נשא- הקשר בין כל הטמאים

מה היא נצרכת? מהו הסדר של הפרשה, שמתחילה בעניין המצורע, עוברת לעניין הזב וטמא מת, ומיד לאחר מכן, מדברת הפרשה על גזל הגר וסוטה?!. ביאורו של הרמב"ן לכך שהפרשה הזאת קושרת את המצורע, הזב והזבה, טומאת המת, גזל הגר, סוטה ונזיר באופן נפלא.

הקשר בין כל הטמאים


בפרשה הזאת ישנם 18 מצוות – 7 מצוות 'עשה' ו – 11 מצוות 'לא תעשה'.

המצווה הראשונה, היא מצות 'שילוח טמאים'

 

מהי מצוות שילוח טמאים?

לאחר שהוקם המשכן, והוסדר סדר החניה מסביב למשכן - שלושה שבטים בכל אחד ואחד מן הצדדים, מצווה הקב"ה על שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה.

 

בתוך המחנה שהיה ממוקם בו המשכן, היו שלושה סוגים של מחנות – מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל.

 

אומרת התורה – כדי שישראל ישמרו את עצמם בקדושה, כדי שישראל ישמרו את עצמם בטהרה, כדי שהשכינה תמשיך לשרות בתוכם, שנאמר (כט, מה): "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹוקִים..." צריכים לשמור על טהרת מחנה ישראל, וכדי לשמור על הטהרה, באה התורה ומזהירה, שטמאים, אסור להם להישאר בקרב המחנה.

 

כותב החינוך במצווה שס"ב:

שהמצורע שהוא חמור בטומאתו שמטמא באהל, חמור גם כן בשלוחו, והוא משתלח חוץ לשלש מחנות דהינו: חוץ לירושלים (אותו דבר תמצאו גם ברש"י, קצת יותר בקיצור) וזבים וזבות ונידות ויולדות, שאין טומאתם חמורה כל כך שלוחם חוץ לשתי מחנות, שהן מחנות כוהנים ולווים, וזהו חוץ להר הבית, וטמא מת שאין טומאתו חמורה כל כך אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת, לפיכך מתר לכנס בהר הבית.

 

הרמב"ן שואל:

מהו הסדר הזה של הפרשה, שמתחילה בעניין המצורע, הזב וטמא מת, ומיד לאחר מכן, היא עוברת לגזל הגר וסוטה.

 

מסביר הרמב"ן:

וישלחו מן המחנה - אחר שהקים את המשכן ציווה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות.

 

 

שואל הרמב"ן:

ומדוע כתבה התורה את פרשת השילוח של שלושת האנשים האלה - המצורע, הזב וטמא המת, ולאחר מכן מגיע אשם גזלות, והנושא הזה של גזל הגר?

 

והוא משיב:

כיוון שהערב רב - כל אותם אנשים שהצטרפו לעם ישראל, לא היו במעמד הר סיני.

במעמד הר סיני, שהקב"ה שלח מלאכים, ושמו על כל אחד שני כתרים – כל זה היה דווקא לעם ישראל. לגרים ולערב-רב, אין מה לחפש במעמד הר סיני.

 

וכך כותב הרמב"ן -  ובעבור שמנה ישראל למשפחותיהם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר.

 

הרמב"ן בפרשת יתרו (יט, ב) קובע:

שחנייתם של הערב-רב , לא הייתה בסמוך להר סיני, ומתן תורה היה אך-ורק לישראל - ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר (בפסוק הבא) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזה טעם ויחן שם ישראל, או הוא להזכירם דרך כבוד בקבלם התורה.

 

סובר הרמב"ן, שלא היה קשר בכלל במעמד הר סיני, בין הערב רב, הגרים והאספסוף, לבין עם ישראל.

 

מוציאים מעם ישראל את הטמא מת, הנידה והמצורע, וחוץ מזה מגיעה פרשת גזל הגר, שבא לומר לך – גם הגרים היו מחוץ למחנה.

 

את דברי הרמב"ן מסביר (ומסיף קצת) הספר 'דרך חוקיך':

שהקב"ה כאן, בפרשת גזל הגר, רצה לעודד את הגרים – אף עפ"י שלא הכניסו אתכם למחנה, שלא תחשבו שמותר לגנוב ממכם, אדרבה, כאן מופיע האיסור של גזל הגר – זה בא לעודד את הגרים.

 

יוצא איפה, שכל העניין כאן מדבר, על אנשים שהורחקו מן המחנה - מצורע, זב וזבה, טמא מת, וגם הערב רב והגרים.

 


ומה אם כן הקשר לסוטה?

 

ממשיך הרמב"ן ואומר: – שנסמכה לכאן גם פרשת סוטה, כיוון שגם פרשת סוטה באה להרחיק מעם ישראל, את אותם אנשים שירדו מן הדרך, והאישה שסטתה ויש לה ממזרים - גם אותם מוציאים מקרב ישראל.

 

אעפ"י שפרשת סוטה הייתה צריכה להיות בחומש 'תורת כהנים' , כי היא הרי מביאה מנחה (אם כך, לכאורה, זה שייך לשם...) זו לא מנחה שבאה לכפרה, זאת מנחת קנאות, לכן אין דינה בפרשת ויקרא, בחומש תורת כוהנים, אלא דינה כאן, בחומש במדבר.

 

מסכם הרמב"ן ואומר - בעבור שייחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותיהם כאשר יבוא חשד בלב האיש על אשתו...

 

 ראינו אם כך, שהפרשה הזאת קושרת את המצורע, הזב והזבה, טומאת המת, גזל הגר, סוטה ונזיר באופן נפלא.


(מתוך "שיחה של הרב ברוך רוזנבלום לפרשת נשא")



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏