עשרה בטבת- תירגום התורה ליוונית

"משל לעשירי בטבת". "למה תרגום התורה ליוונית הוא בעייתי?", ממה אנו חוששים וכי יש באומות העולם כאלו שידעו מה לעשות עם תרגום התורה?! ביאור נפלא בדרך של משל ונמשל...

תירגום התורה ליוונית

 

בעשירי בטבת אנו אומרים בתפילה:

י'ה צבאות זכור תלאות - אשר צר לי מאד עליהן

במזל גדי הלא בעדי נאספו שלשתיהן

ובו שיות הדחויות חל הנגף בהן.

 

בעשרה בטבת מתענים על שלשה אירועים שקרו בפרק זמן קצר:

בח' טבת – תורגמה התורה ליוונית

בט' טבת – נפטר עזרא הסופר (יש אומרים שנולד אותו האיש...)

בעשירי בטבת – החל המצור על ירושלים.

 

נשאלת השאלה:                                                                                                                   

מדוע מתענים על תרגום התורה ליוונית - מה כבר קרה שם?

הלא שום גוי לא יצליח להגיע לגאונותם של חכמי הדור ההוא – על מה כל המהומה?!

 

התשובה תובן על פי משל למה הדבר דומה:

 

לקיסר אחד ששמע כי יש לקיסר בארץ רחוקה ציפור הנקראת: זמיר

סיפרו לו כי הזמיר משורר ומצפצף בקולו הנעים וכל הממלכה מתמוגגת מאושר עת הזמיר פוצח בשיר בקולו המיוחד.

זאת ועוד גילו לו, יופיו של הזמיר לא ישווה לשום עוף אחר בעולם – גם לא לטווס הפותח את נוצותיו...

 

חשק הקיסר בעוף המיוחד וציווה את חייליו לצאת אל היער ולמצוא לו זמיר שכזה...

 

הציידים שהו ביער שלשה ימים התחקו אחר הזמיר ומצאו את מעונו.

אחד הציידים שהיה צלף בצבאו של הקיסר שלף את נשקו ובירייה אחת הוריד את הזמיר לארץ ללא רוח חיים.

 

שמחו הציידים, לקחו את הציפור, חנטו אותה והניחוה בכלוב זהב בארמונו של הקיסר.

כן, גם לקיסר שלנו יש זמיר כמו שיש למתחרהו בחצי הכדור השני, כך חשבו...

 

הבל הבלים! מהי ההשוואה בכלל?!

הזמיר של הקיסר ההוא חי ונושם וזה מת, ההוא מפזז בקולו וכאן הוא פוחלץ חסר חיים...

 

 

והנמשל ברור:

 

אמנם המשל איננו דומה כל כך, שהרי תלמי המלך בתרגום התורה לייוונית לא קיבל אפילו זמיר – אולי את הכלוב העתיק בקושי...

הרי ישנם בתורה רמזים, דרשות מן המילים וסודות שאין איש יכול לפצחם בתרגום הפשוט...

 

לא דיברנו על הגימטריאות וראשי התיבות, והיכן דרשותיו של רבי עקיבא שדרש על קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות...

 

הבעיה הייתה שאנשים חשבו שגם הם יכולים לקנות תורה ללא עמל – הנה יש לנו תרגום כעת נבין את התורה של היהודים...

 

אין הצום על התירגום ליוונית, אלא על הזילות בכבוד התורה – על כך שכל טמא וטיפש חושבים לחדש בה ולהבי את רעיונותיו המסולאפים לידי ביטוי בעקבות התרגום.

 

יוצא איפה, שעשירי בטבת מציין את החורבן של כבוד התורה ועל כך אנו מתענים.

לצערנו החורבן ממשיך גם היום שכל עיתונאי שאין בו זיקה ליהדות מצטט את הפסוקים מהתורה ונותן להן – למילים הקדושות, משמעויות נבובות וחלולות...

 

וכפי שנאמר בהמשך הפיוט בו פתחנו:

"אני נגדע ולא אדע, למי אבכה, הזה או זה..."



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏