הלכות בין המצרים- החייבים והפטורים מן התענית

"הלכות בין המצרים". "הלכות ארבע תעניות" ו-"הלכות ימי בין המצרים" המובאים בחוברת בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א. דיני החייבים והפטורים מן התענית: מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה, חולה, זקן מופלג, קטנים, קטן שהגדיל, בעלי שמחה, שתיית הכוס בברית מילה, בעלי שמחה בצום דחוי, ברית מילה דחויה, פדיון הבן, חתן וכלה.

 החייבים והפטורים מן התענית


אין פטור הכל חייבים להתענות תעניות אלו, בין אנשים ובין נשים, אחר שהגיעו לגיל מצוות [הבנים מגיל שלוש עשרה שנה, והבנות מגיל שתים עשרה], ולא יפרצו גדר לפרוש מן הציבור בתירוצים שהם חלשים וכדומה, כי בורא עולם יודע תעלומות ויודע בדיוק אם האדם יכול להתענות או לא. ואמרו חז"ל: כל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שנאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". (מג)

אמרו חז"ל (מסכת תענית יא ע"א): בזמן שישראל שרויים בצער, ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת ומניחים ידיהם על ראשו, ואומרים: "פלוני זה שפירש מן הציבור, יהי רצון שאל יראה בנחמת ציבור". ועוד אמרו: בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, אלא יצער עצמו עם הציבור, שכן מצינו במשה רבנו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה", וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויים בצער במלחמת עמלק, אף אני אהיה עימהם בצער. וכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שכן נאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".

תלמידי חכמים. פועלים.
אף תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, והתענית גורמת להם שלא ילמדו תורה כראוי, חייבים להתענות. וכל שכן פועלים, פקידים, שכירים וכיוצא, שאף שלא יוכלו לעבוד כראוי, חייבים להתענות ולא יפרצו גדר. (מג)


מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה
מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה - דינן משתנה לפי התעניות השונות:

בתעניות י"ז בתמוז, צום גדליה, ועשרה בטבת, וכן תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, דינן כדלהלן:

מעוברות - פטורות מלהתענות, ואסור להן להחמיר על עצמן, מפני שהן מחלישות את עצמן ואת העובר. ומעוברת, היינו משלושה חדשים מתחילת הריונה ומעלה. ומכל מקום, אף קודם לכן אם סובלת מהקאות ומחושים או חולשה רבה, פטורה מלהתענות. (נז)

יולדת או מפילה - פטורות מלהתענות בתוך שלושים יום ללידה. ומשלושים יום עד עשרים וארבע חודש [שנתיים] - אם היולדת מניקה, לא תתענה. אך אם אינה מניקה, תתחיל להתענות, ואם תרגיש חולשה, תאכל. (נט, סב)

תשעה באב שאינו דחוי, חמור יותר, כדלהלן:

מעוברות ומניקות - חייבות להתענות. כמפורש בתלמוד (מסכת פסחים נד ע"ב): עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקנד ס"ה): עוברות ומניקות מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור, אבל בשאר הצומות פטורות מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה. (רפ, רפז)

מעוברות ומניקות שיש להן איזה שהוא חולי, פטורות מלהתענות בתשעה באב. והוא הדין אם הרופא אומר שהתענית תגרום היזק לתינוק. (דברי יציב ועוד. רעט)

מעשה שהיה אצל הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל [תלמידו של רבי שלמה לניאדו מארם צובא לפני כ- 300 שנה], שכאשר התמנה לכהן כרבה הראשי של בגדאד [בשנת תק"ג] תיקן לעירו בלבד כמה תקנות טובות, ואחת מהן, שהמעוברת והמניקות לא יתענו בתשעה באב וכדין שאר התעניות, כי ראה שמרוב החום השורר שם בבגדאד, היו כמעט באות לידי סכנה. (רעט)

יולדת או מפילה - פטורה מלהתענות עד שלושים יום מן הלידה, בין לבנות ספרד ובין לבנות אשכנז, אבל לאחר שלושים יום, חייבת להתענות. (נז, רפ, רפז, רפח)

חשש הפלה - מעוברת שהזהירוה הרופאים שלא תתענה מחשש להפלת העובר, פשוט שצריכה לאכול בתשעה באב, ואפילו לא קרה בעבר שהפילה עוברה לאחר תענית. (רפח)

הגדרת שלושים יום - זה שאמרנו שהיולדת פטורה מלהתענות עד שלושים יום ללידתה, היינו שלושים יום שלמים מעת לעת, [ו"מעת לעת" היינו 24 שעות, ומתחילים למנות משעת הלידה]. על כן, אשה שילדה ביום ח' בתמוז בשעה 16:00, הרי היא פטורה מלהתענות בתשעה באב עד שעה 16:00. וכן, אשה שילדה ביום ב' באלול בשעה 16:00, אף שאינה מניקה הרי היא פטורה מלהתענות בג' תשרי - צום גדליה עד שעה 16:00. וכן, אשה שילדה ביום י"ז בסיון בשעה 16:00, אף שאינה מניקה הרי היא פטורה מלהתענות בי"ז בתמוז עד שעה 16:00. (האשכול, רבי נתן אדלר ועוד. רפז)

יום 31 ללידה בצום דחוי - יולדת שחל יום השלושים ללידתה בשבת שחל בו צום [גדליה, י"ז בתמוז, תשעה באב] ודחוהו ליום ראשון, עליה להתענות ביום ראשון, כיון שהוא יום השלושים ואחד ללידתה. למשל: אשה שילדה ביום ח' בתמוז, וט' באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, הרי היא מתענה במוצאי שבת שהוא ליל י' באב. וכן, אשה שילדה ביום ב' באלול, וג' בתשרי [צום גדליה] חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אם אינה מניקה, הרי היא מתענה ביום ראשון שהוא ד' בתשרי. וכן, אשה שילדה ביום י"ז בסיון, וי"ז בתמוז חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אם אינה מניקה, הרי היא מתענה ביום ראשון שהוא י"ח בתמוז. (סח)

חולה
חולה, או חולה שהתרפא אך עדיין הוא חלש ויש חשש שיחזור לו החולי, הרי הוא פטור מלהתענות. (רפ. ת"ה מז, רמה)

זקן מופלג
זקן מופלג שתש כוחו, שיש חשש שהתענית תזיק לו, מן הדין הרי הוא פטור מלהתענות, ואולם יש לייעץ לו שיאכל כל אכילה פחות משיעור "כותבת הגסה", [דהיינו תמרה גדולה, ושיעורה כשני שליש ביצה = 36 גרם.] והיינו שיאכל 30 גרם, ולאחר 10 דקות יאכל עוד 30 גרם, וכן הלאה כפי הצורך. וכמו כן, ישתה מים במידה עד 35 גרם, וישהה כמה שניות וישתה שוב עד 35 גרם, ושוב ישהה מעט וישתה כפי צורכו. והביאור בזה, כי כל עוד שלא אכל ושתה כמות המיישבת דעתו של אדם, [במאכל: 36 גרם בתוך 7.5 דקות, ובמשקה: "מלוא לוגמיו" 41 גרם בזמן של שתיית רביעית כשתי שניות.] נחשב לו שמתענה. וכדין חולה שיש בו סכנה שאוכל ביום הכיפורים לפי שיעור מעט מעט. (סה, רעט. ת"ה מח)

קטנים
ילדים קטנים [עד גיל שלוש עשרה שנה לבנים, ועד גיל שתים עשרה לבנות], הרי הם פטורים מכל התעניות הללו. ואפילו אם ירצו להתענות, יש למחות בידם שיאכלו, ואין להם להתענות תענית שעות [לאכול מאוחר יותר מכפי הרגלם] אפילו בתשעה באב. והטעם בזה, כי אנחנו מצווים לחנך את בנינו ובנותינו למצוות, כדי שכאשר יגדלו, ידעו היאך לקיימם. אבל בתעניות, הרי אנחנו מקוים ומצפים כל יום לגאולה השלימה, ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה ויפסקו התעניות, אם כן למה לנו לחנך את הילדים לדבר שכאשר יגדלו, לא תהיה להם תועלת מזה. (סו)

קטן שהגדיל
צום [גדליה, י"ז בתמוז, ט' באב] שחל בשבת ודחו אותו ליום ראשון, וביום ראשון [ד' תשרי, י"ח בתמוז, י' באב] נעשה קטן זה בר מצוה [דהיינו שזהו יום ההולדת שלו ה-13], אם הוא בריא ויכול להתענות, טוב שיתענה עם הציבור, אך אם הוא חלש, רשאי שלא להתענות, וטוב שיתענה רק תענית שעות כאשר יוכל. והטעם בזה, כי מן הדין הוא פטור מן התענית, שהרי אין התענית ביום ראשון אלא רק כתשלומים לתענית של אתמול. וכיון שביום שחלה בו התענית הוא היה פטור, כי היה קטן, אין לחייבו בתשלומים (סח, ע). ואין זה דומה למה שהתבאר לעיל ביולדת שחל יום השלושים ללידתה בשבת זו, שעליה להתענות בתענית הדחויה ביום ראשון, משום שביולדת מן הדין היתה חייבת להתענות, אלא שמפאת חולשתה פטרו אותה חכמים, אבל אינה פטורה 'בעצם' כמו קטן שאינו חייב בכלל בתענית, ולכן כעת שהתחזקה והגיע יום שלושים ואחד, חייבת לצום. וכמו אדם שהיה חולה בשבת זו, ובמוצאי שבת החלים, היעלה על הדעת שנפטור אותו מלצום עתה, כיון שבשבת הוא היה חולה?! והחילוק ברור ופשוט.

בעלי שמחה
חתן וכלה שבתוך שבעת ימי המשתה, או שלושה בעלי ברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל], או אבא שפודה את בנו בכורו והכהן, חייבים להתענות. (מו. ת"ה מט, נג)

ואולם, בתענית אסתר, אין בעלי הברית צריכים להתענות כלל, שהרי לא חמור תענית אסתר יותר מתשעה באב דחוי, שבעלי הברית אוכלים בו, ואדרבה אסור לבעלי הברית להחמיר ולהתענות, מפני שיום טוב שלהם הוא (משיבת נפש, פתחי תשובה, משנה ברורה ועוד). ועוד משום שבתעניות אלו, הסיבה שמתענים היא משום אבלות על חורבן בית המקדש וירושלים, על כן דוחה האבלות של רבים [של כל ישראל], את השמחה של יחיד [חתן וכלה ובעלי ברית], ויתענה. מה גם שאפילו החתן שהוא הבעל שמחה הגדול, שובר כוס בחופה זכר לחורבן בית המקדש וירושלים, ואומר מפורש: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", אם כן היאך ישכח את ירושלים ולא יזכרה, ויאכל בתענית שנקבעה על אבלות החורבן?! לא כן בתענית אסתר, שאין התענית משום אבלות כלל, אלא זכר לנס שנעשה ביום התענית, שהרגו עם ישראל בשונאיהם והתקיים בהם: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", לכך נהגו כל ישראל להתענות בכל שנה. נמצא שאין זה עניין לאבלות, שנאמר שצער הרבים יבטל את שמחת היחיד, ויצטרך להשתתף בצערם. (שו"ת יביע אומר ח"א סי' לד. נו. חזו"ע פורים לז, מב)

שתיית הכוס בברית מילה
ברית מילה שחלה ביום התענית, מברך על היין "בורא פרי הגפן" וברכת "אשר קידש ידיד מבטן וכו'", ובברכת "הגפן" יכוון להוציא ידי חובה את היולדת שהיא פטורה מלצום, ותענה "אמן" ולא תדבר עד שתטעם מהיין. ואם אין היולדת שם, יעמיד על ידו ילד קטן שהגיע לגיל חינוך, ויכוון עליו בברכת "הגפן" וישתה הקטן. [וביום הכיפורים יש נוהגים שלא להביא כוס יין ומברכים את ברכת הברית בלי כוס, ויש נוהגים לברך על הכוס ולתת לקטן שהגיע לחינוך לטעום.] (קכ, שצג)

בעלי שמחה בצום דחוי
שבעה עשר בתמוז או צום גדליה שחלו בשבת, כיון שדוחים את התענית ליום ראשון, מותר לבעלי השמחה לאכול ולשתות, כדלהלן: [ואולם דיני ברית מילה שחלה בתשעה באב דחוי, יבוארו להלן בהלכות תשעה באב.]

שלושה בעלי ברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל] - יתחילו בבוקר להתענות ככל ישראל, כדי לשתף את עצמם בצער הציבור, ובשעות הבוקר ישתדלו למול את התינוק, כי זריזים מקדימים למצוות, ואז רשאים לאכול ולשתות מיד לאחר המילה, לפי שיום טוב שלהם הוא. ויש ממתינים מלאכול עד חצות היום [בצום גדליה בערך: 12:30. בי"ז בתמוז בערך: 12:45]. ויש שמתפללים קודם מנחה גדולה [חצי שעה לאחר חצות היום], ואחר כך אוכלים. ועל כל פנים, אין בעלי הברית רשאים להחמיר על עצמם ולהתענות, ואדרבה ישמחו שזיכה אותם בורא עולם במצוה כה חשובה של ברית המילה שמבואר בזוהר בקדוש שמעלתה גדולה יותר מהמקריב את כל הקרבנות. (סימן תקנט ס"ט. שו"ת יביע אומר ח"א סימן לד אות יא. מח, נו, ס, קיא, שצד, תד. שו"ת אור לציון ח"ג עמוד רסד. ת"ה מט, נג) למקורות ההלכה מעט בהרחבה, יש לעיין להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי.

ברית מילה שאחר הצהריים - אם מלים את התינוק בשעות שאחר הצהריים, רשאים בעלי הברית לאכול קודם המילה לאחר חצות היום. [וכגון שישנם קרובי משפחה הבאים מחוץ לעיר, וצריכים לכבדם בסעודת הברית, והלא אי אפשר לקיים את הסעודה למוזמנים אלא בצאת הצום, על כן מלים את התינוק כשעה לפני השקיעה, ואחר כך מתפללים מנחה וערבית, ועורכים את סעודת הברית עם המוזמנים בצאת הצום]. (מקורות ההלכה, יש לעיין להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי.)

ברית מילה דחויה - תינוק שהיה חולה, ונדחית מילתו ליום ראשון שחלה בו תענית דחויה, מותר לשלושת בעלי הברית לאכול באותו יום, כיון שיום טוב שלהם הוא. שהרי מצות מילה קיימת על האבא בכל רגע ורגע, ואסור להניח את בנו ערל, לכן אף שהמילה דחויה כגון שהיה חולה, הרי הוא מקיים מצוה כמו בזמנה. (מגן אברהם, חיי אדם, בית יצחק שמעלקיס, שערי תשובה, משנ"ב. עיין תג)

פדיון הבן - אב הפודה את בנו בצום דחוי, פטור מהתענית ודינו כבעלי הברית הנ"ל, וכמו כן הכהן שמקבל את חמשת הסלעים, פטור מן התענית, שגם הוא נחשב כעושה מצוה. (מעדני יום טוב, אליה רבה, חיי אדם, קיצור שלחן ערוך, באר היטב, בית יצחק שמעלקיס, משנ"ב, כף החיים סי' תקנט ס"ק עב. ת"ה נה) ובכור שחל הפדיון שלו [ליל שלושים ואחד מיום לידתו] בשבת, ונדחה ליום ראשון, יש לשאול רב מורה הוראה, אם יתענו אבי הבן והכהן או לא. ועיין בזה להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי.

חתן וכלה - שבתוך שבעת ימי המשתה, וחל בהם צום דחוי, כיון שיום טוב שלהם הוא, יאכלו לאחר חצות היום. (עיין שו"ת יביע אומר חלק ה סימן מ, ועיין להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי, אם חייבים להתפלל מנחה קודם או לא.)


 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏