מיגון לשמחה!

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

במהלך היממה של תשעה באב אנחנו צמים, יושבים על הרצפה, מרגישים ומתנהגים כאבלים. אמנם אנחנו עצובים מאוד אבל לא ניתן לומר שאנחנו ממש בדיכאון.

אֵבֶל ביהדות איננו במשמעות של מרה שחורה. יהודי לא נותן לעצמו ליפול לתהומות הייאוש והחידלון, היהודי משתמש בעוצמת הכאב כירידה לצורך עלייה. הוא משתמש בצער על העבר כמנוף לתחושה אחרת ולעשייה חיובית.

האבלות איננה מדומה היא אמיתית ובוקעת מכוח צרות העבר – אך איננה משתקת או מכבה את היצירתיות של העם היהודי.

נהפוך הוא: לאחר ימי האבל הללו מגיע חודש אלול. ליבו של היהודי מתמלא במרץ לשנות את המציאות של החורבן מתוך התבוננות.

היהודי רואה שהדבר שהחריב את בית המקדש היה שנאת חינם, כעת הוא מתכונן לשנה החדשה כאשר הוא מבין שבכדי לצלוח אותה עליו להגיע ליום הנשגב – יום הכיפורים.

ביום הכיפורים הוא כבר יודע שאין יום הכיפורים מכפר אלא על עברות שבין אדם למקום. אך על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.

מה אם כן הפלא שהקב"ה יהפוך את היום העצוב הזה ליום ששון ושמחה...