הלכות ליל תשעה באב

"הלכות ליל תשעה באב" בתוספת מדרשי חז"ל המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א. מיעוט האור וקול נהי ובכי, אמירת נחם ועננו בתפילה, קריאת מגילת איכה, "חישוב מספר הימים לחורבן", מדרשי חז"ל לתשעה באב...

ליל תשעה באב

 


מיעוט אורה
ממעטים בתאורה בתפילת ערבית, ומשאירים רק כדי הצורך לקריאת איכה והקינות.

 

קול בכי ונהי
מתפללים ערבית בקול בכי ונהי, אך קריאת שמע בלבד יקראו בטעמי המקרא.

 

"נחם"
אומרים "נחם" בברכת "בונה ירושלים" שבכל תפילות תשעה באב: ערבית, שחרית ומנחה. (כמבואר בתלמוד ירושלמי, וכן פסקו: רב עמרם גאון, תשובת הגאונים, אור זרוע, רבנו יהודה אלברצלוני, הרמב"ם, ארחות חיים, כל בו, הרא"ש מלוניל, המחכים, רבנו שמואל מאיורא, האשכול, רבנו יצחק אבן גיאת, המכתם, הריטב"א, רבנו ירוחם, המאירי, צדה לדרך.

 

וכתב הרא"ש: "כל ימי תמהתי למה נהגו באשכנז שאין אומרים "נחם" אלא בתפילת המנחה של תשעה באב, והרי מכיון שאמרו שבתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא יש לאומרה בכל התפילות, בערבית שחרית ומנחה, כמו שאמרו לגבי ראש חודש, חנוכה ופורים ותעניות".

 

והביאו בנו רבי יעקב בעל הטורים וכתב: וכן כתב רבנו יהודה אלברצלוני שיש להזכיר מעין המאורע "נחם", בערבית שחרית ומנחה. וכן פסקו מרן השלחן ערוך, מהריק"ש, הגאון המקובל הרב טור ברקת (תלמידו של רבי חיים ויטאל), מהר"י הכהן, פרי חדש ושכן מנהג ירושלים, החיד"א, שלמי צבור, תפלה לדוד עמאר, ברכות המים ועוד.

 

מנהג בני אשכנז לומר "נחם" במנחה בלבד.

 

שכח - ולא אמר "נחם", יאמר בברכת "רצה" במקום שאומרים "יעלה ויבוא". ואם טעה ואמר בברכת "שומע תפלה" יצא, ואין צריך לחזור ולומר שוב ב"רצה". ואם לא אמר כלל, יאמר בסוף התפילה לפני "יהיו לרצון" האחרון. ואם גם שם לא אמר, אינו חוזר.

 

 

כל המשנה ידו על התחתונה


אין לשנות מנוסח אמירת "נחם" כלל ועיקר, כי הכל תוקן מרבותינו הקדושים אנשי כנסת הגדולה בסודות עליונים ונשגבים מאתנו, ומי הוא זה ואיזהו בדורות אלו שיכול להרהיב עוז "לתקן" ולשנות מנוסח שתיקנו הם, אשר רוח ה' דיבר בם ומילתו על לשונם, ובכל תיבה ותיבה ובכל אות ואות גנוזים בהן סודות נשגבים ומופלאים, ודברי קודשם מיוסדים על אדני פז.

 

זאת ועוד, הלא עדיין בעוונות הרבים מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולי עבודה זרה בכמה כנסיות טמאות, ואשר על ידי כומריהם ומנהיגיהם דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון. וגם לכל עם ישראל אסור מן התורה להיכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר

 

ומסופר בזוהר הקדוש, כי פעם ראו החכמים את רבי אלעזר בן ערך שהיה יושב ובוכה, וכשנשאל לפשר הדבר, אמר אני בוכה על אבן השתייה שבתוך בית המקדש. ואמר: "אוי אבן הקדושה העולה על כל קדושה, היאך עתידים אומות העולם לזלזל בך ולהושיב את מתיהם הטמאים עליך לטמאות את המקום המקודש, כי אנוכי הרואה שעל אבן השתייה עתידים לתת האומות את פגריהם, ומי לא יבכה על כך, אוי לאותו הדור שיתרחשו בו דברים אלו". ע"כ.

 

ועיקר ישובה של ירושלים שהיה בצד דרום של בית המקדש, מאוכלס עדיין על ידי הערבים שונאי ציון. וכמה בתי כנסת שהיו לתפארת בעיר העתיקה, עודם חרבים ושוממים. ומלבד כל זה גם המצב הרוחני של ירושלים הוא בשפל המדרגה, כי מה מאוד ידאב כל לב החרד לדבר ה' על התפרקות כמה מן הדור מחיי תורה ומצוות, חינוך אלפים ורבבות מילדי ישראל ללא תורה וללא מצווה, והרס חומת הצניעות והמוסר, וריבוי חילולי השבת ועוד כהנה, והפרת סדרי הכשרות, בושנו וגם נכלמנו כי שודדו ארמונותינו ארמונות תורתנו הקדושה, ותפילתנו ותחינתנו לה' יתברך, שישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו, אמן. (שו"ת יחוה דעת ח"א סימן מג).

 


"
תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי, הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי, כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי" (תהלים פח ג)


אומר המגיד מדובנא (אוהל יעקב פרשת וילך) משל למה הדבר דומה:

 

לאדם שבא לבית רעהו ושמע את בנו הקטן שמח ומתהלל כי יש לו תפוח אדמה לאכול, מיד נעשה לבו מר עליו מאוד, עד כמה גדלה דלותו ועניותו של רעהו אם התינוק שמח כל כך בהשיגו ירק אחד. וזהו שאמר דוד המלך "תבוא לפניך תפילתי", ואם רצונך לדעת את מעמדי "הטה אוזנך לרינתי", שמע נא על מה אני מנגן ומזמר, כי בהשיגי איזה מנוחה מעט מן המעט, אז תרב ותגדל שמחתי וששוני אשר באמת היא דלה ורזה עד מאד, וזהו "כי שבעה ברעות נפשי".

 

שוב משל 

 

לאדם שהיה הולך בדרך עם בניו ותעו במדבר והיו מוכרחים לאכול עשב הארץ ואחר אכלם היו מרגישים כאב גדול במעיהם. והנה פעם בא אליו אחד מבניו והוא מתרונן ושמח ואומר אכלתי מן העשבים האלה ואין אני מרגיש צער במעי.

התחיל אביו לבכות עליו: צר לי עליך בן יקר, כי כל עוד שאנחנו מרגישים צער מהאכילה, הוא אות לנו כי לא נשתנו בנו סדרי הטבע אשר נמזג בנפשנו, אבל עתה שאינך מרגיש עוד דבר, אות הוא לך כי כבר נשתנה בך סדר הטבע אשר בבני האדם ונהפכת אל טבע חיות היער, וקשה שעוד תצא מזה.

 

והנמשל מובן מאליו:

 

כי מרוב שלצערנו שקועים אנו באורך ימי הגלות, ישנם אנשים מאיתנו שכבר אינם מבינים מה היא הגאולה האמיתית, מה הוא בית המקדש, כדי שנצפה אליהם בכיליון עיניים ונרגיש את הצורך בהם בכל רגע ובכל זמן, לכן כאשר רואים את ירושלים מתרחבת, כבר חושבים שהנה כבר נבנתה ירושלים, ורוצים להשמיט מנוסח "נחם" את המילים: "העיר החריבה והבזויה והשוממה..."
"
עננו"
מנהג בני ספרד לומר "עננו" בכל התפילות, ערבית, שחרית ומנחה. ומנהג בני אשכנז לומר רק במנחה, חוץ מהשליח ציבור שאומר גם בחזרת התפילה של שחרית וגם בחזרה של מנחה.

 

קדיש תתקבל
אחר תפילת העמידה של ערבית, אומר החזן "יהי שם וכו'" וקדיש תתקבל. (כן פסקו הגאונים, רש"י, שבלי הלקט, אור זרוע, ראבי"ה, הגהות אשרי, הרוקח, אבודרהם, מהריק"ש, טור, בית יוסף, מאמר מרדכי ועוד. שנג) וכתב בספר כף החיים (סימן תקנט סק"ט): בליל תשעה באב אומר החזן קדיש תתקבל.

 

ויש אומרים שאין לומר אלא חצי קדיש, אמנם דעת האחרונים כדברי הטור ובית יוסף שאומרים קדיש תתקבל בסיום תפילת שמונה עשרה של ערבית, וכן כתבו: הלבוש, הט"ז, מגן אברהם, פרי מגדים, דרך החיים, קצור שלחן ערוך, משנה ברורה ועוד. עכ"ל.

 

קריאת מגילת איכה
אחר אמירת הקדיש, קוראים מגילת איכה ואומרים הקינות באנחה ובבכייה גדולה. ויש מבני אשכנז שנהגו לקרוא מגילת איכה מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף, ומברכים קודם הקריאה "אשר קדשנו במצוותיו, וציונו על מקרא מגילה".

 

סוף טוב, הכל טוב
בסוף מגילת איכה לאחר שקראו את שני הפסוקים האחרונים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד", חוזרים לומר שוב את הפסוק: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", כדי לסיים את המגילה בדבר טוב.

 

די לשנאת חינם 
ישתדל כל אדם בעת אמירת מגילת איכה והקינות, לבכות ולהתאבל מעומק ליבו על חורבן בית המקדש, ועל גלות השכינה, ועל עוון שנאת חינם שבגללו חרב בית המקדש ועד היום לא נבנה. ויקבל על עצמו להרבות אהבת חינם לכל יהודי, ללא הבדלי עדות וחוגים.


הקב"ה בוכה על גלות ישראל וחורבן בית המקדש
נאמר בנביא (ירמיה יג יז) על הקב"ה: "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה, וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". ואמרו חז"ל (מסכת חגיגה ה ע"ב): מלמד שהקב"ה בוכה, מִפְּנֵי גֵוָה - מפני גאות ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם.

 

ואמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הנביא זכור לטוב והמתין לי עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות".

 

ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך; ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה רבה מברך", הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו [בית המקדש] כך, אבל מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם (ברכות ג ע"א).

 

וכן אמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרשה כח): פעם אחת נכנס רבי צדוק לבית המקדש, וראה את בית המקדש חרב, אמר, אבי שבשמים, החרבת את עירך, ושרפת את היכלך, וישבת בשלווה ושקטת? מיד התנמנם רבי צדוק, וראה את הקדוש ברוך הוא עומד בהספד על ירושלים והמקדש, ומלאכי שרת מספידים אחריו. על כן, החי יתן אל לבו להוריד כנחל דמעה בעת קריאת איכה והקינות, ויתאבל על חורבן בית המקדש. וכתב המאירי: הנוהג בתשעה באב במנהגי אבלות כדרך מצות אנשים מלומדה, ואינו מעורר את לבו להתאבל על חורבן ירושלים כראוי, אינו רואה בשמחתה.

 


קינה ליאשיהו המלך
המנהג לומר את הקינה "זכור ה' ליהודה ואפרים", אשר יש בה קינה על משיח ה' יאשיהו המלך, שנפל בידי פרעה נכֹה מלך מצרים, כמו שנאמר (דברי הימים ב לה כג): "וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד". ואמרו חז"ל (מסכת תענית כב ע"ב) מלמד שעשו את כל גופו נקבים נקבים ככברה.

 

ובעת פטירתו ראה ירמיהו הנביא ששפתותיו רוחשות, אמר: שמא אגב צערו וייסוריו הוא אומר דבר שאינו הגון נגד ה', חס ושלום. התכופף ירמיהו ושמע שיאשיהו מצדיק עליו את הדין, ואומר (איכה א יח): "צַדִּיק הוּא ה', כִּי פִיהוּ מָרִיתִי". אז קרא עליו את הפסוק (איכה ד כ): "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם".

על זה נאמר (דברי הימים ב לה כה): "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת".

 

ופירש רש"י: על יאשיהו המלך התנבא הנביא עמוס (עמוס ח ט): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אלוקים וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר", זה יומו של יאשיהו שמת בן שלושים ותשע שנים בחצי ימיו, ונאמר (שם): "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה, וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר".

 

וזהו שנאמר וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם וכל יהודה וירושלים מתאבלים עליו. וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל - כשמזדמן להם שום צער ובכיה, כשהם מקוננים ובוכים על המאורע, הם מזכירים זה הצער עמו, כגון בתשעה באב שמזכירים קינות על ההרוגים בגזירות שאירעו בחורבן בית המקדש, כן יבכו על מות יאשיהו. ע"כ.

 

 

היסח הדעת

בשעת קריאת מגילת איכה והקינות, אסור לדבר או לצאת חוץ לבית הכנסת, כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות על החורבן ועל צערם של ישראל. (סימן תקנט ס"ה(

 

 

דברי נחמה שבסוף הקינות

קינות שבסופם ישנם מעט דברי נחמה, יאמרו את דברי הנחמה שיסודותיהם בהררי קודש, ואין צריך לדלגם. ואף על פי שהתבאר לעיל שכאשר לומד בספר ירמיה בענייני החורבן, צריך לדלג את פסוקי הנחמה כי הם משמחים, מכל מקום כאן שאין אומרים אותם אלא דרך בקשה ותחנונים שיאמר הקב"ה די לצרותינו ויחיש לגאלנו, אין שמחה באמירתם כלל

 

מה גם שהם נאמרים בדמעות שליש ובצער רב ויגון גדול, ובפרט כשמשווים את המצב שלנו היום בעוונות הרבים, אשר בית מקדשנו בשבי ביד צר ואין לאל ידינו להושיע, והתורה כל כך בסכנה, חשים אנו בכך את תוקף גלותנו יותר כמה ירדנו עמוק עמוק. (כן כתבו עקרי הד"ט, הגר"ח פלאג'י, יפה ללב, מעשה ניסים הכהן, רבי שלום זרקא, כתונת יוסף, הגר"י קאפח ועוד. וכן יש סמוכים לזה מדברי הגהות מיימוניות ומהרי"ל.

 

מספר השנים לחורבן

בסוף אמירת הקינות, מכבים את כל האורות שבבית הכנסת, ומשאירים נר קטן על יד השליח ציבור, ואומר השליח ציבור בקול רם: "שמעו נא אחינו בית ישראל, כי בעוונותינו ועוונות אבותינו, אנחנו מונים לחורבן בית מקדשנו, ולשריפת היכלנו, ולגלות שכינת עוזנו, ולנפילת עטרת ראשנו, ולפיזור עם הקודש מירושלים עיר הקודש, אוי לנו על גלות השכינה, אוי לנו על חורבן בית המקדש, אוי לנו על שריפת התורה, אוי לנו על הריגת הצדיקים, אוי לנו על צערו של המשיח. היום כך וכך שנים [ויאמר את מספר השנים] לחורבן בית המקדש".

 

 

"חשבון השנים לחורבן הבית"

כדי לדעת את מספר השנים של החורבן, יש לחשב את מנין השנים שאנחנו מונים לבריאת העולם, ולהוסיף עליו עק"ב [172] שנים, [שנת תשע"ג [773] + עק"ב [172] = 945] ועליהם להוסיף 1,000 שנה. נמצא שבשנת תשע"ג עברו 1,945 שנים לחורבן. 

 

"ואתה קדוש"
בסיום הקינות מתחילים "ואתה קדוש...", ומדלגים על הפסוקים "ובא לציון גואל..." "ואני זאת בריתי אותם...". לאחר מכן אומר החזן קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא...", "שיר למעלות אשא עיני...", ואומרים קדיש יהא שלמא ועלינו לשבח.

 

מה שמתחילים מ"ואתה קדוש" ולא מ"ובא לציון גואל", לפי שאין גאולה בלילה. גם כי ביום הזה אין להזכיר את הגאולה כל כך. ומה שאין אנו אומרים פסוק "ואני זאת בריתי אותם וכו'", לפי שנראה ככורת ברית על הקינות ואומר "לא ימושו מפיך", חס ושלום.


"
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה"


נאמר בנביא (ירמיה ח כא): "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי, קָדַרְתִּי [שחרות ואופל] שַׁמָּה [תמהון] הֶחֱזִקָתְנִי. מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי". ועוד אמר הקב"ה (איכה ג מח): "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי".

 

ואמרו במדרש (זוטא איכה פרשה א טז) אילולא שהכתוב מדבר, היתה הלשון האומרת זאת, חייבים לחותכה אבר אבר, אלא קדמו הראשונים ואמרו: משל לבן מלך שביקש להגביה אבן גדולה, כשהגביה נפלה עליו ושברתו, שמע המלך שנשבר בנו, התחיל לומר נשברתי אני, אמרו לו בני פלטרין שלו, בנך נשבר ואתה אומר נשברתי? כך אמר הקדוש ברוך הוא כביכול "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי - הָשְׁבָּרְתִּי, קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי".

 

 

"בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ"

מי בכה? משל לחכם שהיו לו בנים והיה משכים ומוליכם לבית המדרש, לימים מתו בניו, והיה משכים והולך לבית המדרש ובוכה.

אף כך הקדוש ברוך הוא, כשחרבה ירושלים היה משכים והולך לירושלים, לציון ולבית המקדש לבקש לראותם שונים וקוראים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולא היה מוצא שם בריה, לכן: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה", אמר הקדוש ברוך הוא אני נתתי תורה לישראל לעסוק בה יומם ולילה שנאמר: "והגית בו יומם ולילה", ועתה אינם עושים בה, לכך הוא אומר: "וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי". (מדרש זוטא איכה פרשה א טז)

 

 

הקב"ה נוהג אבלות על החורבן

משל לחכם שלא ראה אבל מימיו, והיה לו בן אחד ומת, קרא לכל תלמידיו, אמר להם מבקש מכם הראו לי כיצד מתאבלים.

אמרו לו אבל קורע בגדיו, אמר להם אף אני קורע.

אמרו לו אבל יושב ודומם לעצמו ומראה פנים, אמר להם אף אני יושב כן.

אמרו לו אבל כופה מיטתו, אמר להם אף אני כופה מיטתי. אמרו לו אבל לובש שחורים, אמר להם אף אני לובש שחורים.

אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה, אמר להם אף אני בוכה ביום ובלילה.

 

והנמשל:

החכם זה הקב"ה, שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה", וכשחרבו ציון וירושלים ובית המקדש ועברו על ישראל כל אלו הצרות, שנאמר (ירמיה טו ב) "כֹּה אָמַר ה': אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב, וַאֲשֶּׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי", קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, שנאמר (ישעיה כב יב): "וַיִּקְרָא ה' אלוקים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק".

 

אמר להם מלך "אָבֵל מה הוא עושה"? 

אמרו לו בוכה ביום ובלילה, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי".


עוד אמר להם מלך אבל מה הוא עושה, אמרו לו לובש שחורים, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת [שחרות ואופל] וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם".


עוד אמר להם מלך אבל מה הוא עושה, אמרו לו הולך יחף, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו".


עוד אמר להם מלך אבל מה הוא עושה, אמרו לו כופה את מיטתו, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "כָרְסָוָן רְמִיו" הכיסאות הורמו, מכאן שהיו קודם לכן הפוכים.

 

עוד אמר להם מלך אבל מה הוא עושה, אמרו לו קורע את בגדו, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ".


עוד אמר להם מלך אבל מה הוא עושה, אמרו לו מכבה את הפנסים, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם".


עוד אמר להם מלך אבל מה הוא עושה, אמרו לו נכנס בחדרי חדרים ובוכה, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי".


עוד אמר להם מלך אבל מה הוא עושה, אמרו לו קורא למקוננות, אמר להם אף אני עושה כן, שנאמר: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם. כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ".

 וזהו שנאמר: "וַיִּקְרָא ה' אלוקים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק". (מדרש זוטא איכה פרשה א טז(

 

 

חבל על הזמן

מה טוב ומה נעים מה שנהגו בבתי כנסת רבים, לארגן שיעור לאחר תפילת ערבית בענייני היום ובמעשיות החורבן כמובא בשער האגדה לעיל, ובפרט שביום זה צריך למעט ככל היותר משיחה ודיבורים מיותרים, כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות, ומה בצע שילך לביתו לאחר התפילה מיד, אם יפטפט על דא ועל הא. ואשרי המארגנים המזכים את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

 

 

תיקון חצות

אומרים "תיקון חצות" אף בליל תשעה באב [חצות הלילה בערך: 12:45], ואולם לא יאמר אלא "תיקון רחל" ללא המזמורים של "תיקון לאה". וכתב באגרות הרמ"ז [להרה"ג המקובל רבי משה זכות, לפני כ- 350 שנה]: "אף על פי שאין אומרים וידוי בתשעה באב, מכל מקום ראוי לעשות התיקון חצות ולבכות ולהתאבל כהרגלו וגם יותר אם אפשר, כי בעוונותינו הוא דבר בעיתו, והיום הזה נפלה עטרת ראשנו, וכל עיקר תיקון של שאר הלילות הוא בשביל היום הזה, ואם לא עכשיו אימתי, והלוואי יבכה במר נפש כל הלילה ההוא וכל היום, כי יזכה ודאי בשמחתה ונחמתה.

 

והאומר שלא לעשות התיקון בליל תשעה באב, לא ידעתי על מה יסמוך בדעתו, וכל איש ישראל חייב להתאבל במרירות ועבר עליו רוח קינה כל היום וכל הלילה, רק אין לומר המזמורים [תיקון לאה], וכן הוא מנהגי".

 

 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏