שבועות- התורה והאש

"שיחה לחג מתן תורה". צריכים להודות שקיבלנו את התורה באש. ונשאלת השאלה: מה זה ההודאה הזאת, שקיבלנו את התורה באש... ואם לא היינו מקבלים אותה באש, לא היינו צריכים להודות על קבלתה?! "שיחה של הרב רוזנבלום לשבועות" ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין - אתה מודה לקב"ה, שנתן לך את התורה באש... כי המושג של אש, זה דביקות בקב"ה!

התורה והאש


בפרשת ואתחנן התורה מתארת את מעמד הר סיני (דברים ד):

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי...

 

כותב הרמב"ן, שיש כאן 'עשה' ו'לא תעשה' – יש מצוה לזכור ולא לשכוח את מעמד הר סיני!

האשכנזים, יש להם שש זכירות בכל יום. אחת הזכירות היא מעמד הר סיני.

בני עדות המזרח, יש להם עשר זכירות בכל יום, וגם שם מופיע מעמד הר סיני.

 

מכאן ואילך, הפסוקים בפרשת ואתחנן, מתרכזים בעניין של האש:

וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל... הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי... מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ...{ה, ד} פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר...


לאחר מכן מופיעים עשרת הדיברות... ופסוק אחד אחרי עשרת הדיברות:

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי...

 

ניתן לראות שהמוטיב של אש חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים - הכול אש!  

 

בכדי להבין מהו המושג של האש נעיין במה שכותב הטור סימן מ"ז:

 "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה". ויכווין בברכתו על מעמד הר סיני, אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה, שהיא בית חיינו, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.

 

אנחנו צריכים להודות שבחר בנו הקב"ה מכל העמים, ונתן לנו את תורתו - באש!

 

ונשאלת השאלה:

מה זה ההודאה הזאת, שקיבלנו את התורה באש... ואם לא היינו מקבלים אותה באש, לא היינו צריכים להודות על קבלתה?!

 

אותו דבר מביא הב"ח:

אבל ברכה זו השנייה אינה כי אם ההודאה ושבח על מה שנתן לנו תורתו כלי חמדתו מתוך האש להורות על קדושתה ורוחניותה ובחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני...

 

נעמוד על עוד כמה מקורות בעומק הדברים, ומהם נגיע למסקנה:

 

נאמר במזמור כ"ט בתהילים שאומרים אותו לפני קבלת שבת: "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז..." ממנו לומדים חז"ל , את הלכות ברכות העמידה.

רובו של המזמור הזה, מדבר על מעמד הר סיני (אמנם בתחילתו כתוב קוֹל ה' עַל הַמָּיִם ועל פי רש"י זה לא קשור למעמד הר סיני אלא על ים סוף אך משם ואילך, הכל מדבר על מעמד הר סיני) ונאמר בו: "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ..."

 

כותב המדרש בשמות רבה, פרשה טו, אות כח:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֶצְבָּעוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מִתְקַשֶּׁה בָּהֶן, הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, לא): שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי וגו'. הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח, ד): וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְנֹרָה. הֶרְאָהוּ הַשְּׁרָצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא, כט): וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. וְהַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. זִעְזַע אֶת הַיַּמִים וְהֶרְאָהוּ אֶת בֶּן נְפִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ג): קוֹל ה' עַל הַמָּיִם. זִעְזַע אֶת הַיִּשּׁוּב וְהֶרְאָהוּ אֶת הַצָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ה): קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים. זִעְזַע אֶת הַמִּדְבָּר וְהֶרְאָהוּ שָׁם אֶת הַדּוּאָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ח): קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר. זִעְזַע אֶת הָאֵשׁ וְהֶרְאָהוּ אֶת הַסַּלַּמַנְדְּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ז): קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. וְאֵימָתַי עָשָׂה לוֹ כֵן בְּזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ אֶת הַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ. זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בֶּהָדָר. זִעֲזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ט): קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. (תהלים כט, ט): וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת, אֵלּוּ סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת (תהלים כט, ט): וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד, כָּל הַמְלָכִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ אוֹמְרִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְחִילוּ כֻּלָּן נוֹתְנִין שֶׁבַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ.

 

כותב רש"י - חוצב להבות אש. טיילנ''ט בלעז, ורבותינו פירשו שהיה הדבור של עשרת הדברות יוצא בלהבות אש מפיו ונחקק על הלוחות כתבניתם.

 

במדרש תנחומא, פרשת יתרו, אות טז מובא:

מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ, עוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל אֵשׁ, כְּתָבָהּ שֶׁל אֵשׁ, חֵיטָהּ שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָת לָמוֹ וְהַסַּרְסוּר נַעֲשׂוּ פִּיו שֶׁל אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ל): וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות לד, ל). וְהַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרְדוּ עִמּוֹ שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ' (תהלים קד, ד) ...

 

גם המדרש בדברים רבה, פרשה ז, אות ט מביא שכל ההופעה של הקב"ה, היא באש:

אָמַר רַבִּי כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה מְהַלֵּךְ עַמּוּד הֶעָנָן לִפְנֵיהֶם וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה, וְהָיוּ שְׁנֵי זִקּוּקִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִבֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן וְהָיוּ שׂוֹרְפִים לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּחָשִׁים וְאֶת הָעַקְרַבִּים, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִים אוֹתָם וְהָיוּ אוֹמְרִים אֱלוֹהוֹת הֵן אֵלּוּ, כָּל תַּשְׁמִישָׁן אֵינוֹ אֶלָּא בָּאֵשׁ, אָמַר לָהֶם משֶׁה וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי שֶׁקִּבַּלְתֶּם תּוֹרָתוֹ בְּסִינַי, הֱוֵי (דברים כט, א): וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וגו', אָמַר לָהֶם הֱיוּ יוֹדְעִים כָּל נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאִיתֶם בְּעֵינֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם עָשָׂה לָכֶם וְעֵינֵיכֶם רוֹאוֹת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, ב): הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, מַהוּ הַמַּסּוֹת, הַמַּכּוֹת מְמִסּוֹת גּוּפֵיהֶן שֶׁל מִצְרִים, מַהוּ (דברים כט, ב): הָאֹתֹת, רַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁהָיוּ נִרְשָׁמוֹת עַל גּוּפֵיהֶן דַּם צְפַרְדְּעִים וְכִנִּים, מַהוּ וְהַמֹּפְתִים, שֶׁהָיוּ הַמַּכּוֹת מְפַתּוֹת אוֹתָן כֵּיצַד, לִשְׁלשִׁים יוֹם הָיְתָה בָּאָה הַמַּכָּה וְהָיְתָה עוֹשָׂה שִׁבְעָה יָמִים וְהָלְכָה לָהּ, וְהָיוּ נִרְוָחִין עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה יָמִים בֵּין מַכָּה לְמַכָּה וְלֹא הָיוּ חוֹזְרִין בָּהֶן, הֱוֵי שֶׁהָיוּ מְפַתּוֹת אוֹתָן.

 

חז"ל אף אומרים לנו, שכל מי שמתגאה, נענש באש:

מדרש ויקרא רבה, פרשה ז, אות ו:

אָמַר רַבִּי לֵוִי נִימוּס וְקִלּוּסִים הוּא, שֶׁכָּל הַמִּתְגָּאֶה אֵינוֹ נִדּוֹן אֶלָּא בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה. דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאוּ וְאָמְרוּ (איוב כא, טו): מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וגו', לֹא נִדּוֹנוּ אֶלָּא בָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו, יז): בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי זְרִיבָתָן לַחֲלוּטִין הָיְתָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כה, ל): לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה. (איוב ו, יז): בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם, מַהוּ בְּחֻמּוֹ, בְּרוֹתְחִין.

 

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עַל דּוֹר הַמַּבּוּל הָיָה מַרְתִּיחָהּ בְּתוֹךְ גֵּיהִנֹּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְקוֹמָם. סְדוֹמִיִּים עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאוּ וְאָמְרוּ נְשַׁכַּח אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינֵינוּ, כְּמָה דִכְתִיב (איוב כח, ד): פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר וגו', לֹא נִדּוֹנוּ אֶלָּא בָאֵשׁ (בראשית יט, כד): וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם. פַּרְעֹה הָרָשָׁע עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאֶה וְאָמַר (שמות ה, ב): מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לֹא נִדּוֹן אֶלָּא בָאֵשׁ (שמות ט, כד): וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וגו'. סִיסְרָא הָרָשָׁע עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאֶה וְלָחַץ אֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דִכְתִיב (שופטים ד, כ): וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, מַהוּ בְּחָזְקָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּחֵרוּפִין וּבְגִדּוּפִין, לֹא נִדּוֹן אֶלָּא בָאֵשׁ (שופטים ה, כ): הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחָמוּ וגו'. סַנְחֵרִיב עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאֶה וְאָמַר (ישעיה לו, כ): מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וגו', לֹא נִדּוֹן אֶלָּא בָאֵשׁ (ישעיה י, טז): וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקַד יְקֹד וגו'. נְבוּכַדְנֶצַר עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאֶה וְאָמַר (דניאל ג, טו): וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי, לֹא נִדּוֹן אֶלָּא בָאֵשׁ, (דניאל ג, כב): קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא, מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יְדֵי שֶׁהִיא מְחָרֶפֶת וּמְגַדֶּפֶת וְאוֹמֶרֶת (תהלים עג, כה): מִי לִי בַשָּׁמָיִם, אֵינָהּ נִידוֹנֵית אֶלָּא בָאֵשׁ (דניאל ז, יא): חָזֵה הֲוֵית עַד דִי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם נִבְזִין וּשְׁפָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָן מִתְנַחֲמִין אֶלָּא בָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ב, ט): וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב

 

בכמה מקומות בש"ס לומדים חז"ל, שבשעה שתלמידי חכמים – אמוראים ותנאים, היו עוסקים בתורה, הייתה האש מקיפה אותם:

 

מספרת הגמרא במסכת חגיגה יד, ב:

תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך ור' אלעזר בן ערך מחמר אחריו אמר לו רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה אמר לו לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא א''כ היה חכם מבין מדעתו אמר לו רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני אמר לו אמור מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית אמר לו רבי מפני מה ירדת מעל החמור אמר אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור מיד פתח ר''א בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה פתחו כולן ואמרו שירה מה שירה אמרו {תהילים קמח-ז} הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללויה נענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה המרכבה ...

 

מספר המדרש בשיר-השירים רבה, פרשה א, אות ב:

צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ חוֹרְזִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וּמִדִּבְרֵי תוֹרָה לִנְבִיאִים, וּמִנְּבִיאִים לִכְתוּבִים, וְהָאֵשׁ מִתְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתֵיהֶם וְהָיוּ הַדְּבָרִים שְׂמֵחִים כִּנְתִינָתָן מִסִּינַי. וְכִי עִקַּר נְתִינָתָן מֵהַר סִינַי לֹא בָאֵשׁ הָיוּ נִתָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. בֶּן עַזַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ סְבִיבוֹתָיו, אֲזַלוּן וַאֲמַרוּן לְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי בֶּן עַזַּאי יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָיו, הָלַךְ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ שָׁמַעְתִּי שֶׁהָיִיתָ דּוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבְךָ. אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא בְּחַדְרֵי מֶרְכָּבָה הָיִיתָ עָסוּק, אָמַר לוֹ לָאו, אֶלָּא הָיִיתִי יוֹשֵׁב וְחוֹרֵז בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וּמִתּוֹרָה לִנְבִיאִים, וּמִנְּבִיאִים לִכְתוּבִים, וְהָיוּ הַדְּבָרִים שְׂמֵחִים כִּנְתִינָתָן מִסִּינַי, וְהָיוּ עֲרֵבִים כְּעִקַּר נְתִינָתָן, וְכֵן עִקַּר נְתִינָתָן מִסִּינַי לֹא בָאֵשׁ הָיוּ נִתָּנִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ. רַבִּי אַבָּהוּ הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָיו, אָמַר שֶׁמָּא אֵינִי חוֹרֵז בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִקְנָן, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי אִית דְּיָדַע לְמִחְרוֹז וְלָא יָדַע לְמִקְדַּח, וְאִית דְּיָדַע לְמִקְדַּח וְלָא יָדַע לְמִחְרוֹז, בְּרַם אֲנָא הֲוֵינָא חָרוֹזָא וַאֲנָא הֲוֵינָא קָדוֹחָא.

 

מביא תוספות במסכת חגיגה טו, א:

אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר''א ולר' יהושע במקום אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני...

 

גם הגמרא במסכת סוכה כח, א מספרת:

תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בינונים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר {משלי ח-כא} להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכי מאחר שקטן שבכולן כך גדול שבכולן על אחת כמה וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.

 

אומרת הגמרא {מסכת ברכות יז, ב} - אמר רב אשי בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו בני המקום מחסיא, (- ליבם אטום, למה?) דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא ולא קמגייר גיורא מינייהו (- פעמיים בשנה, הם רואים מאות יהודים מתכנסים לבית המדרש – כל חודש אדר, וכל חודש אלול, יושבים ולומדים... רואים כזה כבוד לתורה, ולא מתגיירים... אבירי לב!)

 

שואל תוספות:

אז רואים אלפיים איש יושבים ולומדים, מה קרה?!

 

אומר תוספות:

וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכָלה דאלול ובכָלה דאדר .

אנשים רואים אש יורדת מן השמים, ומקיפה את הלומדים ... רואים את זה והם לא מתגיירים?!

קורא להם רב אשי – אבירי לב – איך אתם לא מתגיירים ממחזה כזה?!

נשאלת השאלה:

אם חז"ל אומרים, שבשלושה דברים ניתנה תורה – במדבר, במים ובאש... למה מי שלומד תורה, מקיפה אותו אש ולא מים? למה דווקא נבחרה האש?!

 

הגמרא במסכת תענית כה, א מביאה סיפור:

מספרת הגמרא, על רבי אלעזר בן פדת, שהיה עני מרוד, והיה מפורסם בעניותו.

יום אחד הוא נצרך לתרום דם. וידוע שלאחר שתורמים דם, צריך לאכל משהו, כדי להמריץ את זרם הדם.

הוא תרם דם, ולא היה לו דבר לאכול... זה לא כמו היום, שלאחר שאתה תורם דם במד"א, אתה מקבל עוגה...

רבי אלעזר בן פדת, חזר הביתה, ומצא רק שום, בדיוק ההיפך ממה שצריך לקחת –כיוון ששום מוריד לחץ דם...

 

ברגע שאכל את השום, נפל על הרצפה והתעלף ...

במקרה באו שתי תלמידי חכמים לבקר אותו... רואים אותו שוכב על הרצפה, כשהוא בוכה, צוחק ויוצא לו זיקוק מהמצח!

אמרו החכמים  נמתין ונראה מה קרה לו...

כשר' אלעזר בן פדת מתעורר שאלוהו תלמידיו: "כבוד הרב... מה קרה לך? צחקת... בכית ... זיקוק מהמצח... מה קרה?

 

אמר להם – כשהתעלפתי, הקב"ה בא לשאול לשלומי. שאלתי אותו – ריבונו של עולם, כמה זמן אני עוד אסבול ברעב הזה?! כמה זמן עוד אהיה עני?!  והקב"ה  אמר לי– כדי להפוך את מזלך, ולהביא אותך למזל של עשירות, אני צריך להפוך את כל העולם לתוהו ובוהו, ולהחזיר את כל העולם להתחלה, ואז אולי תיוולד במזל של עשירות!...

שאלתי אותו כולי האי ואפשר?! ריבונו של עולם, אתה הולך להפוך את כל העולם, ואז רק אולי אהיה עשיר?!

ממשיך שואל אותו ר' אלעזר בן פדת – ריבונו של עולם, את רוב החיים עברתי או שהם עוד לפניי?

אחר שה' עונה לו: "את רוב החיים כבר עברת" הוא אומר - "אם ככה, אני כבר לא מבקש שום דבר"

אמר לו הקב"ה – היות ולא ביקשת כלום, לעתיד לבוא תקבל שלוש-עשרה נהרות של אפרסמון...

 

אומרת הגמרא, כשהקב"ה נפרד ממנו, נתן לו מאין מכה קלה על המצח, כאות חיבה, וזה היה  ה'זיקוקים' שהם ראו ...

רואים מכאן, שכל מגע של הקב"ה, הוא מגע של אש ... והשאלה היא – מה מונח באש?

 

נזכיר, שהפעם הראשונה שנפגש משה רבינו עם הקב"ה, זה היה בלהבת אש, שהקב"ה נראה אליו בסנה ...שהמדרש בילקוט שמעוני אומר – כדי להרגיל אותו לגילוי שכינה...

 

ישנה גמרא נוספת שמספרת על רבי חנינא בר פפא, שהיה "חבר" של מלאך המוות... במסכת כתובות ע"ז:

יום אחד מגיע מלאך המוות לרבי חנינא בר פפא, ואומר לו – רב חנינא, הגיע זמנך להסתלק מן העולם. אמר לו רבי חנינא – טוב... תן לי חודש! - אני רוצה לחזור על כל מה שלמדתי, כדי שאוכל לבוא מוכן לשמים... (הגאון מוילנה, מבאר: שנותנים לאדם שלושים יום לדרוש, בכל מה שהיא למד בעולם הזה...)

 

חוזר אליו השטן לאחר שלושים יום ושואל: "נו... אתה מוכן?"

רבי יהושוע עונה: "כן... אבל תראה לי את מקומי בגן-עדן"

מלאך המוות מסכים, הם הולכים בדרך...

אומר לו רבי חנינא בר פפא – "תקשיב, אתה מחזיק סכין... זה מכניס אותי ללחץ, תן לי לשמור לך את הסכין!..."

אמר לו השטן – "תרגיל כזה כבר עברתי עם ר' יהושע בן-לוי... אני לא מוציא את הסכין יותר מתחת ידי!

שואל אותו רבי חנינא בר פפא – "תגיד, אני פחות מר' יהושע בן-לוי? נתת לו את הסכין, למה לי אתה לא נותן?!"

הוציא רבי חנינא בר פפא ספר תורה  ואמר לו– "אתה רואה? כל מה שכתוב בזה, קיימתי! תן לי את הסכין!"

לבסוף הוא לא נתן לו את הסכין כי ר' יהושע בן-לוי ישב ולמד, עם בעלי ראתן  - הוא ישב ולמד עם מצורעים... הייתה לו מסירות נפש בשביל כבוד התורה... ולרבי חנינא לא הייתה כזו...

אומרת הגמרא, שאעפ"י כן, כשהסתלק רבי חנינא בר פפא מהעולם, ירד עמוד של אש, בינו לבין העולם, וידוע, שאין עמוד של אש  יורד, אלא לאחד או לשנים בדור!

 

לאחר ההקדמה, אנחנו רוצים להגיע לנקודה:

המוטיב המרכזי במעמד הר סיני, היה האש ... מה זה האש? מה מונח באש?

 

כותב הסטייפלר בספרו חיי עולם, פרק י"ז:

המקום המובדל ביותר מתחום האדם, המופקע ממנו, הוא מקום האש, שאי אפשר לבריאה להיכנס לתחומה. על כן, כדי להדגיש ולהמחיש לחושים הגשמיים, רוממות קדושו יתברך, שהוא קדוש ונורא ונעלה מהשגותינו, ולית מחשבה תפיסה ביה כלל, התראה כבודו יתברך באש, כי יותר מזה אי אפשר לחושים הגשמיים להרגיש.

 

ננסה להבין למה מתכוון הסטייפלר מתכוון:

ישנו דבר שנקרא "יסוד ערמ"א" – אלו ארבעה יסודות שמהם מורכב האדם – עפר, רוח, מים, אש.

בספרי הקבלה תיראו תמיד "יסוד הערמ"א" , זה היסודות שמהם מורכב האדם.

האדם יכול לחיות בכל אחד מהיסודות הללו, עם הראש בחוץ...

הוא יכול להיכנס למים, עם הראש בחוץ, עד הגרון... והכל בסדר ... הוא יכול להיות במים כמה זמן שהוא ירצה...

אדם גם יכול לעמוד ברוח כמה שהוא ירצה... מקסימום הוא יצטנן... אבל הוא יכול להיות...

אדם גם יכול להיות בעפר עד לגרון... כמו שהיו ר' שמעון בר-יוחאי ור' אלעזר בנו, שתים-עשרה שנים בתוך האדמה כשהעפר מגיע להם עד הגרון...

 

במקום אחד, אין לבן-אדם מה לחפש שם – באש.

אש זה המקום היחיד, שהבן-אדם לא יכול לשהות שם, כי אם הראש שלו בחוץ!

 

נתקדם לשלב הבא:

נניח שלקחתי ארון, ושמתי אותו בתוך המים... הארון ישוט ק"מ שתים מהחוף... ישנם שתי אופציות – או שהוא יקבל מכה מהשובר גלים וישקע, או שהים יחזיר אותו בחזרה לחוף . אבל בכל אופן, הארון יישאר ארון.

 

גם אם לקחתי ארון, ושמתי אותו על הר גבוה, באה רוח, ומעיפה את הארון.

היא תעיף אותו ק"מ ... או שתים תלוי בעוצמה אבל בסופו של דבר מתישהו הארון יבלם וינחת... יתכן מאוד שהוא ישבר, אבל הוא יישאר עדיין ארון...

 

גם אם לוקחים ארון, ומכניסים אותו בתוך החול... הוא בסדר גמור, לא קורה לו כלום...

 

המקום היחיד שהארון לא ישרוד ואפילו יעלם, זה באש!

אם ניקח ארון, והכנסתי לתוך האש ... הארון הפך לאש!  אין ארון!

 

זאת אומרת, שהמעלה שיש באש, שהיא שורפת את מה שבתוכה, והופכת אותו להיות מחובר איתה.

 

לאחר ההקדמה הזאת, נוכל בע"ה להבין את ביאורו של הספר ממעמקים:

 

אומר רש"י, בתחילת חומש בראשית - בראשית ברא. בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.

כותב תיקוני הזוהר בתחילת ספר בראשית – בראשית - ברית-אש.

 

מה היא ברית האש?

מעמד הר סיני, היה מעמד נישואין של כנסת ישראל, עם הקב"ה.

במעמד הר סיני, עם ישראל היה בבחינת כלה, והקב"ה היה בבחינת חתן.

(לר' שלמה קלוגר, יש ספר שנקרא האלף לך שלמה, ובאחת התשובות שלו הוא כותב, שאת כל מנהגי החופה, לומדים ממעמד הר סיני – זה ששמים מאין אוהל בחופה, זה משום שכפה עליהם הר כגיגית... זה שהולכים עם נרות, זה משום שהיתה אש במעמד הר סיני... כל ענין העמידה בחופה, זה משום שמעמד הר סיני עמדו ולא ישבו... כי עם ישראל, כביכול, היה במעמד נישואין עם הקב"ה).

 

נישואין, פירוש הדבר, שאני מקדש אישה, והיא שייכת לי ומתנתקת מכל העולם כולו. האישה נעשית שלי, ואין לה שום קשר, עם אף אחד אחר מהסביבה.

 

תורה שניתנה באש, פירוש הדבר – אומר הקב"ה: "האש היא קניין תורה אמיתי! - אם תתחבר איתי, ותשרוף את כל מה שיש מסביב , קנית תורה!

 

אומרת הגמרא במסכת חגיגה כז, א:

אמר ר' אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא, ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו תלמידי חכמים שכל גופן אש דכתיב (ירמיה כג-כט): "הלא כה דברי כאש נאם ה'" על אחת כמה וכמה...

 

מבאר המהרש"א – כי תלמידי חכמים עוסקים בתורה, שהיא אש, לכן גופם הופך לאש.

 

בספר אמת ליעקב, יש דבר נפלא:

אומר המדרש בילקוט שמעוני , פרשת האזינו אות תתקמ"ב: וכן היה רבי סימאי אומר כל הבריות שנבראו מן השמים נפשן וגופן מן השמים וכל הבריות שנבראו מן הארץ נפשן וגופן מן הארץ חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ, לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מעלה, שנאמר אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם, לא עשה תורה ולא רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מטה שנאמר אכן כאדם תמותון ...

יוצא, שלאדם יש אפשרות לרומם את החומר שלו – להפוך להיות מעין ברייה של מעלה... אם הוא לא מקיים את התורה והמצוות, הוא נעשה כולו של מטה.

 

מדרש נוסף בשמות רבה, פרשה יב, אות ג:

נאמר (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

 מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה:

 לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי.

הנמשל:

 כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'.

 

במעמד הר סיני השתנו שני דברים – משה רבינו עלה למעלה, והקב"ה ירד למטה...

 

מה המדרש הזה בא ללמד אותנו?

 

 נלך לעוד נדבך אחד, וממנו נגיע אל יסוד הדברים:


אומרת הגמרא במסכת ב"ב טז, א:

אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך?


מה כתוב כאן?

 

אומר הסבא מקלם יסוד נפלא – שור, פרסותיו סדוקות, וחמור, פרסותיו קלוטות ...

אם תיקח מסור, ותחתוך לחמור את הפרסות , הוא ייהפך להיות שור?!

לא.

אהה, חתכת לו את הפרסות?!

שום דבר ...

תיקח דבק מגע, ותכניס לתוך הפרסות של השור... הוא יהפוך להיות חמור?

לא.


אמר איוב לקב"ה – כמו ששור לא יכול להפוך את התכונה שלו, ולהיות חמור ... וחמור לא יוכל להפוך את תכונותיו לשור ... כך רשע לא יכול להפוך את תכונותיו, ולהיות צדיק! - היות והוא היה כ"כ הרבה זמן רשע, זה כבר השתרש בו!


הקב"ה עונה לו - ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין...


מה זה התירוץ שכתוב כאן?


אומר הסבא מקלם – אמר הקב"ה לאיוב – אתה צודק מבחינה הגיונית, שאדם שמתנהג כמו חמור שישים שנה, הוא לא יוכל להפוך פתאום לבן-אדם. אם הוא חמור, אז הוא חמור... הוא לא יכול להשתנות!


מה כן יכול לשנות אותו?


ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין  - אמר הקב"ה לאיוב – אתה לוקח את התורה שניתנה באש... שכל דבר שניכנס לאש, האש הופכת אותו להיות יחידה של אש. הוא לא הופך לישות עצמית בתוך האש! באש הוא הופך להיות חלק מהאש!


אם אתה מכניס חמור לתוך "האש", הוא לא עוד חמור... הוא הופך להיות חלק מהתורה!


זה לא סתם תורה תבלין... זאת תורה תבלין שניתנה באש, שלאש יש כוח להפוך את האדם, להיות יחידה של אש!


תסתכל על בן-עזאי שדיבר דברי תורה!... תסתכל על ר' אלעזר בן ערך, שהוא לימד תורה!... הם הפכו את גופם להיות אש!

 

תלמידי חכמים, כל גופם אש כיוון שאחרי שנתן הקב"ה את האפשרות, שתחתונים יעלו לעליונים... נתן הקב"ה אפשרות לבן-אדם, כשהוא אוכל וכשהוא שותה, להיות חלק ממזבח...

כך כותב המסילת ישרים – תלמיד חכם שאוכל, מאכלו כקרבן, תלמיד חכם ששותה, כמוהו כמקריב נסכים ...

אדם כזה הופך להיות מאין מזבח, כי כל המהות שלו היא אש.

 

כותבים הטור והב"ח – כשאתה מודה לקב"ה - "ברוך אתה ה' ... אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ... " -  אתה מודה לקב"ה, שנתן לך את התורה באש... כי המושג של אש, זה דביקות בקב"ה! 




© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏