קדושים- למה אסור לקלל חרש?

"סיפור עם מוסר השכל לפרשת קדושים". מדוע ציווה הקב״ה ״לא תקלל חרש״ הרי שום נזק לא נגרם לו מהדבר? שהרי איננו שומע?! סיפור המביא לתובנה שהמצוות שבין אדם לחברו, אינם בשביל החבר אלא בשבילנו...

למה אסור לקלל חרש?


"לא תקלל חרש"

 

לכאורה נראה כי המצוות הללו נועדו כדי לא להזיק את הזולת או לגרום לו מבוכה או חלילה אי-נחת שהרי איננו ״אשם״ בכך.

אם כן, נשאלת השאלה:

לשם מה ציווה הקב״ה ״לא תקלל חרש״ הרי אם אני מקלל אדם הפגוע באוזניו, שום נזק לא נגרם לו מהדבר? שהרי איננו שומע?!

כדי לענות על השאלה נקדים סיפור המובא בגמרא:

אמר רבי יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה (דברים כח, כט): והיית ממשש בצהרים, כאשר ימשש העור באפלה - וכי מה אכפת לו לעיוור בין אפילה לאורה?

עד שבא מעשה לידי: 

פעם אחת, הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. 

אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? 

אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין (מגילה כד:) 


עונה העיוור לרבי יוסי האבוקה היא אכן בשבילי כדי שהאנשים בראותם את האבוקה, יזהו שאינני רואה ויזהירו אותי שלא אמעד...

 

כך הם המצוות שבין אדם לחברו, הם אינם בשביל האחר אלא בשבילנו כדי לא להשחית את המידות שלנו...

נכון שהחרש איננו שומע אך ברגע שאני מקלל אני משחית את מידותיי ואת זה התורה רוצה למנוע ממני...  

הבה נביט למעלה ונשמר לבל נשחית את מידותינו...



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏