במדבר- הצימאון למים ולתורה

"פרשת במדבר דברי תורה". מדוע ניתנה תורה במים? מדוע אחד מקנייני התורה, זה השותה מים לצמאו? מבחר מקורות חז"ל להבנה שהתורה נקנית מתוך צימאון – כשאתה שותה את התורה מתוך צימאון, זה נקרא שלמדת תורה!. מעובד מתוך "שיחה של הרב ברוך רוזנבלום לפרשת במדבר".

הצימאון למים ולתורה


"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי"

 

המדרש בבמדבר רבה, פרשה א, אות ז מביא את הסיבה:

לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי? מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר... וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם.


  

 

הנושא של מים הוא כינוי לצימאון.

 

אומרת הגמרא מסכת תענית ז, א:

ואמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

מה פירוש הדבר - הוי כל צמא לכו למים?

 

הרב שך זצ"ל בספרו מבאר:

ישנה הלכה בשולחן ערוך - הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרו .

(לא כתוב "האוכל מלפפון לרעבונו, מברך בורא פרי האדמה" או האוכל וופל "מברך בורא מיני מזונות"...) הדבר היחיד שכתוב עליו, שצריך להיות צמא כדי לברך עליו, זה מים - הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרו .

 

זהו הדגש של הוי כל צמא לכו למים.

חז"ל רצו לומר לנו –קניין תורה, זה השותה מים לצמאו – כשאתה שותה את התורה מתוך צימאון, זה נקרא שלמדת תורה.

 

נכון, בני אדם באים ללמוד תורה, גם אם הם לא צמאים, רואים בני-אדם ברוך ה' באים לשיעורים... זה לא מבטא בהכרח דווקא צימאון.

יש כאלה שבאים, כי אין להם ברירה, כיוון שהאישה מכריחה או שהילדים יראו...

הוא אמנם בא לשיעור ולומד –אבל תורה שנספגת באדם - זו תורה שהוא שותה אותה לצימאונו.

 

אומרים חז"ל בתנא דבי אליהו זוטא , פרק יג:

וישתדל אדם בעצמו בדברי תורה וידע, שדברי תורה משולים בלחם ובמים. וכי מה ענין תורה אצל לחם ומים?

אלא ללמדך, שכשם שאי אפשר לו לאדם, להיות בלא לחם ובלא מים אפילו יום אחד, כך אי אפשר לו לאדם, להיות ללא תורה אפילו שעה אחת, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

 

אם כך נשאל:

"איך מרגישים את הצימאון לתורה?"

 

את התשובה לכך, נתן ר' עקיבא לפפוס בן יהודה.

פפוס בן יהודה, כותב לנו הגאון מוילנה, היה אחד מהרוגי לוד ... ופפוס הזה פגש את ר' עקיבא, כשהוא מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה.

 

מספרת הגמרא במסכת ברכות סא:

תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות?!

אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה:

לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים? אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?

אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות לא פיקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה...

 


הרב ברוך רוזנבלום משיל את המשל, כדי להתאימו לימנו:


ניקח לדוגמא חולה אסטמה, שמחובר לבלון חמצן. בדרך כלל בתקופת האביב, מתחילה הפריחה. הוא אלרגי ואיננו יכול לנשום בכוחות עצמו - הדרך היחידה שלו לנשום, זה בעזרת בלון חמצן.

בא אליו חבר ואמר לו – "אתה לא יודע שמלכות רומא אסרה לנשום עם בלון חמצן?! אתה לא מפחד לנשום?!

אמר לו החולה – "אז מה אתה רוצה שאני יעשה?!"

"תברח ... אל תעשה את זה!" – משיב החבר בתמימות.

עונה החבר בפליאה: "הרי אם אברח, אז אני בין-כה ימות, אז בשביל מה אני צריך לברוח?!"...

 

זהו שאמר לו ר' עקיבא לפפוס בן יהודה – התורה היא מקום חיותנו! אז מה אתה רוצה, שאני אעזוב את מקור החיים?! אם אני מתנתק מהתורה הקדושה, אני בין-כה מת!

הדגש הזה, להגיע להרגשה שכשאתה לומד תורה זה מרכז החיים שלך, וכשאתה יוצא, אתה מת ... זה מונע מבן-אדם לצאת החוצה.

 

אם בן-אדם היה מרגיש, כמו שאומרים בתפילה: "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאוֹרֵךְ יָמֵינוּ" – זה החיים שלי! הכול היה נראה אחרת...

 

וכל אחד צריך לשאול את עצמו: האם אתה באמת מרגיש שזה החיים שלך?! האם אתה באמת מרגיש שמוציאים אותך מהלימוד, זה ממש כמו שמרגיש דג כשמוציאים אותו מהמים (-שברור לו שהוא לא חי יותר)?!

 

זאת ההרגשה של הצימאון אומר לנו ר' עקיבא – אתה רוצה לדעת איך קונים קניין תורה - רק אם תרגיש שהתורה היא החיים שלך!

 

נביא כמה מקורות לצימאון של תורה:

 

גמרא במסכת מכות י, א:

א''ר יצחק מאי קרא (דברים ד-מב): "ונס אל אחת מן הערים האל וחי"? עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא (תגרום שהוא יוכל לחיות) תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא – תדאג שיהיו לו חיים!

 

כותב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ז, א:

תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וָחָי עֲשֵׂה לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה וְחַיֵּי בַּעֲלֵי חָכְמָה וּמְבַקְּשֶׁיהָ בְּלֹא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּמִיתָה חֲשׁוּבִין. וְכֵן הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ.

החיים של האדם, הם התורה! ברגע שאתה מנתק אותו מזה, ניתקת אותו ממקור החיים שלו ...

זוהי ההרגשה שהבן-אדם צריך להרגיש... זה הצימאון שהאדם צריך להרגיש.

 

 

כותבת הגמרא במסכת קידושין סו, ב:

שר' עקיבא אמר איזו שהיא ממרא, ור' טרפון שמע את זה, וכל-כך התלהב מן הממרא - אמר ליה ר' טרפון עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים – מי שעוזב אותך, עוזב את מקור החיים.

זאת ההרגשה שבן-אדם צריך להרגיש, בשעה שהוא לומד תורה!

 

הצימאון לתורה מופיע גם ברש"י בספר שופטים:

על הפסוק בשירת דבורה (שופטים ה, ג): "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

 

אומר רש"י - אנכי. אנכי. כפול, שמעתי מדרש אגדה (ילקוט שמעוני ב מז) לא קפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל, שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבושת הפנים. אמר להם הקדוש ברוך הוא, סוף שאני פורע לכם כפלים, נאמר בסיני (שמות כ ב) "אנוכי ה' אלוקיך" בתבור יאמר: "אנכי... אנכי". נאמר בסיני (שם) אנוכי ה' אלוקיך", בכרמל יאמר, כפול (מלכים א יח לט) ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, בימי אליהו.

 

כותב הרב מטשיבין  – הוא מה שנאמר בפסוק (תהלים כט, ח): קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר – המדבר יש לו השתוקקות, שעליו תינתן תורה! זה בא ללמד אותנו, שכשם שההרים השתוקקו שתינתן עליהם התורה ה' עזר להם כפול – כך שבן-אדם משתוקק ללימוד התורה, כשבן-אדם רוצה שיתקדש שם שמים – ה' נותן לו עזרה בכפל כפליים. צריך רק שיהיה רצון – צימאון.

 

 

ישנה בקשה, שביקש אותה עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז מובא במסכת תמורה טז, א:

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר לא כך כתבת בי (שמות לג-יא): "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" - מיד תשש כוחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב''ה לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה שנאמר (יהושע א-א): "ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה'..."

 במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה אמר רבי אבהו אעפ''כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר (יהושע טו-יז): "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו ויתן לו את עכסה בתו לאשה".

בספר דברי הימים, ישנה בקשה, שביקש עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז. שם הוא נקרא בשם יַעְבֵּץ (דברי הימים א'. ד, י):

 "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל".

 

הגמרא במסכת תמורה טז. מבארת את בקשתו של עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז:

ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והייתה ידך עמדי ועשה מרעתי לבלתי עצבי ויבא אלוקים את אשר שאל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים והייתה ידך עמדי שלא ישתכח תלמודי מלבי ועשה מרעתי שיזדמנו לי רעים כמותי לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כן מוטב ואם לאו הריני הולך לנסיסי לשאול...

אומר רש"י - עצבי. משמע לשון עצב והכי אמר לפניו אם אתה עושה לי כך מוטב ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול הריני מת בעצבוני כדמתרגמינן (בראשית לד) ויתעצבו ואיתנסיסו.

 

המסקנה המתבקשת:

אדם שאומר לקב"ה – תן לי ללמוד עם תלמידים, עם חברים כמותי... ותדאג שלא אשכח מה שאני לומד ... אם אתה  נותן לי את זה – טוב... ואם לא – אני מת!


מה קרה?! אז אתה לא לומד?... הרבה לא לומדים והם לא מתו...

 

אומר עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז: "אין אצלי 'לא לומד'... אם אני לא לומד, אני לא חי!".

 

מיד, "וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" – אם אתה צמא - כך תקבל!




© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏