ויגש- אם הוא מזמין, הוא חי!

"פרשת ויגש משל ונמשל". מהי הסיבה שיעקב אבינו לא מאמין לבניו? רק לאחר זשהוא רואה את העגלות הוא בעצם מאמין - "ותחי רוח יעקב אביהם"?! "סיפור לפרשת ויגש" המבאר שברגע שיוסף הזמין אותו שירד למצרים משמע שהוא נשאר יהודי!

אם הוא מזמין, הוא חי!

 

"ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפוג לבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם"

 

שואל הרב שלמה לווינשטיין בספרו 'ומתוק האור':

מדוע כאשר אמרו לו "עוד יוסף חי" לא האמינם, ורק העגלות ששלח יוסף להביאו אל יוסף החיו את רוחו?

 

בספר 'חזון ישעיהו' פרש זאת בדרך משל למה הדבר דומה:

 

היה יהודי בפולין שבנו נמשך להשכלה. יום אחד הודיע לאביו כי החליט לנסוע לברלין ללמוד באוניברסיטה המקומית.


אביו הצטער צער רב, ונסה להניא את בנו מכוונתו. הוא תאר בפניו את הסכנות הרוחניות שיאלץ להתמודד עמהן, ומי יודע אם יעלה הדבר בידו.

 

אך הבן היה נחוש בדעתו וכל ההפצרות של האב עלו בתוהו. כדי לשכך את צערו ולהפיג את חששותיו, הבטיחו הבן כי ימשיך לשמור על התורה והמצוות, ולא תפגע רוחניותו במאומה.

 

זמן קצר לאחר שהגיע הבן לברלין כבר ניכרו בו אותות המקום. אט אט זנח את דרך אבותיו עד אשר נטמע לגמרי במקומו החדש. גילח את זקנו, קצץ את פאותיו ועטה עליו מראה שיתאים לסביבה הנכרית.

 

יום אחד קיבל האב מכתב מבנו ובו הודיעו כי בכוונתו לבקרו לפני חג הפסח. שמח האב שמחה גדולה. בסתר ליבו צפה לפגוש את בנו פנים אל פנים כדי לתהות על קנקנו ולהיווכח במו עיניו האם נשתמרה צורתו היהודית.

 

מה עשה הבן?

לקראת שובו לבית אביו החל לגדל את זקנו ופאותיו, וכשהגיע מועד הנסיעה כבר השיב לעצמו את מראהו היהודי משכבר הימים.

 

כשראה האב את מראה בנו, שמח בליבו על כך שגם בסביבתו החדשה הוא מקפיד על מראה יהודי.

 

"והאם אתה מקפיד גם על אורח חיים יהודי" - שאל האב.

 

הבן השיב בביטחון: "בוודאי, אבא. אם אני מתהלך ברחובות ברלין בלבוש יהודי, מגודל זקן ופאות, אפשר ללמוד מכך על אורח חיי"...

 

נחה דעתו של האב, ולאחר חג הפסח נפרד מבנו בלב שלם.

כך חזר הדבר על עצמו מידי שנה בשנה. לקראת חג הפסח היה בנו מגדל זקן ופאות, ועם מראהו היהודי היה שב לבית אביו לעשות את הפסח, ולאחריו היה שב לברלין.

 

לימים הוא נשא אישה נכרית וניתק את עצמו לגמרי מעברו.

יום אחד קבל הבן מכתב מאביו: "כל שנה אתה בא לבקר אותי, הפעם אני רוצה לבקר אותך בביתך". התחמק הבן בתואנות שונות. חש האב שמשהו לא כשורה.

 

מה עשה?

עלה על הרכבת הראשונה לברלין, ובהפתעה גמורה הופיע בבית בנו.

כשפתחה בעלת הבית הגויה את הדלת. היה בטוח כי זו המשרתת. "היכן בעל הבית?" שאל. כשהופיע בנו למולו חשכו עיניו, והוא נפל מתעלף ארצה...

 

הנמשל ברור מאליו:

 

יעקב אבינו לא ידע משלום בנו וחשש לחייו. ועוד יותר חשש למצבו הרוחני, אמרו לו בניו: "עוד יוסף חי", אך הוא מאן להאמין להם.

 

גם כשהשמיעו בפניו "את כל דברי יוסף" – "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו, בפרשת עגלה ערופה" – עדיין נתקשה יעקב להאמין להם. שמא כל הסימנים הללו נועדו לכסות על האמת...

 

 אבל כאשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, אמר: אם יוסף מוכן שאבוא אני לראותו – אות הוא כי שלום לו, ונשאר בדרגתו הרוחנית, ורק אז "ותחי רוח יעקב...".



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏