שמות- לזהות פוטנציאל

"פרשת שמות סיפור לשולחן שבת". סיפור שהחפץ חיים זצ"ל, סיפר על המגיד מדובנא זצ"ל המראה שבכל ילד יהודי יש פוטנציאל להיות גדול הדור בא ולכן כשנראה ילד יהודי הזקוק לעזרה, יש להושיט לו יד...

לזהות פוטנציאל

 

"ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה"

 

הגאון הצדיק רבינו החפץ חיים זצ"ל, סיפר על המגיד מדובנא זצ"ל:

 

שיום אחד הוא הלך ברחוב העיר וראה עיוור עני, לבוש קרעים, וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו.

אדם אחר היה חולף על פניהם באדישות. אם ניחן בלב רגיש, היה מבליע אנחה על הצער והמדווים שיש בעולם.

אם לב מתפעל לו, היה נותן בלבו הודאה לבוראו על חוש הראייה שחננו: "ברוך אתה ה', פוקח עיוורים".

 

למגיד מדובנא היה לב רגיש ולב מתפעל, אך על כולם היה לו לב רחום. עצר בדרכו, פנה אל השניים ונתן להם שלום.

 

"אחי, מאין אתם", שאל.

 

העיוור מר נפש היה, רטן ולא ענה.

 

הילד תלה במגיד עיניים נוגות, מיוסרות.

 

סיפר שזה אביו, ואמו נפטרה, סיפר שקר להם במעונם הטחוב, שאין עצים להסקה.

 

"עם מי אתה משוחח שם?", הפטיר העיוור, "המשך ללכת!"

 

המגיד התנצל ושאל: "אמור נא לי, כבר אכלתם?!"

 

"לא", השיב הילד. "לוקח אני את אבא לבית התמחוי לעניי העיר, שם נאכל את ארוחתנו ואחזירו לביתנו" לא היה טעם לשאול את הילד האם הוא לומד. במצבו, פטור היה מלימוד תורה.

 

"בואו עימי", אמר להם, "אתן לכם ארוחה משביעה, טובה בהרבה מהאוכל בבית התמחוי". זיק של הכרת טובה ניצת בעיני הנער, עיניו ניעורו לחיים והביעו פיקחות רבה כל כך, מהולה בעצב עמוק.

 

המגיד ביטל את תכניותיו, סב על עקבותיו, התאים צעדיו לצעדי הילד. הביאם לביתו המוסק, החם. וערך לפניהם שולחן. שקד להנעים את שהותם, טרח להשביעם.

גם האב העיוור הפשיר, נרגנותו נסדקה. "טעים" - אישר. "נעים כאן!"

 

"התסכים להתגורר כאן", שאל המגיד. "אקצה לכם חדר מוסק, שלוש פעמים ליום תקבלו כזו ארוחה. חינם אין כסף", מיהר להוסיף, והילד יוכל ללמוד בתלמוד תורה, חשב. על חשבונו, כמובן.

 

האב העיוור התלבט. עיני הילד נצצו בתקווה. לבסוף הסכים האב, לניסיון. למעשה, התנחל בדירת המגיד, שיעבד את הבית לנרגנותו ולרצונותיו. והמגיד סבל הכול, הן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. במיוחד כאשר הילד החל לפרוח. קיבל מזון וביגוד, הלך ללמוד והתערה בחברה.

 

ברבות הימים נפטר האב, והילד המשיך לימודיו בישיבה. הוברר שיש לו זיכרון מדהים, לא שכח דבר מתלמודו. תפיסתו מהירה הייתה כברק, שכלו חד כתער, מידותיו זכות כשמן, נשמתו טהורה כבדולח, התמדתו ושקידתו באין הפוגה.

 

עד מהרה קנה שם טוב ונודע לתהילה. בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנותה של ברודי, ושמו נערץ לדורות, הלא הוא הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר זצ"ל

 

ועתה אמר החפץ חיים:

נתאר לעצמנו מה היה קורה לו היה המגיד מבליע אנחה וממשיך בדרכו, והילד ממשיך להנחות את אביו לבית התמחוי?!

מה היה עם ישראל מפסיד, מה היה הילד מפסיד וכמה היה המגיד מפסיד?!

 

בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה?! האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?!

 

ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, ייתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח.

 

השאלה לגבינו פשוטה:

כשנראה ילד יהודי הזקוק לעזרה, האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה בת פרעה?



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏