השקפה- למילה שלך יש השפעה!

"ההשפעה של הדיבור" - האם יש משמעות לברכה שיוצאת מאדם פשוט? כיצד מתייחסת היהדות לאדם שמוציא מפיו דברי גנאי או חלילה, מקלל את עצמו או את חברו? האם יש לזה משמעות בכלל?! מדבחר דוגמאו המוכיחות שלדיבור יש כוח שמשפיע הן לטובה והן לרעה

למילה שלך יש השפעה! 


כיצד מתייחסת היהדות לאדם שמוציא מפיו דברי גנאי או חלילה, מקלל את עצמו או את חברו? האם יש לזה משמעות בכלל?!


בנוסף האם יש משמעות לברכה שיוצאת מאדם פשוט?


הגמרא במסכת גיטין לה מספרת:

שבאה אלמנה אחת, לגבות את כתובתה בפני רבה בר רב הונא. אמר לה  רבה בר רב הונא שאינה יכולה לגבותה, משום שלדעת רב לא גובים לאלמנה כתובה מן היתומים (שמא כבר קיבלה ממנה).


משראתה שכך, ביקשה מזונות. אמר לה שהפסידה גם מזונותיה שהרי על פי דעת שמואל "שהתובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות".


כעסה האלמנה על רבה שפוסק הוא לה גם כרב שאין לה כתובה וגם כשמואל שאין לה מזונות... בכעסה הוציאה מפיה לשון קללה שייהפך כיסאו (דהיינו שייפול מגדולתו).


חששו בבית הדין מקללתה. מה עשו? הפכו את כיסאו של רבה בר רב הונא וזקפוהו כדי שתתקיים הקללה בפעולה זו. 

ולמרות זאת רבה בר רב הונא לה זו נהיה חולה מאוד.


רואים שקללה משפיעה גם מאדם פשוט על אדם גדול...


כמו כן, גם מידה טובה היא כך -  כשיוצא מפיו של אדם דיבור לטובה ישפיע הדבר לריבוי טובה. כפי שאמרו חז"ל (מועד קטן י"ח.):


אמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתיים?

שנאמר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כ"ב, ה) וחזרו שניהם כמו שהוציא מפיו (למרות שיצחק יישחט ורק אברהם היה אמור לחזור...).



מקרה נוסף:

רחל מבקשת מלאה שתתן לה מדודאי  ראובן ואומרת "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". (ל, ט"ו) ולפי שזלזלה במשכב הצדיק (שאמרה "ישכב עימך" - ויתרה עליו...) לא זכתה להיקבר עמו (רש"י)



מקרה נוסף:

יעקב אבינו אומר ללבן המחפש את התרפים שלו: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹוהֶיךָ לֹא יִחְיֶה..." (ל"א, ל"ב) – הוא לא ידע שרחל גנבתם ומאותה קללה מתה רחל בדרך (רש"י)

 


מקרה נוסף מופיע בגמרא מועד קטן י"ח:

 מסופר על שמואל שהלך לנחם את אחיו פינחס שהיה אבל על קרובו שנפטר.

שאל שמואל את אחיו: "מדוע אתה מגדל את ציפורניך?" (כיוון ששמואל סבר שאין צריך לנהוג כך בתקופת האבלות). ופינחס ענה לו: "אם היה קורה לך כך, כלום לא הייתה נוהג כמוני?!"...


לאחר זמן קצר גם קרובו של שמואל נפטר מחמת דבריו של פינחס, אף שכלל לא התכוון לכך...

 

לא פעם שכשרוצים להראות שאנו דוברי אמת, משתמשים במילים כגון: "בחיי" או "בחייך"... צריך להיזהר ולהקפיד לא לומר מילים אלו, שאמירה כזו נחשבת כקללה ואף איסור יש בכך. ואין כל הבדל אם מקלל אחרים או את עצמו. (מנחת יצחק א, י"ט)

 


מקרה נוסף מובא בגמרא גיטין דף ז:

מר עוקבא שלח שאלה לרבי אלעזר: בני אדם העומדים עלי (לחרף ולגדף – רש"י) ובידי למוסרם למלכות. מהו הדין?


שרטט רבי אלעזר על הנייר וכתב לו את הפסוק בתהילים ל"ט, ב: "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" – אף על פי שרָשָׁע לְנֶגְדִּי – "אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם".


שלח לו מר עוקבא: הם מצערים אותי ביותר, ואיני יכול לעמוד כנגדם.


מיד שלח לו רבי אלעזר את הפסוק בתהילים ל"ז, ז: "דּוֹם לַד' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ". "דּוֹם לַה'" – עבוד את ה' עם דמדומי חמה בזריחה ובשקיעה, "וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" – והוא יפיל לך חללים חללים. 


פירוש: השכם והערב לבית המדרש והן כלין מאליהן בידי שמים...


הדבר יצא מפי רבי אלעזר ומיד נתנוהו לגניבא (בעל הריב עם מר עוקבא) בקולר – שלשלאות ברזל שאוסרים בהם מי שגזרה המלכות להמיתם.


כלומר עצם דיבורו של רבי אלעזר פעל לכיליון אויבי מר עוקבא למרות שלא התפלל רבי אלעזר על הדבר.

 

ספר החינוך במצווה רל"א מבאר זאת:

שמכיון שהנפש המדברת שבאדם היא דבר אלוקי (בראשית ב,ז באונקלוס) לכן יש בדיבורו כוח לפעול במציאות, וככל שהמדבר מקושר יותר לעליונים, כן יגדל כוח הפעולה שבדיבורו וימהר לקרות הדבר שידבר עליו.



הוכחות נוספות בתנ"ך לכך ש- הדיבור הקובע מציאות:


א) ביהושע פרק ב - רחב מסבירה לשני המרגלים את הפחד שאחז ביושבי הארץ מבואם של ישראל ומהנהגת ה'.
ואכן בחזרם ליהושע הם קובעים עובדה "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". 
ואכן כך היה...



ב) בשופטים פרק ו – גדעון חושב על טובת עם ישראל ומתפלא "וְיֵשׁ ד' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו... וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ד' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". מיד "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה (שלימדת זכות על בני) וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". 

כלומר גדעון זכה להושיע את ישראל, בזכות שהשכיל לדבר טוב עליהם...



ג) בהמשך ה' רוצה לחזק את גדעון "רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה. 
וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ". 

ואכן כך שומע גדעון במחנה מדין "נָתַן הָאֱלֹקִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה" והוא מבשר לאנשיו "קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן"

לאחר השמיעה - חזקו ידיו...



ד) הגמרא במסכת סוטה דף מ"ב: 

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: בשלושה מקומות לכדו פיו לאותו רשע (גלית) – רש"י: אמר פיו את כישלונו.

1) "בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי" – משמע "עלי" שהוא יגבר, שהיה לו לומר "וילחם אתי".

2) "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי" – פתח פה לרעתו - דוד אכן היכהו.

3) שאמר לדוד "הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי" – אֵלַי = עלי...



ה) בספר מלכים ב (ב, כ"ג – כ"ד) מסופר על אלישע הנביא שאחרי שריפא את המים המרים של יריחו יצא מן העיר ונתקל בנערים שצחקו עליו: "וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים".


מובא בגמרא במסכת סוטה דף מז. שאלישע נענש על כך, ששלושה חולאים חלה אלישע ואחד מהם בעוון שגירה דובים בתינוקות.



ובספר החינוך מצווה רל"א כותב: שהמקלל את חברו עובר על לא תעשה גם אם לא קיללו בפניו, ואף לוקה אם המקולל אינו רשע ועובר גם על איסור הוצאת שם ה' לבטלה...


בביאור שורש האיסור כתב שם ספר החינוך: כי מאחר שיש כוח בדברים שאדם מוציא מפיו, אסרה התורה לקלל כדי שלא להזיק לאחרים...


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏