הלכות בין המצרים- מדיני תפילת מנחה בתענית

"הלכות בין המצרים". "הלכות ארבע תעניות" ו-"הלכות ימי בין המצרים" המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א. מדיני תפילת מנחה בתענית: זמן תפילת מנחה, רוב מנין, שאר תעניות, בין השמשות, טלית גדול, דין המאחרים לתפילה בתענית, מנין מאוחר, צדקה - אגרא דתעניתא,

מדיני תפילת מנחה בתענית


זמן תפילת מנחה

כידוע, ישנם שני זמנים לתפילת מנחה בכל יום: "מנחה גדולה" ו"מנחה קטנה". מנחה גדולה, היא מחצי שעה שאחר חצות היום [כלומר, לאחר שש שעות וחצי מתחילת היום בשעות זמניות. בחורף בערך: 11:50, ובקיץ בערך: 1:10], למשך שלוש שעות [זמניות]. ולאחר זמן זה עד השקיעה, הרי זה "מנחה קטנה" [בחורף בערך: 14:30, ובקיץ בערך: 15:50]. ומרן השולחן ערוך (סימן רלג ס"א) פסק: מי שהתפלל מנחה גדולה, יצא. אבל עיקר זמנה היא מנחה קטנה. ומפורש שמנחה גדולה היא רק בדיעבד. (כן מבואר בירושלמי, וכן דעת הגאונים, התוספות, רבנו חננאל, הרמב"ם, מחזור ויטרי, המאירי, שבולי הלקט, הגהות מיימוניות, ארחות חיים, הרדב"ז ועוד.)

ואמנם במשך השנה, רבים נוהגים להקל להתפלל מנחה גדולה לכתחילה מכמה סיבות, או שסועדים ארוחת צהריים בפת, והרי לכתחילה אין לאכול סעודת קבע בפת יותר מכביצה [54 גרם] לפני תפילת מנחה, שמא ימשך בסעודתו ולא יתפלל (סימן רלב סעיפים ב, ג), או שהם עובדים בשעות שאחר הצהריים ולא יוכלו להתפלל במנין, או אברכי כוללים וישיבות שלטובת סדרי הלימוד, מתפללים כן. אבל מי שאינו סועד בפת ואין לו ענין להתפלל מנחה גדולה, בודאי שיתפלל מנחה קטנה.

ועל כל פנים, ביום התענית שלרבים מהציבור אין צורך ואין ענין להתפלל מנחה גדולה דוקא, וכמו האברכים היקרים הלומדים בכוללים, או פנסיונרים העוסקים בתורה במשך חצי היום הראשון, עליהם לעשות כדעת מרן השולחן ערוך וגדולי הראשונים הנ"ל, ולהתפלל "מנחה קטנה" דוקא ולא "מנחה גדולה". [וזאת, מלבד מה שמפסידים הם "ברכת כהנים", שאינה נאמרת במנחה גדולה כלל, וכדלהלן]. ולשומעים ינעם, ותבוא עליהם ברכת טוב.

זמן מנחה בעשרה בטבת שחל ביום שישי
צום עשרה בטבת שחל ביום שישי, הנכון להקדים את תפילת המנחה, מפני כבודה של השבת, כי לא נאה ולא יאה להתפלל תפילה של תענית ולקרוא בתורה קריאה של תענית סמוך ממש לשבת. [מאחר ונוסח התפילה והקריאה בתורה מטרתם לעורר את הלבבות לתשובה, וכל שכן לבני אשכנז שמפטירים גם בנביאים כדלהלן, ושם בהפטרה מזכירים דברי התעוררות ותשובה: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ וכו'".] על כן יקדימו להתפלל מנחה יותר מבכל ערב שבת. ואמנם, אם הקדימו והגיעו לברכת כהנים יותר מחצי שעה לפני השקיעה, לא ישאו הכהנים את כפיהם, כדלהלן. (קג, קה)

כמו כן, כדי שלא להכביד על הציבור לצערם בתענית יתירה, וכל שכן כאן שמצוה מן התורה להתענג בשבת ואסור להצטער ולהתענות בה אפילו מעט, על כן יקדימו גם את קבלת השבת ויתפללו ערבית מוקדם, וילכו לבתיהם לחיים טובים ולשלום. ובזמן "צאת הכוכבים" יקראו שוב קריאת שמע, ולאחר מכן יקדשו ויסעדו סעודת שבת בשמחה וגיל. (טו, קג)

מאחר וברוב בתי הכנסת המתוקנים שיש להם רב המלמד תורה ודעת, נוהגים שבכל ערב שבת דורש הרב מענייני פרשת השבוע וכיוצא [ועיין בחשיבות ומעלת מנהג זה בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה"], על כן, בעשרה בטבת שחל ביום שישי, ישימו לב לחשב את זמן הדרשה, ולהקדים את קבלת השבת כדי שלא יפסידו הציבור את הדרשה, ומאידך שלא לגרום טורח לציבור להאריך את התענית. וכל שכן בבתי הכנסת הנוהגים לומר "שיר השירים" ומזמורי "לכו נרננה וכו'", שעליהם לחשב זאת. על כן בערב שבת זו, יתחילו מנחה מוקדם כחצי שעה קודם פלג המנחה [בערך בשעה 15:20. ולא ישאו הכהנים כפיהם], ויאמרו שיר השירים, לכו נרננה, קבלת שבת, ודרשת הרב, ויסיימו תפילת ערבית מוקדם. וב"צאת הכוכבים" יקראו שוב קריאת שמע בביתם, ומיד יקדשו ויסעדו סעודת שבת. [ופשוט שיכולים לשורר "שלום עליכם" ו"אשת חיל" קודם צאת הכוכבים.] ועל המארגנים זאת כדי להקל על הציבור, יאות להליץ מה שדרשו חז"ל (מסכת מועד קטן ה ע"א) על הפסוק: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים", אל תקרא ושָׂם אלא ושָׁם, ללמדך שכל השָׁם [מחשב, מלשון שמאות] אורחותיו [דרכיו ומעשיו] בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה.

הפטרה
מנהג בני אשכנז בתעניות, לקרוא הפטרה לאחר קריאת התורה של מנחה, ומפטירים בנביא ישעיה (נה ו) "דרשו ה' בהמצאו", אך מנהג בני ספרד שלא להפטיר, לבד מתשעה באב. ומכל מקום ספרדי שהוזמן אצל בני אשכנז במנחה לעליית שלישי, רשאי לכתחילה לעלות לתורה ולהפטיר עם הברכות, ואין בזה חשש כלל. (ישכיל עבדי, דברי יציב ועוד. קג)

שאלה: יש להבין, הלוא מבואר בחוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה" שמנהג רבים מבני אשכנז לקרוא מגילת רות בקלף עם ברכות ["על מקרא מגילה" ו"שהחיינו"] בחג השבועות, וספרדי שהוזמן לקרוא מגילת רות אצל בני אשכנז, אינו רשאי לברך להם, אלא אחר יברך והוא רק יקרא בטעמים ודקדוק כהוגן. ואם כן, מדוע כאן בהפטרה של התעניות, רשאי הספרדי לקרוא ולברך את ברכות ההפטרה, הלא הספרדים לא נהגו בזה?

תשובה: יש הבדל בין ברכה שמזכיר בה לשון "וציונו", לבין ברכת שבח שלא מזכיר בה "וציונו". והיינו, במגילת רות, כיון שהספרדי אינו מצווה לברך, אם כן היאך יאמר, אשר קדשנו במצוותיו "וציונו", הרי לא נצטווה, ונמצאת ברכתו לבטלה. לא כן ברכות הפטרה שהם ברכות שבח לבורא עולם שאומר: "אשר בחר בנביאים טובים וכו'", ואינו מזכיר לשון "וציונו", אין בזה חשש ברכה לבטלה ורשאי לעלות ולברך. ובפרט לפי מה שכתב בספר תיקון יששכר [לפני כ-500 שנה]: שאפילו לדברי מי שכתב שאין מפטירים בתעניות, מכל מקום מן הדין אין איסור בדבר, וציבור הרוצים להפטיר כדי לעורר את הלבבות לתשובה כדברי הנביאים, הרשות בידם, ועליהם תבוא ברכת טוב, הואיל והימים האלו ימי תענית להתעוררות בתשובה. ע"כ. וכן כתב הרה"ג רבי דוד נכד הגאון רבנו יוסף חיים בתשובה, שמקודם היה מנהג בגדאד שלא להפטיר במנחה של תשעה באב, אבל מר זקני הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל הנהיג לקרוא הפטרת "שובה ישראל" כמנהג ירושלים. (קד)

ברכת כהנים
אף על פי שבכל ימות השנה נושאים הכהנים את כפיהם בתפילת שחרית בלבד, מכל מקום בתעניות, נושאים הכהנים המתענים את כפיהם גם בתפילת מנחה. ולכתחילה לא ישאו כפיהם אלא בתוך חצי שעה לשקיעת החמה. ובמקום שנהגו לישא כפיהם מזמן "פלג המנחה" [בעשרה בטבת בערך: 15:50. ובי"ז בתמוז בערך: 18:30], יש להם על מה לסמוך. אך קודם זמן זה, אסור לכהנים לישא כפיהם, ויש למחות בידם שברכתם לבטלה. (צג)

אין כהנים - אם אין כהנים במנחה, והם בחצי שעה הסמוכה לשקיעת החמה, יאמר השליח ציבור "אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו'". (צז)

כהן חולה שאינו מתענה, אינו נושא את כפיו במנחה כלל. ועל כן, יצא מבית הכנסת בשעת נשיאת כפיים של חבריו הכהנים. כדי שלא יחשדו בו שהוא פסול לכהונה, ולכן אינו עולה. (הפרי חדש, החיד"א, כסא אליהו ישראל, שלמי ציבור, בית מנוחה, הגר"ח פלאג'י, מזבח אדמה ועוד. צח)

הטעם שאין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום בתפילת מנחה, כיון שאסרה תורה לכהן לישא כפיו כששתה יין, ובכל יום שהוא אוכל, יש חשש שמא ישתה יין. אבל בתעניות שאסור לאכול, אין חשש זה, ולכן נושא את כפיו. ומטעם זה, אם הכהן חולה שפטור מהתענית, אינו נושא את כפיו במנחה, שכיון שהוא אוכל, יש חשש שמא ישתה יין כבשאר ימות השנה.

ואמנם בגמרא (מסכת תענית כו ע"ב) מבואר, שאין הכהנים נושאים כפיהם בתפילת מנחה של יום הכיפורים, שכיון שמתפללים מוקדם, יש חשש שמא יטעו ויאמרו שגם בשאר ימות השנה מותר לישא כפיים במנחה. שואלת הגמרא: אם כן למה במנחה של שאר תעניות הכהנים נושאים את כפיהם ולא חששו שמא יטעו בשאר ימות השנה שמותר לישא כפיים במנחה? משיבה הגמרא: כיון שבתעניות הכהנים נושאים את כפיהם סמוך לשקיעת החמה, הרי תפילה זו דומה לתפילת נעילה ביום הכיפורים שמתפללים אותה דוקא סמוך לשקיעת החמה, ולכן אין חשש שיטעו לישא כפיהם בשאר תפילות מנחה שבמשך השנה שמצוי שמתפללים אותם גם בעוד היום גדול. נמצאנו למדים שאין הכהנים נושאים את כפיהם בתעניות אלא בתפילת מנחה הסמוכה לשקיעת החמה, שמא יטעו במשך השנה לשאת כפיהם במנחה.

וכן מפורש כתב הריטב"א, במקום שנוהגים להתפלל מנחה מבעוד יום, אין עושים בו נשיאת כפים. וכן כתב תלמיד הרשב"א רבנו חיים בר שמואל, וכן מבואר בעוד כמה ראשונים. וכן כתבו הגאון רבי מיוחס בכר שמואל, רב פעלים, ויאסוף שלמה, זכור לאברהם, טהרת המים, מהר"י רקח, מהר"י ואליד, קרית חנה דוד, כף החיים, שושנים לדוד, שבט הלוי ושכן מבואר במגן אברהם. והג"ר שריה דבליצקי כתב: החזון איש הנהיג בבית מדרשו שהכהנים נושאים כפיהם בתענית ציבור גם במנחה גדולה. ונהגו אחריו באיזה בתי כנסת, וטעמי סברותיו הלא הם כתובים בספרו. אולם כל הכתוב שם לא זכיתי להבין כלל, שזהו היפך הראשונים וכו'. עי"ש. וכתב בשו"ת שבט הלוי וואזנר: ואנו אין לנו אלא סתימת דברי הפוסקים, שאין נשיאות כפים במנחה אלא סמוך לשקיעת החמה. וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, וכתב, שהזדמן לו לשאול את החזון איש על זה, ולא זכה להבין את דבריו. (צג)
 
רוב מנין
אין הכהנים נושאים את כפיהם במנחה, אלא אם ישנם לפחות ששה מתענים בציבור והכהנים מכללם, והמיעוט חולים ואינם יכולים להתענות. [וחולה שאוכל 30 גרם ולאחר 10 דקות אוכל עוד 30 גרם, מצטרף לששה המתענים כנזכר לעיל.] או שהם בעלי שמחה שהתירו להם לאכול ביום תענית דחוי, אבל אם אין ששה מתענים, או שאותם המיעוט שאינם מתענים הם בריאים, ומחמת שהתענית קלה בעיניהם מזלזלים בה ולא מתענים, לא ישאו הכהנים כפיהם. (צח)

שאר תעניות
המתענים בשאר זמנים, כגון ערב ראש חודש, עשרת ימי תשובה, ימי השובבי"ם, ז' באדר שהוא יום פטירת משה רבנו, א' באב שהוא יום פטירת אהרון הכהן וכיוצא בהם (עיין בשלחן ערוך סימן תקפ), אם ישנם עשרה ממש שמתענים, נוהגים בו כתענית ציבור, ומוציאים ספר תורה וקוראים שלשה עולים בפרשת "ויחל משה". והשליח ציבור המתענה אומר "עננו" בחזרת התפילה ברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" ל"רפאנו". ואם יש שם כהנים מתענים, נושאים את כפיהם בתפילת מנחה.

כתב בספר תיקון יששכר: ונהגו פה בעיר הקודש צפת באלו המשמרות בכל ערב ראש חודש, שמתקבצים ובאים עשרה מתענים מכל קהילות צפת, ויושבים כל היום וקוראים את כל התהילים עד לתפילת המנחה, ומוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת "ויחל משה", והשליח ציבור אומר "עננו" ברכה בפני עצמה בין גואל ישראל לרפאנו, במעמד כמה מחכמי העיר. וכמה פעמים היה ביניהם גדול דורנו החכם השלם הרב הגדול מורנו הרב רבי יוסף קארו נר"ו וחברי ישיבתו עמו ביום משמרתו וכו'. וכתב זקן אהרון: ומנהג קדום בכל תפוצות ישראל לקבוע ברכת "עננו" ולקרוא "ויחל משה" בכל תענית ציבור שקבעו לעצמם להתענות, ומנהג אבות תורה הוא. וכן מפורש במאירי שהכהנים נושאים כפיהם בתעניות אלו. וכן פסקו הכנסת הגדולה, מהר"ש הלוי, גינת ורדים, שלמי צבור, עקרי הד"ט, התעוררות תשובה ועוד. וכתב הגרי"מ טוקצינסקי, שהמנהג בארץ ישראל בתעניות שני וחמישי, שובבי"ם וז' באדר, שאם יש עשרה מתענים הכהנים עולים לדוכן ונושאים כפיהם במנחה כמו בתענית ציבור. וכן כתב הגר"ש דבליצקי שהמנהג פשוט בירושלים בספרדים והאשכנזים שהכהנים נושאים כפיהם בתעניות אלו במנחה. ושכן דעת רוב הפוסקים וכן דעת הגרי"ש אלישיב. ע"כ. (צט)

בין השמשות
שליח ציבור שהתחיל את החזרה לאחר שקיעת החמה, ועדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים [שהוא 13.5 דקות זמניות בלבד לאחר שקיעת החמה, ולא כמפורסם בכמה לוחות זמן ארוך יותר], אומר ברכת "עננו" בין "גואל ישראל" ל"רפאנו", וכן נושאים הכהנים כפיהם. אבל לאחר צאת הכוכבים, לא. (צ)

טלית גדול
הנכון שכל כהן יביא את טליתו, ויברך עליה ויתעטף בה קודם תפילת מנחה, ויתפלל עמה, וכך ברכתו על הטלית תהיה ללא חשש. וישתדל שלא לשאול טלית מאחר, כדי שלא יכנס לספק אם לברך עליה או לא. ומכל מקום אם לקח טלית של בית הכנסת, יתכוון למצוה ויברך עליה. [טלית שאולה לא מברך עליה אלא אם כן נתנה לו חברו בפירוש במתנה על מנת להחזיר, אבל טלית של בית הכנסת, מאחר והטלית שייכת לכל הקהל, הרי היא כטלית של שותפים שמברכים עליה. ועוד, משום שעל דעת כן תרמו את הטלית, שכל מי שילבשה למצוה, תהיה כשלו על מנת שיחזיר ולא כשאולה.] (עיין בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה" בהלכות ציצית, דיני טלית שאולה.)

המאחרים לתפילה
ששה אנשים מתענים שאיחרו לתפילת מנחה והגיעו לבית הכנסת לאחר קריאת התורה, רשאים להוציא ספר תורה לאחר התפילה ולקרוא בתורה בצירוף ארבעה שכבר שמעו קריאת התורה.

וכיוצא בזה, אם לא היו ששה מתענים בבית הכנסת והחלו להתפלל עמידה ללא קריאת התורה, ולאחר מכן באו עוד מתענים ונעשו ששה, יאמר השליח ציבור "עננו" בחזרת התפילה בין "גואל ישראל" ל"רפאנו". [אך אם הגיעו לאחר שסיים הש"צ ברכת "רפאנו", יאמר "עננו" בשומע תפילה.] ויאמרו "ברכת כהנים", ולאחר החזרה ונפילת אפים, יוציאו ספר תורה ויקראו בו שלשה עולים "ויחל משה". (פה)

מנין מאוחר
ציבור שהתאחרו לתפילת מנחה, ומפאת חוסר הזמן אין באפשרותם להתפלל תפילת לחש עם חזרה, ולכן השליח ציבור מתפלל שמונה עשרה בקול רם והציבור מתפללים עמו בלחש, [ואומרים קדושה ביחד, וכשמגיע הש"צ לסיום ברכת "אתה קדוש" ממשיך הש"צ עם הציבור בלחש] - כשמגיע לסיום ברכת "גואל ישראל", יאמר "עננו" בקול רם ויחתום "ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה", ולא יענו אחריו "אמן", שהרי הם באמצע העמידה. וכשיגיעו הציבור לברכת "שומע תפילה", יאמרו הם שם "עננו". (צא)

צדקה
נוהגים לתת צדקה לעניים במנחה של התענית, כדי שיהיה לעניים די צורכם לפתוח את הצום. (מב)

תפילת ערבית של מוצאי הצום
יש להזהר שלא לצער ולא לעכב את הציבור מלהתפלל ערבית, מאחר והציבור שרויים בתענית וממהרים לביתם כדי לפתוח את הצום. על כן, לכתחילה יתפללו מוקדם יותר מתמיד, או שיגמרו את תפילת ערבית בצאת הכוכבים, ומיד יקראו קריאת שמע בזמנה, ויפתחו את הצום.

תלמוד תורה כנגד כולם
כתב מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן רמו): חייב אדם לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א ח): "והגית בו יומם ולילה". וכתב המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן קנה): ומן הנכון שמלבד קביעות שאחר תפילת שחרית, יקבע גם בין מנחה למעריב, שבזה יצא גם ידי חובת לימוד תורה בלילה. וכבר בזמן חכמי התלמוד היה לימוד קבוע קודם ערבית, כמבואר בגמרא (ברכות ד ע"ב): "אדם בא מן השדה בערב, הולך לבית הכנסת אם יודע לקרות קורא, לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל". על כן, גבאי בתי הכנסת יראי ה', היודעים את האחריות המוטלת עליהם, וחפצים למלא תפקידם כהלכה, יארגנו שיעור מפי חכם בין מנחה לערבית בהלכות המצויות, כדי לזכות את הציבור, ויתבל את דבריו במעשיות ומשלים כדי למשוך את לב העם. ובפרט שישנם אנשים עייפים מעבודתם, ואם לא ילמדו את מעט הזמן הזה, לא תהיה להם קביעות עיתים לתורה כלל במשך היום. ואשרי הזוכה ומזכה לאחרים, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. (כמבואר בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה")

בתי הכנסת האוהבים את התורה ולומדיה, ושמחים לזכות את הציבור בקביעת עיתים לתורה כנ"ל, ועל כן מקיימים הם שיעור בהלכה ובאגדה בכל יום כרבע שעה או יותר בין מנחה לערבית, בימי התעניות יקדימו את תפילת מנחה, ולאחר התפילה ימסרו את השיעור הקבוע, ויתפללו ערבית וילכו לבתיהם לחיים טובים ולשלום, ובצאת הכוכבים יקראו שוב קריאת שמע ויפתחו את הצום. ובדרך זו לא יצערו את הציבור לפתוח את הצום מאוחר, ולא יפסידו את השיעור.

מכאן נלמד מוסר השכל, עד כמה נתנו חכמים דעתם שלא לגרום לציבור ביטול תורה חלילה, ולא כאותם שאינם יודעים בערכה של תורה, ובמקום להוסיף שיעורי תורה, אינם אלא ממעטים. ובאמת מה רבה המכשלה שכל העולה על רוחו להקים בית הכנסת, מקים ונעשה אחראי על עניינים העומדים ברומו של עולם, ומעלה ומוריד שליחי ציבור וחכמים ככל העולה על רוחו, ואין פוצה פה ומצפצף, והתורה חוגרת שק על אותם אנשים שמשתמשים בה כקרדום לחפור בה. והלוא כל המעלה והגדולה שאמרו חז"ל על הבונה בית הכנסת, אינה אלא אם כוונתו לשם שמים להגדיל את שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אבל אם חס ושלום כוונתו להגדיל את השם שלו, חבל על מאמציו, ועדיף יותר שלא יבנה, כי אין חפץ לה', ואין נחת רוח במקום כזה. וכמפורש בזוהר הקדוש (זוהר חדש יתרו דף נג ע"ב), וזו לשונו (בתרגום): "תועבת ה' כל גבה לב, אותו אדם שכל הטוב שעושה, כדי לעשות לעצמו שם, הוא מאלו שנאמר בהם: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם", אלו הם הבונים בתי כנסיות ובתי מדרשות מכספם, והכל כדי לעשות להם שם ולא לשם הקב"ה. ואם אדם זה יתארח אצלך, תשמור את בתך ואשתך ממנו". ועיין שם עוד דברים מבהילים על אותו אדם. וכבר כתב המאירי (יומא כב ע"ב): "אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור [שם כללי לכל אדם האחראי במשרה כלשהי על הציבור] אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואף כי מדת הנאמנות משובחת בכל אדם, וכל אדם צריך לה, מכל מקום מי שהוא פרנס על הציבור, צריך שיהיה מעוטר במידה זו עד תכלית, שלא תהא פרצה קוראתו". ע"כ. ואשריהם של העושים זאת באמת ובתמימות לשם שמים, ומזכים את הרבים בריבוי תורה, ומתנהגים עימהם בנחת וברוֹך, ומרבים אהבת חינם, שמעלתם גדולה עד מאוד, אשריהם בעולם הזה, וטוב להם לעולם הבא.


 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏