מקץ - מוות וחיים ביד הלשון

"דבר תורה לפרשת מקץ". שיח חרשים בפרשה כיצד מנשה אומר לדודיו "כדבריכם" זה שימצא הגביע בידו יהיה עבד ואתם נקיים בעוד שהם אמרו הננו לך לעבדים?! "משל לפרשת השבוע מקץ" ממשלי שלמה המלך המובא בספר אורחות צדיקים המלמד מהו כוחה של הלשון...

"מוות וחיים ביד הלשון" 

האחים אומרים למשנה למלך: 
"אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיך וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים" 

והוא עונה להם: 
"וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם" 

כיצד הוא אומר להם כדבריכם (זה שימצא בידו ימות ואתם תהיו עבדים) והוא משנה את דבריהם זה שימצא יהיה עבד ואתם נקיים, האין זה שיח חרשים?! 

התשובה לכך היא: 
שהמשנה למלך (לפי תרגום יהונתן בן עוזיאל) היה מנשה, הוא ידע איך סבתו רחל מתה ע"י הקללה שקילל יעקב: "עם אשר תמצא את אלוהך לא יחיה" והוא גם ידע שהגביע באמתחת בנימין (שהרי הוא הניח אותו שם) ומכיוון שפחד שדודו (היחיד מאב ומאם) בנימין ימות באותן נסיבות, הוא מתקן תוך כדי דיבור את הדברים... 

מכאן אנו למדים כמה עלינו להישמר בלשוננו שמוות וחיים ביד הלשון. 

ספר אורחות צדיקים מביא סיפור שממחיש את דברי שלמה המלך: 

כְּתִיב, "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי יח, כא). 

מעשה במלך אחד שחלה, כינס אליו את כל הרופאים שלו. הם עיינו בתיק הרפואי ואמרו למלך: "עליך לשתות חלב לביאה". 

שמע המלך ושאל: "אבל מי יביא לי חלב לביאה"?

אחד מנאמני המלך התנדב, לקח 10 עיזים והלך לדרכו לחפש חלב לביאה. הלך למערה ביער וראה שם לביאה משחקת עם גוריה. 

ביום הראשון עמד מרחוק, השליך לה עז אחת, ואכלה. כך עשה גם ביום השני, וביום השלישי והרביעי, עד שנגמרו לו העיזים וכבר היה משחק עמה, ותוך כדי לקח מחלבה והלך לו בדרכו למלך. 

בחצי הלילה חלם חלום - והנה אבריו מתווכחים זה עם זה. מי הכי חשוב ובזכות מי הייתה ההצלה למלך?!

הרגלים אמרו: אין כמונו. אם לא הלכנו, לא היה הגוף יכול להביא חלב. 

אמרו הידיים: אם לא היינו חולבים את הלביאה, לא היה חלב. 

אמרו העיניים: אנחנו מעליכם. אם לא היינו רואות את הלביאה, לא היה חלב. 

ענה המוח: אני הכי חשוב, אם לא הגיתי את הרעיון לקחת עזים, לא היה חלב. 

אמרה הלשון: אני הכי חשובה! אלמלא הדיבור, מה הייתם עושים?! 

צחקו כל האיברים: האיך את משווה את עצמך אלינו?! את יושבת במקום חושך ואפלה, ואין בך עצם - מי את בכלל?!...
 
אמרה להם הלשון: עוד יגיע היום תבקשו את סליחתי.

ניעור האיש משנתו, שמר את חלומו בליבו. כשהגיע לארמון נכנס אל המלך, ואמר: "הנה, הבאתי לך חלב כלבה". 

קצף המלך, וציווה לתלותו. 

החלו האיברים מפחדים ורועדים. 

אמרה הלשון: הלוא אמרתי לכם! אם אני מצילה אתכם, תודו לי שאני שולטת בכם? 

אמרו האיברים: הן. 

אמרה הלשון לתליינים: החזירו אותי אל המלך. דבר לי אליו. 

כשהגיע האיש למלך אמרה הלשון: "אנו, בלשון הציידים, מבלבלים בדיבור בין כלבה ללביאה. 

הבאתי לך חלב לביאה. במו ידי חלבתי אותה". 

שתה המלך את החלב והבריא.

וְזֶהוּ, "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (שוחר טוב לט ב - ג). לְכָך אָמַר דָּוִד (תהלים לט, ב), "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי" ... 

הבה נשמור פינו מחטוא בלשוננו...


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏