דברים האסורים בתשעה באב

"דברים האסורים בתשעה באב". הלכות תשעה באב המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א. זמן תחילת הצום, "חמשת העינויים": אכילה, שתייה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הדין לגביי לימוד תורה ושאילת שלום לחברו, הדין לגביי מלאכה בתשעה באב, מסחר וקלות ראש, דני טיול, ביקור בבתי קברות, מערת המכפלה, הכותל בתשעה באב...

דברים האסורים בתשעה באב

 

זמן תחילת הצום
בשקיעת החמה של ערב תשעה באב מתחיל הצום. אולם, יפסיק לאכול ולשתות כחמש דקות קודם השקיעה, כדי שלא יכשל באכילה ושתיה באיסור לאחר השקיעה. (מסכת עירובין מא ע"א, שלחן ערוך סימן תקנג ס"ב, והרמ"א סימן תקנב ס"י).

 

 

חמשה עינויים
תשעה באב כולו, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים שלמחרת, אסור באכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המטה. וכל הדינים בזה שווים בין לאנשים ובין לנשים.

 

 אכילה ושתיה

דיני החייבים והפטורים מן התענית [חולה, מעוברת, יולדת, מניקה ועוד], ושאר פרטים השייכים לאכילה ושתיה בתענית, כגון ששכח וברך או שכח ואכל, ואם טעימה מותרת בתענית וכיוצא בהם, הכל התבאר לעיל בתחילת "שער ההלכה". עיין שם.

 

   רחיצה

 

רחיצה של תענוג
אסור לרחוץ במים חמים או קרים, ואפילו מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ומכל מקום לא אסרו אלא רחיצה של תענוג אבל אם ידיו מלוכלכות בעפר וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, כיון שאין זו רחיצה של תענוג.

 

 

רחיצת ידים לאחר בית הכסא
היוצא מבית הכסא, שוטף את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ומברך "אשר יצר". ואם ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. ופשוט שאם נצרך לנקביו גדולים, שחייב לקנח במים כמו בכל ימות השנה, כי זהו עיקר הניקיון. ואמנם, אם אין לו מים, יקנח במגבונים. ואם אין לו מגבונים, יקנח בניירות לחים. ואם אין שום אפשרות כזו, יקנח בנייר יבש ויקפיד לנקות היטב היטב. וכמבואר בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה". (חזו"ע ימים נוראים שיא)

 

 

נטילת ידים בבוקר
הקם משנתו בבוקר, נוטל ידיו בכלי שלוש פעמים לסירוגין [דהיינו ששופך מים על יד ימין ואחר כך על יד שמאל, וחוזר כך שלוש פעמים], עד סוף קשרי אצבעותיו, ומברך "על נטילת ידים". וכתבו המקובלים, ואף שמן הראוי היה גם בתשעה באב ויום הכיפורים ליטול ידיו עד סוף הפרק כדרכו בכל השנה, מכל מקום מאחר וביום הכיפורים אין הסטרא אחרא שולטת, לכן די לנו ליטול עד סוף קשרי האצבעות, ובתשעה באב שכל היום שלה בעוונותינו, אינה מקפדת על רוח רעה מועטת שכזו. (רצ, רצג, שסא)

 

 

שטיפת פנים בבוקר
לא ירחץ פניו במים בבוקר, ואם יש לו לפלוף על יד עיניו, מותר לרחוץ את המקום המלוכלך בלבד, כיון שאין זו רחיצה לתענוג אלא לניקיון בלבד. (סימן תקנד סי"א. רצג, שסא)

 

איסטניס - מי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ את פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו. ובני אשכנז, מחמירים באיסטניס ביום הכיפורים, ומודים להקל בתשעה באב.

 

 

שטיפת פנים לכלה
כלה שנישאת מתאריך ט' בתמוז והלאה, כיון שבתשעה באב היא בתוך שלושים יום לחתונה, התירו לה חכמים לרחוץ פניה במים, כדי שלא תתגנה על בעלה. (סימן תריג ס"י).

 

 

נטילת ידיים לברכת כוהנים
כהן העולה לדוכן לברכת כוהנים, נוטל את ידיו עד סוף הפרק כדרכו בכל השנה, כיון שאין זו אלא רחיצה של מצווה, שכך היו נוטלים הכוהנים בבית המקדש.

בכל השנה כשנוטלים הכוהנים את ידיהם לברכת כהנים, לכתחילה צריך הלוי לשפוך את המים על ידיהם, וקודם לכן נוטל הלוי בעצמו את ידיו, כמבואר בזוהר הקדוש ובשלחן ערוך (סימן קכח ס"ו). ובתשעה באב נוטל הלוי את ידיו עד קשרי אצבעותיו.

 

 

נטילת ידים לסעודה
הפטורים מן הצום כגון חולה או יולדת או ילדים קטנים, וכן שלושת בעלי ברית שהותר להם לאכול בתשעה באב דחוי, קודם שאוכלים פת, נוטלים ידיהם עד סוף הפרק כמו בכל השנה, כיון שאין זו רחיצה לתענוג אלא לשם מצוה.

 

 

רחיצה לרפואה
הבא מן הדרך ורגליו עייפות מחמת טורח הדרך, מותר לרוחצם אפילו במים חמים, כיון שאין מטרתו לתענוג אלא לרפואה לחזקם. (סימן תקנד סעיף יד).

 

 

מקוה
אסור לטבול במקוה טהרה בתשעה באב כלל, בין איש בין אישה, ותדחה הטבילה למוצאי תשעה באב. (סימן תקנד ס"ח)

 

 

שטיפת פירות
מותר לרחוץ מאכלים במים, כגון שנותן לבנו קטן תפוח ורוחצו קודם לכן, או שרוחץ את המאכלים קודם שמבשלם למוצאי הצום, ואין בזה חשש איסור רחיצה בידיו, כיון שאין רחיצה זו לתענוג.

 

 

      סיכה

 

שמן, קרם
אסור לסוך בשמן או בקרם בתשעה באב, ואפילו מקצת גופו לתענוג, אבל אם בשביל להעביר את הלכלוך או לרפואה, מותר. (סימן תקנד סט"ו.

מי בושם, דאודורנט
מותר להתיז ריח טוב על הגוף, כדי להעביר את ריח הזיעה (רצה). אבל אם מטרתו להתענג על הריח הטוב, אסור. (סימן תקנו, סימן תקנט ס"ז.

 

 

 נעילת הסנדל

 

זמן החלפת הנעליים
קודם שקיעת החמה יסיר את נעלי העור וינעל נעלי בד וכיוצא. 

נעלי עור. ספורט. גומי.
אסרו חכמים לנעול סנדלים או נעליים של עור בלבד, אבל נעלי ספורט [שאינן מעור] או גומי או בד ושאר מינים, אף על פי שנוחים הן יותר מנעלי עור, מותר לנועלן.

 

דמוי עור
נעליים שאינן עשויות מעור אבל דומות לנעלי עור [סקיי], מותר לנועלן, ואין לחשוש שיחשדו בו שנועל נעלי עור, מאחר שהן נפוצות מאוד ויודעים שהן רק דמוי עור. מה גם שאין לנו לחדש גזרות חדשות מדעתנו שלא אמרום חז"ל.

 

נעלי אצבע
נעלי עץ שיש להן רצועה של עור למעלה, כדי לאחוז את הרגל, מותר לנועלן. כי אין העור בא להגן על הרגל, אלא רק שהרגל תאחז בו ולא תצא מהנעל. אבל נעלי עץ ועליהן עור החופה את הרגל, אסור לנועלן, מאחר והעור בא להגן על הרגל.

 

כרית של עור
מותר לעמוד על כרית או בגד של עור, ואין בזה חשש איסור של נעילת נעלי עור. ומכל מקום בתפילת העמידה, לא יעמוד על כרית או מזרן, שזהו דרך גאווה, אבל על שטיח עבה, מותר. וכמבואר בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה".

 

קטנים
ילדים קטנים מותרים בנעילת נעלי עור. [ומה שאמרו בתלמוד (יומא עח ע"ב) שהחמירו על הקטנים ביום כיפור שלא ינעלו נעלי עור, זהו בזמנם שהיו רגילים ללכת יחפים במשך השנה, לכן לא ינעילם נעליים, שהרי בלאו הכי רגילים ללכת בלי נעליים. אבל היום שירדה חולשה לעולם, ואף הילדים אין דרכם ללכת יחפים, לא החמירו עליהם]. ומכל מקום, מאחר ומצויים לרוב נעליים שאינן של עור או נעלי בית וכיוצא, טוב שינעילו להם מהן.

 

חולה
חולה או יולדת בתוך שלושים יום שפטורים מלצום, מותרים בנעילת נעלי עור. אולם אם יש להם נעליים אחרות, ינעלו אותן. (חזו"ע ימים נוראים שיט. ת"ה רסא)

 

 

 שינה

 

מיעוט בהנאותיו
ימעט בכבודו ובהנאותיו לצער עצמו בשינה, על כן טוב להניח את המזרן על הארץ ולישון עליו כך. ויש נותנים אבן תחת ראשם. [ורמז לזה מיעקב אבינו שנאמר: "ויקח מאבני 'המקום' וישם מראשותיו", שראה ברוח הקודש את בית המקדש, שנאמר: "מה נורא 'המקום' הזה", וראה גם את החורבן.] ואם רגיל לשכב על שני כרים, ישכב על כר אחד. וכל זה למי שיכול, אבל מי שחלש, אינו חייב בכל זה. (תוספות, ה"ר שמואל מאויר"א, כל בו, הגהות מרדכי, הגאונים, בית יוסף, סימן תקנה ס"ב)

 

תשמיש המיטה - אסורים בני הזוג בתשמיש, וכן לא ישנו במיטה אחת. אבל אין צריכים לנהוג בכל דיני הרחקות, אלא אם איננה טהורה, שבלאו הכי אסור.

 

"תשעה באב שחל בשבת"- דוחים את התענית ליום ראשון, ואין נוהגים בשבת שום עינוי מחמשת העינויים הנ"ל, ואפילו דברים שבצנעה כתשמיש המיטה, מותר. [כן פסקו: הגאונים, הרמב"ן, הרשב"א, רבנו מאיר המעילי בספר המאורות, מהר"ם מרוטנבורג, הרוקח, ריקאנטי, רבנו יצחק מקורביל, רבנו אביגדור הכהן צדק, שבולי הלקט, המאירי, שלחן ערוך ועוד רבים מהאחרונים. וכתב הרא"ש שכן משמע בתוספתא להתיר, וכן נוהגים העולם. וכתב הבאר משה שטרן, מאחר ומרן החיד"א שאין דומה לו בבקיאות מנהגי ארץ ישראל כתב להתיר, בודאי שהלכה פסוקה לבני ארץ ישראל כמרן הבית יוסף להתיר

 

ובשו"ת חוות יאיר כתב: מצאתי במדרשים ראיות ברורות שביום שחל תשעה באב בשבת, לא היו מתים אנשי המדבר, וקצר המצע מלהאריך כאן. וכן משמעות התוספות שכתבו, שבכל ליל תשעה באב היו חופרים את קבריהם, וזהו דווקא בחול, כי בשבת אסור לחפור הקבר ואינו דוחה שבת. וכן אמרו בש"ס אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, חייכם אני קובע לכם בכיה לדורות בתשעה באב, והנה בא וראה מה העולם נוהג בתשעה באב שחל בשבת, הלא אין נוהגים בו אבלות כלל, ואדרבה שמחים בו. ומבואר שלא היו מתים אלא כשתשעה באב היה חל בחול. ולכן כשחל בשבת, אף דברים שבצנעה אין נוהגים בו. עכ"ד.[

בני אשכנז נוהגים להחמיר בתשמיש בשבת. אולם אם הזדמנה ליל טבילה בליל שבת, הדבר מותר בהחלט, וכן המנהג. (כן פסקו רוב ככל גאוני אשכנז, ומהם: השל"ה, היעב"ץ, דרך החיים, חיי אדם, החתם סופר, כנסת יחזקאל, ארבעה טורי אבן, בגדי ישע, כבוד חכמים לרבי יהודה לייב, ערוך השולחן, משנה ברורה, דברי מנחם כשר, ציץ אליעזר ועוד.

 

וכתב הכתב סופר: מאחר ומעיקר הדין אין הלכה כאור זרוע שאוסר תשמיש בשבת נגד כל הראשונים הנ"ל, אלא שמפני כבודו נהגו לאסור, אז כשחל ליל טבילה בליל שבת, אין להחמיר. והוסיף הגאון רבי ידידיה טיאה וייל: והלא יהושע בן נון נענש על שביטל לילה אחד מפריה ורביה.

 

ואף שהאליה רבה הביא דברי מהר"י מברונא שאסר, כל דברו אינו שווה לי, כי מעיקר הדין הדבר מותר, ורק מפני חומרה נוהגים לאסור, ואין להוסיף להחמיר גם בטבילה שחלה בשבת. וכן דעת מר אבי הגאון בעל קרבן נתנאל. ע"כ.

 

ובספר מעשה בצלאל כתב: אף שאנו נוהגים להחמיר כדעת הרמ"א, אבל מצאנו בהרבה מקומות בשלחן ערוך יורה דעה שלצורך הפסד מרובה או סעודת שבת סומכים על דעת המקילים, ואף טבילת מצוה לא גרע מהפסד מרובה. עכ"ד.

 

    

 

  תלמוד תורה

 

מצות תלמוד תורה
מצות תלמוד תורה שישנה בכל השנה, ישנה גם בתשעה באב, [כן פסקו החכם צבי, מנוחה וקדושה, רבי חיים פלאג'י, ערוך לנר, השדי חמד, דברי יציב ועוד]. אלא שהלומד תורה כהוגן, התורה משמחת את לבו, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וכמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו יא) וזו לשונו:

"אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

והלא תשעה באב הוא זמן מיוחד להתאבל על חורבן בית המקדש ולא זמן של שמחה, לכן לא התירו חכמים ללמוד תורה אלא בדברים שאינם משמחים, כדלהלן.

 

 

דברים שאינם משמחים
מותר ללמוד במסכת מועד קטן מדף י"ט עמוד א' עד סוף המסכת, ששם מדובר על ענייני אבלות. וכן מותר ללמוד במסכת גיטין מדף נ"ה סוף עמוד ב' עד דף נ"ח סוף עמוד א', ששם מדובר בענייני החורבן. וכן מותר ללמוד בספרים העוסקים בהלכות אבלות, או בספרי איכה, איוב ונבואות החורבן שבספר ירמיה עם מדרשי חז"ל, ורק ידלג את פסוקי הנחמה ואת המדרשים שאינם שייכים לחורבן.

 

פשוט שמותר ללמוד בתשעה באב ב"שער האגדה" המובא לעיל, ורק ידלג על פרק חמישי "נחמו נחמו עמי", העוסק בענייני נחמה, ביאת המשיח ותחיית המתים, שנזכה להם במהרה בימינו, אמן.

 

 

לימוד מוסר
מותר ללמוד בספרי מוסר המעוררים את האדם לשוב בתשובה ולהטיב אורחותיו, שלימוד זה אינו משמח. אבל לא ילמד בספרי מוסר המסתעפים מענין לענין, ומבארים את הפסוקים בדברים המביאים לידי שמחה. כן כתב המאירי: ויראה לי שלא נאסרו דברי תורה לאבל אלא דרך לימוד וגרסה, אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה, לא נאסר, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. וכן כתבו עוד רבים מהפוסקים.

 

 

חוק לישראל
דבר גדול הוא ללמוד בכל יום בספר "חק לישראל" שתקנו רבנו האר"י והחיד"א ז"ל, כדי שילמד בכל יום מכל מקצועות התורה [תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, זוהר, הלכה ומוסר], אבל בתשעה באב לא ילמדהו ככל לימוד תורה שאסור ביום זה, וישלים את הלימוד ביום שלפניו או במוצאי תשעה באב. והוא הדין לרגילים לקרוא מעמדות או י"ח פרקי משנה וכיוצא, שישלימו קביעותם בזמן אחר.

 

 

תהילים
לכתחילה לא יקרא תהילים בתשעה באב, ומכל מקום אם קורא בדרך תפילה ותחנונים לרפואת חולה, מותר. וכמו כן, אם אינו בקי ללמוד בדברים המותרים בתשעה באב, רשאי לקרוא תהילים, כדי שלא יתבטל לגמרי מלימוד תורה.

 

כתיבת חידושי תורה
הלומד בדברים המותרים בתשעה באב והתחדשו לו חידושי תורה, או ששמע חידוש תורה בדברים המותרים, מותר לכותבם, שמא ישכחם עד מוצאי תשעה באב, שאין לך דבר האבד גדול מזה, ואין להחמיר בזה כלל ועיקר.

 

כתב הגר"ח פלאג'י: אחר שהתירו מלאכת דבר האבד בתשעה באב, בודאי שמותר לכתוב כתבים בלי שינוי, ופסקים וחידושים מדברים המותרים בתשעה באב, שאין לך דבר האבד גדול מזה. וכן פסקו: מאורי אור, שלחן גבוה, קמח סולת, יפה ללב, מהרש"ם ועוד. ומה שכתב השערי תשובה, שכיון שתשעה באב הוא רק יום אחד, אין חשש שישכח את חידושו. אין זה מוכרח כלל, שפעמים יש חידוש שכולל כמה פרטים ואפשר שאם לא יכתבנו מיד, ישכח פרט אחד או יותר.

 

ובפרט לפי מה שכתב הטורי זהב: "ונראה להוסיף טעם להתיר כתיבת חידושי תורה בחול המועד אף בלי טעם שכחה, כיון שכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו, אם כן אין שייך לומר בזה שימתין עד לאחר המועד ואז יכתוב החידוש, שאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר שיחדש עוד חידושים אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד, יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולזכור מה שחידש אז, ויתבטל מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבד גדול מזה שמאבד הזמן". וכל זה שייך גם בתשעה באב ובאבל, כשמחדש חידושים בענייני אבלות.

 

והמחמיר בזה, הרי זו חומרה שמביאה לידי קולא, שמפסיד חידושיו בידיים והרי זה הפסד שלא חוזר, ואפשר שתחלוף השעה שזכה בה להוציא יקר מזולל. וכבר האריכו חז"ל בערך הכותב חידושי תורה, וכמבואר בשו"ת מן השמים: ‏"אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותה על בירור, אותם שערים נאהבים ‏לפני המלך הגדול, יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר המצוות. וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות, ‏בהלכות החמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני המלך העליון, והדברים והמחשבות ההם, הם כמרגליות ‏היקרות בעיניו.

ואם על אבידת ממונו, הותר לעשות מלאכה במועד, כל שכן שיש לחוס על אבידת המרגליות ‏היקרות האלו, לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם". (שו"ת יביע אומר חלק ב חלק יורה דעה סימן כו אות ט. שכח, ת"ה(.

 

מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל התחיל לחבר את ספרו "חזון עובדיה" על הלכות אבלות [ג' חלקים] בעת שישב שבעת ימי אבלות על אחיו רבי אברהם ז"ל, כפי שסיפר בהספד שבליל השבעה שהתקיים במוצאי שבת בשיעורו הקבוע בלווין.

ועיין בהקדמה לספרו "חזון עובדיה" על הלכות אבלות חלק א' שכתב: והנה בכ"ח לחודש תשרי תשס"ט נפטר לבית עולמו אחי היקר אוהב התורה ולומדיה רבי אברהם נוחו עדן, ובשבעת ימי האבלות למדתי במסכת מועד קטן פרק שלישי ובטור ושלחן ערוך יורה דעה הלכות אבלות, ואז עלה בדעתי לחבר את הספר הנוכחי בהלכות אבלות לזכות את הרבים. עיין שם.

 

ובעוונות הרבים, כשנפטר הרב הגדול מזכה הרבים רבי יעקב יוסף זצ"ל בנו של מרן שיבדל לחיים טובים וארוכים אמן, זכינו בימי השבעה להיכנס אצל הקודש פנימה, לנחם את מרן, ומה מרגש היה המחזה, בראות את אהבת התורה היוקדת בקרבו, שעל אף צערו הגדול שנפטר בנו שהיה מזכה הרבים גדול מאוד, זכינו לראותו היאך כל כולו שקוע בעסק התורה ויושב וכותב את חידושיו אשר עלו לו תוך כדי לימודו בהלכות אבלות, וכמו שפסק בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ב חלק יורה דעה סימן כו) להתיר לכתוב חידושים,

וזו לשונו: מותר לאבל לעיין היטב בהבנת הענין בדברים המותרים לו, כגון פרק שלישי במסכת מועד קטן והראשונים שעליו, והלכות אבלות בטור ובית יוסף ושאר פוסקים. ואם בדרך לימודו השיגה ידו כמה חידושים, מותר לו לכתבם. עיין שם.


החברותא
בספר "רבנו האור לציון" על הגאון האדיר רבנו בן ציון אבא שאול זצ"ל (עמוד 90) מספר: ההערכה ההדדית בין השניים, [הבחורים הנפלאים הגאון רבי עובדיה יוסף והגאון רבי בן ציון אבא שאול,] הביאה עד מהרה לקביעת חברותא ללימודים. חברותא בהתמדה עצומה, בשקידה נלהבת, בניצול הזמן באיכות כבכמות. כל שעה הייתה בת שישים דקות לימוד, וכל דקה בת שישים שניות גדושות. "כשהיינו לומדים יחד", שח רבנו בן ציון לימים, "היינו לומדים עשרה דפים בעיון וארבעים דפים בבקיאות, בעל פה".

 

כך שקדו השניים על תלמודם בין הסדרים. וסיפר רבנו: היינו מתפללים בבית הכנסת "אוהל רחל" עם הנץ החמה, ונשארים ללמוד דף גמרא בחורף, ושניים ושלוש דפים בקיץ. רצים הביתה לארוחת בוקר חפוזה, "פת שחרית" בשבע דקות - מנטילת ידיים ועד לאחר ברכת המזון, וממהרים להיוועד וללכת יחדיו. בדרך היו חוזרים בעל פה על הדפים שלמדו בבוקר, וציין בהתפעלות: "פלא! דף גמרא שלמדנו זה עתה לראשונה, היה אצל חכם עובדיה כמונח בכיסו!"

 

והפטיר: "הרבה מסכתות שנינו כך!"

 

כך למדו בימים ולמדו בלילות. ולמדו בימי שישי עד לצפירה, ולקראת צום תשעה באב - היום בו נאסר לימוד התורה משמחת הלב מחמת אבל החורבן, רק דיני אבלות מותרים בו בלימוד - היו השניים מתחילים ביום ז' לחודש אב בלימוד מסכת מועד קטן, בדיני חול המועד, וליום תשעה באב מגיעים לפרק השלישי העוסק בדיני אבלות, רחמנא לצלן. כך, שגם יום זה יהיה קודש לתלמוד תורה, בדברים המותרים בו. ואירע ששנה אחת התעמקו בסוגיות עד להלכה הפסוקה, ולא הספיקו לסיים את המסכת ביום הצום - ובצאתו לא הלכו לאכול עד שסיימו את המסכת, והיתה אכילתם סעודת מצוה!

 

כעבור שנים רבות, השתתף רבנו בסעודת סיום מסכת מועד קטן שערך מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א. כשנתבקש לשאת דברים, אמר: "מסכתות רבות למדנו בצעירותינו בצוותא, וחזרנו עליהם כמה פעמים. אין פלא שהיו שגורות בפינו. אבל למסכת מועד קטן הקדשנו רק את שלושת הימים, ז' אב עד תשעה באב, פרק ליום ולמחרת שבנו לסדרי לימודינו הרגילים. וידועים דברי רבותינו, שהלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. ומפעם לפעם, בעת לימודינו, עלו סוגיות במסכת זו. ויכולני להעיד שהייתה שגורה על לשונו של חכם עובדיה שליט"א מילה במילה, לא נשתכח ממנו דבר!"

 

עוד סיפר רבנו על ידידו שאף בשעה שהיה מתגלח בבחרותו, היה אוחז ספר בידו... "תלמדו מחכם עובדיה" היה אומר לתלמידיו, לזרזם בשקידה וניצול הזמן.

 


הכנת הקריאה בתורה
מותר לחזן הקורא בתורה להכין את הקריאה של שחרית ומנחה בתשעה באב (הרמ"א סימן תקנד ס"ד). כיון שהוא צורך הרבים לאותו יום. אבל אין הטעם בגלל שקריאה זו נחשבת מהדברים הרעים שמותר ללמוד בהם בתשעה באב, שהרי רק כמה פסוקים ראשונים בפרשת "כי תוליד בנים" אפשר להחשיבם מהדברים הרעים, אבל שאר הקריאה, והקריאה של מנחה ["ויחל משה"] אינם נחשבים דברים רעים כלל, ואסור ללמוד בהם בתשעה באב. (יהודה יעלה אסאד).

 

 

 

שאילת שלום

 

איסור אמירת "שלום"
הרואה את חברו בתשעה באב לא יאמר לו "שלום", כדרך שרגילים בני אדם לומר זה לזה תמיד. ומי שלא ידע שאסור לומר "שלום" ואמר "שלום" לחברו, ישיב לו חברו בשפה רפה ובהכנעה, כדי שיבין שאין שאילת "שלום" בתשעה באב. (סימן תקנד ס"כ).

 

"שאילת שלום" האסורה, היינו אפילו אמירת "שלום" לבדה, ולא דוקא ששואל את חברו "מה שלומך" וכיוצא.

כן מבואר בגמרא (מועד קטן כא ע"ב), וכתב הריטב"א, למדנו מכאן שאפילו אמירת "שלום" לבד, אסורה, ולא רק לשאול בשלומו ממש אסור, כמו שרבים חשבו.

 

וכן כתבו רבנו יחיאל מפאריש, נימוקי יוסף, המאירי, המרדכי, הגהות מיימוניות, הב"ח, הגר"ש קלוגר ועוד (חזו"ע אבלות ח"ב רמה). וכתב המגן אברהם שכן מפורש בטור בשם הירושלמי שאסור לומר "שלום עליכם", וכן אמרו בתלמוד שלא יאמר תלמיד לרב "שלום עליך רבי". וכתב הש"ך (יורה דעה סימן שפה סק"ב) שלא נכון לומר שמה שאנו נוהגים לומר "שלום", אינו נקרא "שאילת שלום" שהיתה נהוגה בימיהם, שלא מצאנו לשום פוסק שחילק כן.

 

כתב המשנה ברורה (ס"ק מב): אם רואה עם הארץ הבא לנגדו ומן הסתם יאמר לו "שלום", יקדים להודיע לו שהיום תשעה באב ואסור לומר "שלום", ובכך לא תהיה לו איבה עליו.

 

 

מעלת אמירת "שלום" לחברו
מכל הנ"ל ניתן ללמוד כמה חשובה וגדולה אמירת "שלום" בין אדם לחברו, שאפילו בתשעה באב שאנחנו יושבים דווים ונאנחים כאבלים ולכן אסרו חז"ל לומר "שלום", בכל זאת התירו לענות לאדם שאינו בקי בהלכה, כדי שלא תהיה לו איבה.

 

ואמרו חז"ל (מסכת ברכות יז ע"א): לעולם יהיה אדם: מענה רך, משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהיה מקובל על הבריות. אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק. והלא הקורא קריאת שמע ופתאום נכנס אפילו אדם פשוט ואמר לו "שלום", התירו חז"ל להשיב לו "שלום" בין פרק לפרק (שלחן ערוך סימן סו ס"א). והנה ציותה התורה על אבני המזבח (שמות כ כב): "לא תניף עליהם ברזל", משום שהמזבח מאריך ימיו של אדם, ואין בדין שיונף המקצר [הברזל] על המאריך.

 

 ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבוא עליו ברזל שכורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, בגלל שמטילות שלום אמרה תורה "לא תניף עליהם ברזל", המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורענות (רש"י).

 

וכיוצא בזה אמרו במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה יא) על הפסוק (שופטים ו כד): "וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם", ומה מזבח שאינו לא אוכל ולא שותה ולא מריח, ולא נבנה אלא לכפרתם של ישראל נקרא "שלום", מי שהוא אוהב שלום, ורודף שלום, ומקדים שלום, ומשיב שלום, ומטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, על אחת כמה וכמה. ע"כ.

 

 

אמרו חז"ל (מסכת יומא ט ע"ב): מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. על כן, מה רבתה מעלת אמירת "שלום" לשכנים ולמכרים, ולא כאותם שמתנכרים לבני אדם ועושים עצמם כמי שאינם מכירים אותם, ואפילו "שלום" לא מוציאים מפיהם.

 

 והלא הלל הזקן אמר (אבות פ"א מי"ב): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה", שעל ידי אהבת הבריות, יוכל לקרבם לתורה. וכל שכן שיש לתלמיד חכם להקפיד בזה, שהרי אמרו (מסכת ברכות סד ע"א): תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. וזו לשון אליהו הנביא זכור לטוב (תנא דבי אליהו רבה פרק כו): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא: "שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה..."

 

ולא לחינם סיים רבי יהודה הנשיא את ששה סדרי משנה בלשון זו: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט): "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". ישמע חכם ויוסף לקח.

 

בוקר טוב
מותר לומר "בוקר טוב" או "ערב טוב", שאין זה בכלל שאילת שלום (תרומת הדשן).

 

איך המרגש
מותר לשאול את חברו איך הוא מרגיש מהתענית, ואין זה בכלל שאילת שלום.

 

דורון
לא ישלח דורון לחברו בתשעה באב, שהרי זה בכלל שאילת שלום, אבל אם חברו נצרך לדבר, כגון מאכל למוצאי התענית, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם שמצוה גדולה להחזיקו, מותר לשלוח לו.

 

טיול
כתב מרן השלחן ערוך (סימן תקנד סכ"א): לא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות והיתול. וכתב רש"י, מי יקל ראשו בתשעה באב ליהנות מטיולים ולעסוק בדברים בטלים (סידור רש"י, מחזור ויטרי). ועוד, כי הטיול מסיח דעתו מלחשוב על אבלות החורבן (גינת ורדים). והגאון המקובל רבי חיים כהן [תלמידו של רבי חיים ויטאל מחבר ספר "טור ברקת"] באר על פי מדרש איכה: אמר הקב"ה למלאכי השרת, מלך שמת לו בנו מה הוא עושה? אמרו לו יושב ודומם, אמר להם כך אני עושה, שנאמר: "ישב בדד וידום". והרי הטיול בשוק אינו בגדר יושב ודומם כלל.

אסור לטייל בתשעה באב גם כשהולך לבדו ולא רק כשהולכים חבורה יחד. (הגר"ח פלאג'י. ת"ה רעא)

 

 

בית הקברות, מערת המכפלה, הכותל
יש נוהגים בגמר תפילת שחרית וקריאת מגילת איכה והקינות, ללכת לבית הקברות ולבקש מהנפטרים שיתפללו עלינו לפני בורא עולם שיאמר די לצרות עם ישראל, ויגאלנו גאולה שלימה בקרוב ובנחת. (תוספות, בית יוסף והרמ"א סימן תקנט ס"י)

 

 

כתב השל"ה: לא ילך לבית הקברות בחבורה גדולה, כי אין זה אלא טיול, וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחים דעתם מהאבלות, ולכן ילך יחידי או עם בני אדם שלא יפסיקו מלדבר בענין החורבן ובענייני אבלות. (משנ"ב סימן תקנט ס"ק מא. שצב)

על כן, אותם ההולכים בתשעה באב למערת המכפלה או לשריד בית מקדשנו "הכותל המערבי", ופוגשים שם את חבריהם, ומפטפטים עמם על כל מיני חוויות, בודאי שאיסור חמור הוא ואין היתר לזה כלל ועיקר.

 

 

צידוק הדין
בני אשכנז נוהגים שלא לומר צידוק הדין בכל יום שאין אומרים בו תחנון, ולכן אין אומרים אותו גם בתשעה באב. אבל לבני ספרד יש לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן תא ס"ו) שאומרים צידוק הדין אפילו בראש חודש וחול המועד ויום טוב שני של גלויות, וכל שכן בתשעה באב, אלא אם כן במקום שידוע שנהגו אחרת. (שצג. חזו"ע אבלות א צא)

 

לקיחת תינוק
מאחר ויום זה אסור בשמחה, על כן אין לקחת תינוק בחיקו, פן יביאנו לידי שחוק, כמו שפסק מרן השלחן ערוך בהלכות אבלות (יורה דעה סימן שצא ס"א). אולם, תינוק הבוכה, בודאי שמותר לקחת אותו ולהרגיעו (תשובות והנהגות. שלג). וכן ברור שמותר לטפל בתינוק בכל הנצרך לו, רק בלי לשחוק עמו כדרכו במשך השנה.

 

 

 מלאכה

 

לילה ויום
נהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב כל היום, כדי שלא להסיח דעת מהאבלות על חורבן בית המקדש (תרומת הדשן). ועוד, כי העושה מלאכה אינו מרגיש כל כך בתעניתו. וגם שמא יטרח מדי, ולא יוכל להשלים את התענית עד סופה (המכתם, ארחות חיים). אבל בליל תשעה באב, מותר לעשות מלאכה, ואין מנהג להחמיר בזה כלל. (הגאון רבי יצחק אליקים בספרו יצחק ירנן [לפני כ-250 שנה] כתב שהוא תמה על המגן אברהם שתקע עצמו לאסור מלאכה בליל תשעה באב, וגם הגאון רבי רפאל אשכנזי דחה בשתי ידים חומרה זו.

וכן פסקו הגאון שואל ומשיב, שונה הלכות, מכתב לחזקיהו, מאורי אור, פני דמשק, יד דוד, ערך השלחן, עושה שלום, ושכן דעת הרמב"ם והטור ומרן השלחן ערוך).

וכתב האור זרוע: איסור מלאכה בתשעה באב אינו אלא משום מנהג כמבואר במשנה, וכל זה דוקא ביום, אבל בלילה אין מנהג בשום מקום שלא לעשות מלאכה. ואפילו אם נהגו, אינו מנהג. ורק האבל שאסור במלאכה מן הדין, מה לי ביום ומה לי בלילה. ע"כ.

 

וסיים מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א: בהגלות נגלות לפנינו דברי רבנו האור זרוע שבליל תשעה באב, אין שום איסור בעשיית מלאכה, ואפילו במקום שנהגו איסור אינו מנהג ורשאים לבטלו, כך היא ההלכה. והפוסקים האחרונים שהחמירו בזה, נעלם מהם דברי האור זרוע. וכבר מצאנו לרבים מן האחרונים שכתבו להקל כנזכר לעיל, והלכה כמותם שכיוונו לאמת. ע"כ.

 

חצות היום

יש מבני אשכנז שנהגו להקל לעשות מלאכה לאחר חצות היום (הרמ"א סימן תקנד סכ"ב). אבל כבר כתב בספר חיי אדם שראוי לכל ירא שמים שלא לעשות מלאכה כל היום, כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות.

 

סימן ברכה
כתב מרן השולחן ערוך (סימן תקנד סכ"ד): "כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה".

 

אמר רבי עקיבא"כל העושה מלאכה בתשעה באב - אינו רואה סימן ברכה לעולם"

וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". (מסכת תענית ל ע"ב)

 

מכירת סחורה
לא רק מלאכה ממש נהגו לאסור בתשעה באב, אלא גם למכור סחורה כדי להרוויח, אסור. (סימן תקנד סעיף כב).

 

דבר האבד
מלאכה שיש בה דבר האבד, או סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד, או שיפסיד אם לא יקנה עתה חפץ זה הנמכר בזול, הרי זה מותר בתשעה באב, וכדין עשיית מלאכה בחול המועד. (סימן תקנד סעיפים כב, כג).

 

חנויות
בעלי חנויות מכולת וכיוצא, מותרים לפותחן בתשעה באב אפילו בבוקר, כיון שהם צורכי אוכל נפש לקטנים שאינם צמים.

 

כתיבה
כתיבה רגילה שלנו [שלא מקפיד שתהיה מתוקנת ויפה] או כתיבה במחשב, הרי זה מעשה הדיוט, ומותרת בתשעה באב, כל שיש בה צורך היום. וכן מותר לבעל מכולת לרשום מי שקנה ממנו בהקפה וכיוצא.

 

בניה של מצוה על ידי גוי
הבונים בנין של מצוה כבית הכנסת ובית המדרש או מקוה טהרה וכיוצא, על ידי פועלים גויים, פשוט שמותר להם להמשיך לבנות בתשעה באב, ואין להפסיק אותם כלל ועיקר. שהרי אפילו בחול המועד מותר להם להמשיך לבנות, כיון שזה "שבות דשבות במקום מצוה", שהרי האיסור לבנות אינו מן התורה, ואמירה לגוי מדרבנן, ובמקום מצוה מותר. ועיין עוד בהלכה הבאה.

 

בניית בית על ידי גוי
הבונה את ביתו על ידי פועלים גויים, מותרים הם להמשיך בעבודתם בתשעה באב. כי לא אסרו לישראל לומר לגוי לעשות מלאכה, אלא בשבת, יום טוב וחול המועד, שאלו ימים קדושים, ואף חול המועד נקרא בתורה "מקראי קודש", אבל בתשעה באב עצמו שאין איסור מלאכה בו אלא מתורת מנהג, מותר לעשותה על ידי גוי. (סימן תקנד סכ"ב. פרי מגדים, בית דוד, שלחן גבוה, אוהל יצחק חסיד, חקרי לב, תפארת אדם, ארחות חיים החדש, זכור לאברהם.

 

הכנת הסעודה ללילה
כתב מרן השלחן ערוך (סימן תקנט ס"י): נוהגים שלא להכין את צורכי הסעודה למוצאי תשעה באב עד לאחר חצות היום [בערך: 12:45].

 

הרחת בשמים
אין להריח בשמים בתשעה באב, משום שצריך למעט בתענוגים. (בית יוסף ושלחן ערוך סימן תקנו, וסימן תקנט ס"ז, דרכי משה, שיורי כנסת הגדולה, כנסת הגדולה, השל"ה, גינת ורדים, מרן החיד"א, מטה אפרים, מכשירי מילה לגאון רבי אליהו שמאע, ויאמר יצחק, משחא דרבותא, סדר היום, מטה יהודה עייאש ועוד).

ואף על פי שאין הרחת בשמים בכלל חמשה העינויים האסורים בתשעה באב, מכל מקום יש לאסור את ההרחה משום תענוג, ולא גרע ממה שאסור לטייל בתשעה באב. אבל יום הכיפורים מצוה לכבדו בבגדים נאים וכיוצא, וכיון שאין בזה איסור משום עינוי, מותר להריח הבשמים. (גינת ורדים, משחא דרבותא).




© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏