שנדחק בדבריהם. ע"כ.

גם הרב ברכות המים דחה את ראיית המגן אברהם מהתוספות. ובשו"ת מעשה אברהם תמה על המגן אברהם והעלה שיפדה בערב שבת וסעודת מצוה היא. וכן כתב בתורת חיים סופר שהכרעת האחרונים היא שאף בפדיון הבן שלא בזמנו, מותר לעשות הסעודה בערב שבת לכתחילה. וכן פסק בפתח הדביר. גם המשנה ברורה (סימן רמט סקי"ב) כתב, אפילו אם היה התינוק חולה ונדחית מילתו, נחשב זמנה קבוע, כי כל שעה ושעה זמנו הוא, שאסור להניחו ערל אפילו יום אחד. וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו, כיון שמן הדין אפילו אחר שלושים יום כל שעה ושעה חובה מוטלת עליו לפדותו, ממילא מותר לעשות גם כן הסעודה בערב שבת. ובמקורות בשער הציון כתב: "נשמת אדם בשם כמה פוסקים, ולא כמגן אברהם".

וכן מתבאר בדבריו (סימן תקסח סק"כ) שכתב, פדיון הבן שלא בזמנו, הסתפק המגן אברהם אם הוא סעודת מצוה ומותר לאכול בתענית עשרת ימי תשובה או לא, וצידד שיעשה הסעודה בלילה. ובדגול מרבבה כתב שטוב שיעשה הפדיון והסעודה בליל התענית במוצאי שבת. ובשער הציון כתב, אמנם אין צריך לכל זה, כי המור וקציעה וכן בספר בית מאיר מסיקים שפדיון שלא בזמנו, הוא גם כן סעודת מצוה, ועל כן מותר לאכול ביום התענית, וכן כתב החיי אדם. ע"כ.

ומבואר מכל הפוסקים הללו, שאף אם נאמר שאחר שלושים יום אין האב עובר בעשה בכל יום, כיון שכל שעה ושעה זמנו הוא, הרי שזו מצוותו עתה ונחשב לסעודת מצוה ודוחה את התענית. וכל שכן לפי מה שכתב בשו"ת אבן יקרה בשם התוספות, שדבר הנדחה מחמת היום ולא מחמת עצמו, אינו נחשב דחוי. ולכן פדיון הבן שחל בשבת ולא פדאוהו בגלל יום השבת, אינו נחשב ביום ראשון דחוי כלל, כי זה עתה זמנו הראשון לפדותו, אבל מילה שנדחית מחמת חולי, הרי זה דיחוי מחמת עצמו ונחשב דחוי, וזה ברור בעיני מאוד. ע"כ. ולדבריו בודאי שתדחה התענית מפניו. (עיין שו"ת יביע אומר ח"ו יורה דעה סימן כה. חזו"ע שבת א לז)

ואמנם כתב החיי אדם (כלל קלו), פדיון הבן שחל בתענית דחויה, האב והכהן לא יתענו. ומכל מקום "נראה לי" שאם הפדיון דחוי אפילו היה יום ל"א בשבת אף על פי כן הוא שלא בזמנו, וצריכים להתענות, שהרי בלאו הכי כתב המגן אברהם שפדיון שלא בזמנו, לא נחשב סעודת מצוה. עי"ש. וצריך באור, הלא לפי מה שהחיי אדם עצמו דחה את דברי המגן אברהם, והוכיח שכן דעת החינוך והרש"ל, למה החמיר כאן. וכן יש להבין את המשנה ברורה שבסימן תקנ"ט פסק להתענות בתענית דחויה. ועיין בספר פסקי תשובות (ח"ו קלב) שהביא לסתירה זו במשנה ברורה, ונשאר בצריך עיון.

 

 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏