וארא- "ענה כסיל כאולתו"

"סיפור מליצי לפרשת וארא". ביאורו של הסבא מקלם לתשובתו של משה במהלך דו-שיח בינו לבין החרטומים שהתקיים לאחר שמטהו בלע את כל התנינים של החרטומים... סיפור מליצי המבאר שלשאלה מטופשת עונים תשובה מטופשת!

"ענה כסיל כאולתו"

 

משה ואהרן באם לפני פרעה ודורשים לשלח את ישראל. פרעה דוש מהם מופת. משליך אהרן את מטהו, והופך לתנין. משליכים החרטומים מטותיהם, והופכים לתנינים. לכאורה תיקו.

 

ואז קורה דבר מפתיע: "ויבלע מטה אהרן את מטתם" אופססס.., על זה לא חשבו. חרטומי פרעה יצרו תניני דמה, בלי רוח חיים. והמטה של אהרן הפך לתנין חי, רוחש ואוכל, תנין אמת, מעשה אלוקינו ונפלאותיו. ונס בתוך נס, קודם שב והפך למטה, ואז בלע תניניהם.

 

הגמרא במסכת מנחות דף פה. מביאה דו-שיח בין משה לראשי המכשפים במצרים:

 

אמרו לו יוחנא וממרא למשה: תבן אתה מכניס לעפרים (שהוא מקום הרבה תבואה, אתה מביא לשם תבואה למכור)?! הרי, ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים, אתה בא לכאן לעסוק בכשפים?!

 

אמר להם משה: פתגם שגור הוא: "למתא ירקא, ירקא שקול" (לעיר שגדל שם ירק הרבה, הבא ירק שלך למכור, לפי שמתקבצים שם הכול בכדי לקנות)...

 

נשאלת השאלה:

הרי הדו-שיח הזה התקיים לאחר שמטהו בלע את כל התנינים שלהם, היה לו לענות להם: "הלא תראו שמאת ה' הוא?!"

 ובכלל איך העזו לומר דבר כזה לאחר מופת ברור שכזה?!

 

רש"י מבאר:

הם אמרו לו דברי ליצנות, והוא השיב להם בעניינם.

 

עדיין נשאל: מדוע?!

 

הסבא מקלם זצ"ל הסביר:

שלפעמים אי אפשר לענות למתנצח בדברי הגיון. כי אז נצבות שתי דעות שוות כביכול, אתה אומר כך והוא אומר כך. עליך לענות לו לשיטתו, כי שיבין עד כמה הוא נלעג!

 

בספר 'והגדת מביא סיפור בעניין הזה:

אחד מרבני רמת גן הוצרך להיוועץ במרן הרב שך זצ"ל בעניין נחוץ. הזמין מונית ומסר את הכתובת. בדרך סיפר לנהג אל מי הוא נוסע: רב גדול שרבים נושעו מברכותיו.

נהג המונית התלהב וביקש להצטרף ולקבל ברכה עבור חולה. הגיעו, והנהג הוציא כפה לבנה, מקופלת, מהתא לימינו, חבשה לראשו.

 

הנהג נכנס ראשון, רכן לנשק ידי הרב. ברגש עז, קרוב לדמעות, בקש ברכה לכלבתו החולה, נפשו קשורה בנפשה, אהובת המשפחה וכעת, אללי, חלתה...

 

הרב התפלץ בשמעו, אבל הרב שך, ממש "זקן מלא רחמים", נטל את הסידור ודפדף ל"מי שברך לחולה" והסביר בעדינות: "יש לנו תפילה מיוחדת לחולים, שיבריאו בסיעתא דשמיא, אבל לפני כן עלינו לדעת מה שם החולה?"

 

"לסי", ענה בהתרגשות.

 

הרב שך הביט בו מבעד למשקפיו העבות: "ושם האימא?" -  המשיך הרב לברר

 

"אה... לא יודע" – גימגם האיש במבוכה

 

"חבל!!!", נאנח הרב שך וסגר את הסדור, "אז אי אפשר לעשות 'מי שברך'... בלי שם האימא"...

 

לא הייתה זו התחמקות. כך הבהיר לו - אם הלה הבין - שבקשתו מופקעת, ואין עורכים "מי שברך" לכלבים...

 

וכך, על דרך זו, ענה משה רבינו לחרטומים:

אתם מאשימים אותנו בעשיית כשפים, אז נאמר שאתם צודקים. ואם כך, הרי אתם עצמכם יודעים שאין זו אלא ליצנות גרידא...

ולשאלה מטופשת עונים תשובה מטופשת!

 

ונסיים בסיפור מליצי שיבהיר זאת:

מסופר, על רב שלימד במסכת בבא מציעא דף ב.: "שנים אוחזים בטלית, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, (והדין הוא ש) יחלוקו"

 

תמה אחד השומעים (שהיה מגיע לשיעור כדי לדבר וללעוג ולא שמע שהרב הסביר שימכרו אותה ויחלקו בכסף והיה בטוח שהכוונה לקרוע את הטלית לשניים...) ושאל בהתרסה: "מה יעשה בחצי טלית, הלא בקריאת שמע צריך לאחוז בארבע הציציות?! "

 

"אה... זה פשוט", ענה הרב, "בשביל 'ברוך שאמר' די בשתי ציציות...



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏