דברים האסורים בתשעה באב"דברים האסורים בתשעה באב". המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א. זמן תחילת הצום, "חמשת העינויים": אכילה, שתייה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הדין לגביי לימוד תורה ושאילת שלום לחברו, הדין לגביי מלאכה בתשעה באב, מסחר וקלות ראש, דני טיול, ביקור בבתי קברות, מערת המכפלה, הכותל בתשעה באב...דברים האסורים בתשעה
באב זמן תחילת הצום חמשה עינויים אכילה ושתיה דיני החייבים והפטורים מן התענית [חולה,
מעוברת, יולדת, מניקה ועוד], ושאר פרטים השייכים לאכילה ושתיה בתענית, כגון ששכח
וברך או שכח ואכל, ואם טעימה מותרת בתענית וכיוצא בהם, הכל התבאר לעיל בתחילת
"שער ההלכה". עיין שם.
רחיצה רחיצה של תענוג רחיצת ידים לאחר בית הכסא נטילת ידים בבוקר שטיפת פנים בבוקר איסטניס - מי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו
רוחץ את פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו. ובני אשכנז, מחמירים באיסטניס ביום
הכיפורים, ומודים להקל בתשעה באב. שטיפת פנים לכלה נטילת ידיים לברכת כוהנים בכל השנה כשנוטלים הכוהנים את ידיהם לברכת
כהנים, לכתחילה צריך הלוי לשפוך את המים על ידיהם, וקודם לכן נוטל הלוי בעצמו את
ידיו, כמבואר בזוהר הקדוש ובשלחן ערוך (סימן קכח ס"ו). ובתשעה באב נוטל הלוי
את ידיו עד קשרי אצבעותיו. נטילת ידים לסעודה רחיצה לרפואה מקוה שטיפת פירות
סיכה שמן, קרם מי בושם, דאודורנט נעילת
הסנדל זמן החלפת הנעליים נעלי עור. ספורט. גומי. דמוי עור נעלי אצבע כרית של עור קטנים חולה שינה מיעוט בהנאותיו תשמיש המיטה - אסורים בני הזוג בתשמיש, וכן לא ישנו במיטה
אחת. אבל אין צריכים לנהוג בכל דיני הרחקות, אלא אם איננה טהורה, שבלאו הכי אסור. "תשעה באב שחל בשבת"- דוחים את התענית ליום ראשון, ואין נוהגים בשבת
שום עינוי מחמשת העינויים הנ"ל, ואפילו דברים שבצנעה כתשמיש המיטה, מותר. [כן
פסקו: הגאונים, הרמב"ן, הרשב"א, רבנו מאיר המעילי בספר המאורות,
מהר"ם מרוטנבורג, הרוקח, ריקאנטי, רבנו יצחק מקורביל, רבנו אביגדור הכהן צדק,
שבולי הלקט, המאירי, שלחן ערוך ועוד רבים מהאחרונים. וכתב הרא"ש שכן משמע
בתוספתא להתיר, וכן נוהגים העולם. וכתב הבאר משה שטרן, מאחר ומרן החיד"א שאין
דומה לו בבקיאות מנהגי ארץ ישראל כתב להתיר, בודאי שהלכה פסוקה לבני ארץ ישראל
כמרן הבית יוסף להתיר. ובשו"ת חוות יאיר כתב: מצאתי במדרשים
ראיות ברורות שביום שחל תשעה באב בשבת, לא היו מתים אנשי המדבר, וקצר המצע מלהאריך
כאן. וכן משמעות התוספות שכתבו, שבכל ליל תשעה באב היו חופרים את קבריהם, וזהו דווקא
בחול, כי בשבת אסור לחפור הקבר ואינו דוחה שבת. וכן אמרו בש"ס אמר להם
הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, חייכם אני קובע לכם בכיה לדורות בתשעה באב,
והנה בא וראה מה העולם נוהג בתשעה באב שחל בשבת, הלא אין נוהגים בו אבלות כלל,
ואדרבה שמחים בו. ומבואר שלא היו מתים אלא כשתשעה באב היה חל בחול. ולכן כשחל
בשבת, אף דברים שבצנעה אין נוהגים בו. עכ"ד.[ בני אשכנז נוהגים להחמיר בתשמיש בשבת. אולם אם
הזדמנה ליל טבילה בליל שבת, הדבר מותר בהחלט, וכן המנהג. (כן פסקו רוב ככל גאוני
אשכנז, ומהם: השל"ה, היעב"ץ, דרך החיים, חיי אדם, החתם סופר, כנסת
יחזקאל, ארבעה טורי אבן, בגדי ישע, כבוד חכמים לרבי יהודה לייב, ערוך השולחן, משנה
ברורה, דברי מנחם כשר, ציץ אליעזר ועוד. וכתב הכתב סופר: מאחר ומעיקר הדין אין הלכה
כאור זרוע שאוסר תשמיש בשבת נגד כל הראשונים הנ"ל, אלא שמפני כבודו נהגו
לאסור, אז כשחל ליל טבילה בליל שבת, אין להחמיר. והוסיף הגאון רבי ידידיה טיאה
וייל: והלא יהושע בן נון נענש על שביטל לילה אחד מפריה ורביה. ואף שהאליה רבה הביא דברי מהר"י מברונא
שאסר, כל דברו אינו שווה לי, כי מעיקר הדין הדבר מותר, ורק מפני חומרה נוהגים
לאסור, ואין להוסיף להחמיר גם בטבילה שחלה בשבת. וכן דעת מר אבי הגאון בעל קרבן
נתנאל. ע"כ. ובספר מעשה בצלאל כתב: אף שאנו נוהגים להחמיר
כדעת הרמ"א, אבל מצאנו בהרבה מקומות בשלחן ערוך יורה דעה שלצורך הפסד מרובה
או סעודת שבת סומכים על דעת המקילים, ואף טבילת מצוה לא גרע מהפסד מרובה.
עכ"ד. תלמוד
תורה מצות תלמוד תורה "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו
משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה
כוללת כל הטובות שבעולם". והלא תשעה באב הוא זמן מיוחד להתאבל על חורבן
בית המקדש ולא זמן של שמחה, לכן לא התירו חכמים ללמוד תורה אלא בדברים שאינם
משמחים, כדלהלן. דברים שאינם משמחים פשוט שמותר ללמוד בתשעה באב ב"שער
האגדה" המובא לעיל, ורק ידלג על פרק חמישי "נחמו נחמו עמי", העוסק
בענייני נחמה, ביאת המשיח ותחיית המתים, שנזכה להם במהרה בימינו, אמן. לימוד מוסר חוק לישראל תהילים כתיבת חידושי תורה כתב הגר"ח פלאג'י: אחר שהתירו מלאכת דבר
האבד בתשעה באב, בודאי שמותר לכתוב כתבים בלי שינוי, ופסקים וחידושים מדברים
המותרים בתשעה באב, שאין לך דבר האבד גדול מזה. וכן פסקו: מאורי אור, שלחן גבוה,
קמח סולת, יפה ללב, מהרש"ם ועוד. ומה שכתב השערי תשובה, שכיון שתשעה באב הוא
רק יום אחד, אין חשש שישכח את חידושו. אין זה מוכרח כלל, שפעמים יש חידוש שכולל
כמה פרטים ואפשר שאם לא יכתבנו מיד, ישכח פרט אחד או יותר. ובפרט לפי מה שכתב הטורי זהב: "ונראה
להוסיף טעם להתיר כתיבת חידושי תורה בחול המועד אף בלי טעם שכחה, כיון שכל עת ורגע
מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו, אם כן אין שייך לומר בזה שימתין עד
לאחר המועד ואז יכתוב החידוש, שאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר שיחדש עוד חידושים
אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד, יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר
ולזכור מה שחידש אז, ויתבטל מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבד
גדול מזה שמאבד הזמן". וכל זה שייך גם בתשעה באב ובאבל, כשמחדש חידושים
בענייני אבלות. והמחמיר בזה, הרי זו חומרה שמביאה לידי קולא,
שמפסיד חידושיו בידיים והרי זה הפסד שלא חוזר, ואפשר שתחלוף השעה שזכה בה להוציא
יקר מזולל. וכבר האריכו חז"ל בערך הכותב חידושי תורה, וכמבואר בשו"ת מן
השמים: "אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותה
על בירור, אותם שערים נאהבים לפני המלך הגדול, יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם
שאר המצוות. וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות, בהלכות החמורות ובפסקים החמורים,
נאהב ונחמד לפני המלך העליון, והדברים והמחשבות ההם, הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבידת ממונו, הותר לעשות מלאכה במועד,
כל שכן שיש לחוס על אבידת המרגליות היקרות האלו, לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו,
והכותב והחותם יקבל שכר עליהם". (שו"ת יביע אומר חלק ב חלק יורה דעה
סימן כו אות ט. שכח, ת"ה(. מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל
התחיל לחבר את ספרו "חזון עובדיה" על הלכות אבלות [ג' חלקים] בעת שישב
שבעת ימי אבלות על אחיו רבי אברהם ז"ל, כפי שסיפר בהספד שבליל השבעה שהתקיים
במוצאי שבת בשיעורו הקבוע בלווין. ועיין בהקדמה לספרו "חזון עובדיה" על
הלכות אבלות חלק א' שכתב: והנה בכ"ח לחודש תשרי תשס"ט נפטר לבית עולמו
אחי היקר אוהב התורה ולומדיה רבי אברהם נוחו עדן, ובשבעת ימי האבלות למדתי במסכת
מועד קטן פרק שלישי ובטור ושלחן ערוך יורה דעה הלכות אבלות, ואז עלה בדעתי לחבר את
הספר הנוכחי בהלכות אבלות לזכות את הרבים. עיין שם. ובעוונות הרבים, כשנפטר הרב הגדול מזכה הרבים
רבי יעקב יוסף זצ"ל בנו של מרן שיבדל לחיים טובים וארוכים אמן, זכינו בימי
השבעה להיכנס אצל הקודש פנימה, לנחם את מרן, ומה מרגש היה המחזה, בראות את אהבת
התורה היוקדת בקרבו, שעל אף צערו הגדול שנפטר בנו שהיה מזכה הרבים גדול מאוד,
זכינו לראותו היאך כל כולו שקוע בעסק התורה ויושב וכותב את חידושיו אשר עלו לו תוך
כדי לימודו בהלכות אבלות, וכמו שפסק בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ב חלק יורה
דעה סימן כו) להתיר לכתוב חידושים, וזו לשונו: מותר לאבל לעיין היטב בהבנת הענין
בדברים המותרים לו, כגון פרק שלישי במסכת מועד קטן והראשונים שעליו, והלכות אבלות
בטור ובית יוסף ושאר פוסקים. ואם בדרך לימודו השיגה ידו כמה חידושים, מותר לו
לכתבם. עיין שם.
כך שקדו השניים על תלמודם בין הסדרים. וסיפר
רבנו: היינו מתפללים בבית הכנסת "אוהל רחל" עם הנץ החמה, ונשארים ללמוד
דף גמרא בחורף, ושניים ושלוש דפים בקיץ. רצים הביתה לארוחת בוקר חפוזה, "פת
שחרית" בשבע דקות - מנטילת ידיים ועד לאחר ברכת המזון, וממהרים להיוועד וללכת
יחדיו. בדרך היו חוזרים בעל פה על הדפים שלמדו בבוקר, וציין בהתפעלות: "פלא!
דף גמרא שלמדנו זה עתה לראשונה, היה אצל חכם עובדיה כמונח בכיסו!" והפטיר: "הרבה מסכתות שנינו כך!" כך למדו בימים ולמדו בלילות. ולמדו בימי שישי
עד לצפירה, ולקראת צום תשעה באב - היום בו נאסר לימוד התורה משמחת הלב מחמת אבל
החורבן, רק דיני אבלות מותרים בו בלימוד - היו השניים מתחילים ביום ז' לחודש אב
בלימוד מסכת מועד קטן, בדיני חול המועד, וליום תשעה באב מגיעים לפרק השלישי העוסק
בדיני אבלות, רחמנא לצלן. כך, שגם יום זה יהיה קודש לתלמוד תורה, בדברים המותרים
בו. ואירע ששנה אחת התעמקו בסוגיות עד להלכה הפסוקה, ולא הספיקו לסיים את המסכת
ביום הצום - ובצאתו לא הלכו לאכול עד שסיימו את המסכת, והיתה אכילתם סעודת מצוה! כעבור שנים רבות, השתתף רבנו בסעודת סיום מסכת
מועד קטן שערך מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א. כשנתבקש לשאת
דברים, אמר: "מסכתות רבות למדנו בצעירותינו בצוותא, וחזרנו עליהם כמה פעמים.
אין פלא שהיו שגורות בפינו. אבל למסכת מועד קטן הקדשנו רק את שלושת הימים, ז' אב
עד תשעה באב, פרק ליום ולמחרת שבנו לסדרי לימודינו הרגילים. וידועים דברי רבותינו,
שהלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. ומפעם לפעם, בעת לימודינו, עלו סוגיות במסכת
זו. ויכולני להעיד שהייתה שגורה על לשונו של חכם עובדיה שליט"א מילה במילה,
לא נשתכח ממנו דבר!" עוד סיפר רבנו על ידידו שאף בשעה שהיה מתגלח
בבחרותו, היה אוחז ספר בידו... "תלמדו מחכם עובדיה" היה אומר לתלמידיו,
לזרזם בשקידה וניצול הזמן.
שאילת
שלום איסור אמירת "שלום" "שאילת שלום" האסורה, היינו אפילו אמירת
"שלום" לבדה, ולא דוקא ששואל את חברו "מה שלומך" וכיוצא. כן מבואר בגמרא (מועד קטן כא ע"ב), וכתב
הריטב"א, למדנו מכאן שאפילו אמירת "שלום" לבד, אסורה, ולא רק לשאול
בשלומו ממש אסור, כמו שרבים חשבו. וכן כתבו רבנו יחיאל מפאריש, נימוקי יוסף,
המאירי, המרדכי, הגהות מיימוניות, הב"ח, הגר"ש קלוגר ועוד (חזו"ע
אבלות ח"ב רמה). וכתב המגן אברהם שכן מפורש בטור בשם הירושלמי שאסור לומר
"שלום עליכם", וכן אמרו בתלמוד שלא יאמר תלמיד לרב "שלום עליך
רבי". וכתב הש"ך (יורה דעה סימן שפה סק"ב) שלא נכון לומר שמה שאנו
נוהגים לומר "שלום", אינו נקרא "שאילת שלום" שהיתה נהוגה
בימיהם, שלא מצאנו לשום פוסק שחילק כן. כתב המשנה ברורה (ס"ק מב): אם רואה עם
הארץ הבא לנגדו ומן הסתם יאמר לו "שלום", יקדים להודיע לו שהיום תשעה
באב ואסור לומר "שלום", ובכך לא תהיה לו איבה עליו. מעלת אמירת "שלום" לחברו ואמרו חז"ל (מסכת ברכות יז ע"א):
לעולם יהיה אדם: מענה רך, משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם,
ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהיה מקובל על הבריות.
אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק. והלא
הקורא קריאת שמע ופתאום נכנס אפילו אדם פשוט ואמר לו "שלום", התירו
חז"ל להשיב לו "שלום" בין פרק לפרק (שלחן ערוך סימן סו ס"א).
והנה ציותה התורה על אבני המזבח (שמות כ כב): "לא תניף עליהם ברזל",
משום שהמזבח מאריך ימיו של אדם, ואין בדין שיונף המקצר [הברזל] על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא
יבוא עליו ברזל שכורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן רואות ולא
שומעות ולא מדברות, בגלל שמטילות שלום אמרה תורה "לא תניף עליהם ברזל",
המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא
תבוא עליו פורענות (רש"י). וכיוצא בזה אמרו במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה
יא) על הפסוק (שופטים ו כד): "וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה',
וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם", ומה מזבח שאינו לא אוכל ולא שותה ולא מריח, ולא
נבנה אלא לכפרתם של ישראל נקרא "שלום", מי שהוא אוהב שלום, ורודף שלום,
ומקדים שלום, ומשיב שלום, ומטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, על אחת כמה וכמה.
ע"כ. אמרו חז"ל (מסכת יומא ט ע"ב): מקדש
שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת
חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות,
ושפיכות דמים. על כן, מה רבתה מעלת אמירת "שלום" לשכנים ולמכרים, ולא
כאותם שמתנכרים לבני אדם ועושים עצמם כמי שאינם מכירים אותם, ואפילו
"שלום" לא מוציאים מפיהם. והלא הלל הזקן אמר (אבות פ"א מי"ב): "הוי
מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה", שעל
ידי אהבת הבריות, יוכל לקרבם לתורה. וכל שכן שיש לתלמיד חכם להקפיד בזה, שהרי אמרו
(מסכת ברכות סד ע"א): תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. וזו לשון אליהו הנביא
זכור לטוב (תנא דבי אליהו רבה פרק כו): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני
אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא: "שתהיו
אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה..." ולא לחינם סיים רבי יהודה הנשיא את ששה סדרי
משנה בלשון זו: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום,
שנאמר (תהלים כט): "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ
בַשָּׁלוֹם". ישמע חכם ויוסף לקח. בוקר טוב איך המרגש דורון טיול אסור לטייל בתשעה באב גם כשהולך לבדו ולא רק
כשהולכים חבורה יחד. (הגר"ח פלאג'י. ת"ה רעא) בית הקברות, מערת המכפלה, הכותל כתב השל"ה: לא ילך לבית הקברות בחבורה גדולה, כי אין זה אלא טיול, וגם מביא לידי שיחת
חולין ומסיחים דעתם מהאבלות, ולכן ילך יחידי או עם בני אדם שלא יפסיקו מלדבר בענין
החורבן ובענייני אבלות. (משנ"ב סימן תקנט ס"ק מא. שצב) על כן, אותם ההולכים בתשעה באב למערת המכפלה או
לשריד בית מקדשנו "הכותל המערבי", ופוגשים שם את חבריהם, ומפטפטים עמם
על כל מיני חוויות, בודאי שאיסור חמור הוא ואין היתר לזה כלל ועיקר. צידוק הדין לקיחת תינוק מלאכה לילה ויום וכן פסקו הגאון שואל ומשיב, שונה הלכות, מכתב
לחזקיהו, מאורי אור, פני דמשק, יד דוד, ערך השלחן, עושה שלום, ושכן דעת
הרמב"ם והטור ומרן השלחן ערוך). וכתב האור זרוע: איסור מלאכה בתשעה באב אינו
אלא משום מנהג כמבואר במשנה, וכל זה דוקא ביום, אבל בלילה אין מנהג בשום מקום שלא
לעשות מלאכה. ואפילו אם נהגו, אינו מנהג. ורק האבל שאסור במלאכה מן הדין, מה לי
ביום ומה לי בלילה. ע"כ.
וסיים מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף
שליט"א: בהגלות נגלות לפנינו דברי רבנו האור זרוע שבליל תשעה באב, אין שום
איסור בעשיית מלאכה, ואפילו במקום שנהגו איסור אינו מנהג ורשאים לבטלו, כך היא
ההלכה. והפוסקים האחרונים שהחמירו בזה, נעלם מהם דברי האור זרוע. וכבר מצאנו לרבים
מן האחרונים שכתבו להקל כנזכר לעיל, והלכה כמותם שכיוונו לאמת. ע"כ. חצות היום יש מבני אשכנז שנהגו להקל לעשות מלאכה לאחר
חצות היום (הרמ"א סימן תקנד סכ"ב). אבל כבר כתב בספר חיי אדם שראוי לכל
ירא שמים שלא לעשות מלאכה כל היום, כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות. סימן ברכה אמר רבי עקיבא: "כל העושה מלאכה בתשעה באב - אינו רואה סימן
ברכה לעולם". וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו
מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת
יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל
הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". (מסכת תענית ל ע"ב) מכירת סחורה דבר האבד חנויות כתיבה בניה של מצוה על ידי גוי בניית בית על ידי גוי הכנת הסעודה ללילה הרחת בשמים
ואף על פי שאין הרחת בשמים בכלל חמשה העינויים
האסורים בתשעה באב, מכל מקום יש לאסור את ההרחה משום תענוג, ולא גרע ממה שאסור
לטייל בתשעה באב. אבל יום הכיפורים מצוה לכבדו בבגדים נאים וכיוצא, וכיון שאין בזה
איסור משום עינוי, מותר להריח הבשמים. (גינת ורדים, משחא דרבותא). |