תשעה באב- שבת תשעה באב

"תשעה באב שחל בשבת" - עיון מעמיק בדברי הגמרא והתוספות ודברי הכתב סופר ושו"ת אורח חיים לביאור דברי הגמרא: תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. לאור מאמרו של הרב ר' אייזיק שר - מעובד משיעורו של הרב ברוך רוזנבלום.

שבת תשעה באב

 

מובא בגמרא מסכת תענית כט, ב:

תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

 

נשאלת השאלה:

מדוע הפליגו חז"ל באותה סעודת שבת, עד שאמרו 'כסעודת שלמה בשעתו' – אי אפשר להסתפק בחתיכת דג או בשר?!

 

אומרת הגמרא במסכת מגילה ה, א-ב:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים? ורחץ בפרהסיא בקרונה בשוק של צפורי בשבעה עשר בתמוז. וביקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו חכמים בדבר זה. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא לפני ר' אלעזר: רבי! לא כך היה המעשה, כלומר: לא ביקש רבי לעקור את התענית של תשעה באב לעולם. אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה היה ודחינוהו לאחר השבת ועל כך אמר רבי: הואיל ונדחה מיום תשעה באב עצמו, ידחה לגמרי ויעקר משנה זו, ולא הודו חכמים.

 

אומר תוספות - ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. קשה היכי סלקא דעתך דהאי תנא [דרבי] היה רוצה לעקור ט' באב לגמרי והא אמרינן (תענית דף ל:) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה של ירושלים, ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא''כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ויש לומר דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות – רצה רבי לבטל את החומרות שישנם בתשעה באב, כאשר באותה שנה נידחת התענית מט' באב לי' באב – איסור אכילה ושתיה בלבד. אי נמי תירוץ נוסף: יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי - שרצה רבי להעביר את התענית מתשיעי לעשירי באב באופן קבוע, כשיטת ר' יוחנן כדאמר ר' יוחנן (שם כט:) . אילו הואי התם קבעתיה בעשירי אם הייתי באותה שעה שקבעו בה החכמים את התענית, הייתי קובע אותה בעשירי באב ולא בתשיעי – שעיקר שריפת המקדש היתה בעשירי ולא בתשיעי !

עד כאן דברי הגמרא.

 

כותב החתם סופר במסכת מגילה ה, ב:

וקשה, היאך אמר לפניו ר' אבא בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה ודחינהו לאחר השבת, והאיך היה נדחה הא אפשר זה וזה אמת. אלא נ"ל כך, דהנה לכאורה קשה, אמאי רצה רבי לדחות ת"ב בשביל שחל בשבת הא באותו היום שחל ת"ב חל י"ז בתמוז, וא"כ הו"ל לדחות י"ז בתמוז שקדם. אלא הכלל הוא כך, דהנה מצד [הדין] ראוי להתענות כל ג' שבועות בין י"ז בתמוז לת"ב, אלא שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו. אבל אם אירע שאין יכולים להתענות בי"ז בתמוז בשביל שחל להיות בשבת, אז יכול להתענות יום של אחריו כי גם הוא יום צרה, אבל אחר ת"ב כבר כלו ימי הצרה וא"כ אינו יכול להתענות יום שאחר ט' באב. והא תינח אם כלו ימי צרה אחר ת"ב, אבל לפי דבריו שאמר בקש לעקור ת"ב הוה כוונתו לעקור מתשיעי לעשירי, וא"כ לא כלו ימי הצרה והאיך אמר רבי הואיל ונדחה ידחה, אע"כ ש"מ שלא כך היה המעשה מכח מעשה זה מוכרח.

 

וכן בשו"ת או"ח סי' ל"ג, ד"ה ודבר, כתב בזה הלשון:

"ורגיל אני ליישב מה שמדקדקים שם מנ"ל דלא כך היה מעשה, דלמא ב' המעשים היו אמת, שבקש לעקור ולא הודו לו ושוב פ"א רצה לומר כיון דאידחי אידחי. ואמרתי, דיש לדקדק הרי כשחל ט"ב בשבת חל גם י"ז בתמוז בשבת, וא"כ מ"ט לא בקש לומר בי"ז בתמוז כיון דאידחי אידחי, ואין לומר ה"נ ובי"ז בתמוז הודו לו חכמים, ז"א דהא אנן לא קיי"ל הכי, אע"כ צ"ל בי"ז בתמוז לא ס"ל כיון דאידחי אידחי דהרי גם י"ח תמוז הוא בימי המצרים, משא"כ ט' באב שמשעבר היום ליכא איבול (אבלות) למ"ד מר"ח עד אחר התענית (תענית כט, ב) וע"כ אמר כיון דאידחי אידחי, כן צ"ל. א"כ מוכח דעובדא קמיתא לא היה, דאי ס"ד רבי ס"ל עשירי עדיף שרובו של היכל בו נשרף נהי שלא הודו לו עכ"פ למה יאמר כיון שאידחי טפי מי"ז בתמוז, וק"ל" עכ"ל.

 

אם ככה, אמר רבי: "אם התענית נדחית לעשירי באב, מה התועלת להתענות– שהרי בעשירי באב, לאחר חצות היום, כבר אין שום אבלות?!"

אבל לא הודו לו חכמים, ועל כן למרות שהתענית נדחית לעשירי, אנחנו נוהגים בה את כל החומרות.

עד כאן דברי החתם סופר בביאור דברי הגמרא. 

 

 

לר' אייזיק שר מאמר נפלא, להסביר מדוע נידחה צום תשעה באב אם הוא חל ביום השבת.

 

כותב הרב ר' אייזיק שר (לקט שיחות, מאמר 'ערך גדלות השבת – כאילו ביהמ"ק נבנה בה'):

אם יש את נפשנו לדעת את ערך גדלות יום השבת, הרי הדבר מסור בידינו לעמוד על ידיעתו, לא רק מתוך בחינת ההרגשים של גדלות היום ורום מעלתו, אלא גם מתוך משמעות של דינים הקשורים בהלכות היום, יכולים אנו לעמוד על ערך גדלות היום.

 

אחת מן ההלכות אשר ממנה יש לנו לדעת ערך גדלותה של השבת, היא ההלכה שתשעה באב שחל להיות בשבת, נדחה התענית לאחר השבת (כמפורש במשנה מגילה ה, א): וביום השבת עצמו - שהוא ט' באב - צריך האדם להתענג על השבת במאכל ובמשתה, כדרכו תמיד. 

וגם כשחל ערב תשעה באב בשבת, אז ההלכה שבסעודה שלישית [שהיא שעת "סעודה המפסקת" כשחל יום זה בשאר ימות השבוע], מותר לו לאדם לאכול ולשתות כל צרכו "ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (כדברי הברייתא תענית כט, ב).

 

והעניין צריך ביאור, מפני מה דוחה שבת את תענית ט' באב? הלא הדבר ידוע כי התענית של תשעה באב, איננה כשאר כל תעניות שאדם מתענה בעת צרתו, שיסודן של אלו הוא, שהתענית נחשבת לו כהקרבת קרבנות, כלשון תפילתו של רב ששת אחר שהיה יושב בתענית: "רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שביהמ"ק קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך ע"ג המזבח ותרצני" (ברכות יז, א). 


אבל יסוד עניין תענית ט' באב אינו משום "הקרבת קרבן", אלא שביום הזה שאירעו בו צרות לישראל אי אפשר לו לאכול ולשתות, מפני אבלותו וצערו על חרבן הבית וגלות ישראל. כמבואר בסוף פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ס, ב): 

תנו רבנן כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע. אמר להן: בני, מפני מה אי אתן אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?! 

אמר להם, אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות וכו', מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! וכו' ויעויין שם, שהביאם ר' יהושע לידי מסקנה, ד"שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה"..., ועל כן יש לנהוג בדברים מסוימים להוראת אבלות על החורבן. 


ומעתה נמצא, שיום אחד בשנה, ביום ט' באב, אי אפשר לנו אפילו לאכול לחם ולשתות מים - מפני שבטלו מנחות ובטל ניסוך המים מעל גב המזבח. ולגודל צערנו על חרבן המקדש, איך יערב לנו אכול ושתות (כלשון רבי יהודה הלוי בקינת "ציון הלא תשאלי") וביותר, אחר שכבר ביארו ראשונים, שהחורבן נחשב כמו מיתה לעולם, אלא שנותר לנו מעט רוח חיים בזה שיש בידנו תורה ומצוות כמו מילה ושבת. (עיין דברי החבר בספר הכוזרי).

 

אמור מעתה, שבעוד אשר כל תענית שאדם מתענה לצרתו, נחשבת היא כהקרבת קרבנות על גבי המזבח, הרי שתענית ט' באב היא להורות אבלות על שבטלו קרבנות מעל גבי המזבח, כי איך נוכל לאכול ולשתות ביום אשר חרב הבית ונשתומם המזבח. 


ואם כן, נשאלת השאלה:

 שמכיון שאי אפשר לו לאדם לאכול ביום הזה מחמת הרגשת האבל וצער החורבן, נתיר לו להתענות גם כשחל ט' באב בשבת, כמו שהתירו להתענות תענית חלום בשבת (כמבואר בברכות לא, ב), מטעם שהוא מצטער על חלומו, והתענית היא לו ל"עונג", שעל ידה נקרע גזר דינו ומתיישבת דעתו (כמבואר שם בראשונים ובטוש"ע או"ח רפ"ח), ומדוע לא נתיר גם להתענות בט' באב שחל בשבת, מסיבה זו, שמכיון שצער החורבן אינו מניח לו לאדם לאכול ולשתות, הרי דווקא התענית היא לו ל"עונג", ולא האכילה והשתייה. 


ועל כרחך צריך לומר, שיסוד עניין דחיית התענית ליום ראשון, אינו רק שמנהגי האבילות והתענית נדחים מפני השבת, אלא שכל הצער על החורבן - שהוא כמו מיתה ממש - נדחה מפני השבת, כי ביום השבת צריך שיראה בעינינו כאילו בית המקדש עומד בבנינו. 

שכן, עיקר בנין המקדש, היה כדי שתהיה "דעת אלקים בארץ", וכל ישראל ידעו בידיעה מוחשית שכבוד ה' שוכן עמהם בבית הזה, עד ששאבו ממנו רוח הקודש ממש, וראו בעליל מראות אלקים סביב הבית הקדוש שבו שכנה שכינת עוזו בקרבם. 


וכיון שזהו תוקף יסודו של בית המקדש, אם כן, כל השומר שבת כדת וכדין, ומתענג בו כראוי, ומתעלה בקדושתה של השבת, הרי זכה להתענג על ה' וקנה "דעת אלוקים".


וכבר שנינו (ברכות לג, א): "אמר רבי אליעזר, כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו" .

 

הרי מבואר, מפני מה נדחה תענית ט' באב כשחל בשבת, כי בעוד אשר בשאר ימות השבוע צריכים אנו לראות את "הבית בחרבנו", ולהרגיש צער החורבן עד שלא יערב לנו אכול ושתה, הרי שביום שבת קדש צריכים אנו להתעלות למצב של "הבית בבנינו" ודבר זה אפשר - כאמור - להשיג ביום השבת שהוא "יום קדושה" מעין עולם הבא, ודווקא ע"י אכילה ושתייה ועונג על השבת, מתקיים ציווי הנביא של "וקראת לשבת עונג" - אשר תכליתו "אז תתענג על ה", לדבקה בו יתברך ולהשיג "דעת אלוקים".

 

הא למדת מהלכה זו, של דחיית תענית ט' באב לאחר השבת, מה גדול ערכה של השבת, אשר שמירת קדושתה והתענגות בה, מעלה את האדם למצב של "כאילו נבנה ביה המקדש בימיו", עד כדי כך, שאין הוא רואה ביום הזה "חורבן" המחייב צער ואבלות, אלא בית המקדש בנוי ועומד על מכונו.


ומי שהגיע לכלל "דעת" ויבין וירגיש דבר זה אשריו ואשרי חלקו, וכאילו נבנה בית המקדש בימיו. עד כאן, דבריו הנפלאים של ר' אייזיק שר.

 

אם ככה, יוצא עפ"י דבריו – בשבת, אין מושג של חורבן בית המקדש!




© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏