פורים- קרבן העומר ונפילת המן

"שיחה לפורים". "מה הקשר בין קורבן העומר לנפילתו של המן?". מדוע שראה המן שהילדים למדו אצל מרדכי מהי קמיצה של קרבן העומר הוא הסיק מיד ואמר: "בא הקומץ שלכם, שעולה עשר פרוטות, וניצח את העשרת אלפים כיכר כסף שלי" מעובד מתוך "שיחה של הרב ברוך רוזנבלום לפורים"

קרבן העומר ונפילת המן


ישנו מדרש שמופיע בפרשת נשֹא:

מביא המדרש, למה התורה חוזרת, על מה שהביא כל נשיא ונשיא, כשכולם הביאו את אותו דבר? מה התועלת שבדבר?

 

אומרים חז"ל:

אומנם הביאו הנשיאים אותו דבר, אבל כל נשיא, בשעה שהביא את הקרבן, הייתה לו מחשבה אחרת, בעת הבאת הקרבן, ולכן המדרש בא לפענח, כל אחד ואחד מה הייתה מחשבתו, בשעת הבאת הקרבן.


אומר המדרש במדבר רבה,  פרשה יד, אות יב:

"וְקָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל..." (במדבר ז, יג)

לָמָּה שִׁבְעִים?, כְּנֶגֶד מֵרֹאשׁ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, עַד קִלְלַת נָחָשׁ, שִׁבְעִים פְּסוּקִים.

אָמַר רַבִּי פִּינְחָס שְׁנֵי אוֹיְבִים לֹא נֶאֶרְרוּ עַד שֶׁהִשְּׁלִים עֲלֵיהֶם שִׁבְעִים פְּסוּקִים, הַנָּחָשׁ וְהָמָן הָרָשָׁע.

הַנָּחָשׁ מִבְּרֵאשִׁית עַד (בראשית ג, יד): אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה, שִׁבְעִים פְּסוּקִים.

הָמָן (אסתר ג, א): מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ וגו', עַד (אסתר ז, י): וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן, שִׁבְעִים פְּסוּקִים, לְתַכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִּׁים.

 

שואל הספר עוללות אפרים, לבעל ה'כלי יקר':

מה העניין בזה, שהמן, לאחר שבעים פסוקים, הייתה המפלה שלו? וכן הנחש מדוע דווקא אחרי שבעים פסוקים? מה מונח בזה?!

 

הוא מסביר באריכות:

במאמר שלם להסביר, מה מונח בזה, שזה מגיע אחרי שבעים פסוקים – היות והנחש רצה להוריד את האדם הראשון מהעולם. והיות ונאמר (תהילים צ, י): "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה..." - לכן זה אחרי שבעים פסוקים.

 

היות והנחש פיתה את חוה ללכת אחרי עיניה... היא ראתה את העץ, כי טוב הוא למאכל, איך היא ראתה אותו? בעין. ועי"ן בגימטרייה – 70 , ולכן זה בא אחרי שבעים פסוקים.

והוא ממשיך ומביא עוד סידרה של 'תירוצים', למה זה דווקא אחרי שבעים.

 

החיד"א, ר' דוד אזולאי מבאר:

שכל גדולתו של המן, לא הייתה אלא שבעים יום, ורמז לזה ממו-כן = ממונה-כן – הימים שהוא היה בגדולה, היו – כ"נ = 70.

 

מגילת אסתר ג, ב:

"וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ".

כֵן בגימטריה – 70.

 

מוסיף הרב ברוך רוזנבלום:

ראיתי מישהו שכתב – לכן ציותה אסתר המלכה (אסתר ד, טז): "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן..."

הגיע הזמן של השבעים יום, שהמן התקרב אלינו, כנגדם אנחנו נצום שבעים יום".

 

ספר מנות הלוי, לר' שלמה אלקבץ כותב:

ומצאתי בספר שערי בינה (לרבינו הרוקח) שמתחילת פרשת אמור, עד סוף ספירת העומר – 70 פסוקים.

אם הולכים על השבעים פסוקים שיש לנחש, ושבעים פסוקים שיש להמן, אומר הרוקח – יש לנו גם מתחילת פרשת אמור, עד סוף העניין של העומר, שבעים פסוקים.

 

מוסיף מנות הלוי ואומר – ומצאתי רמז בסופי הפסוקים:

פסוק י"ג מסתיים במילה הַהִין.

פסוק י"ד מסתיים במילה מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

פסוק ט"ו מסתיים במילה תִּהְיֶינָה.

סופי התיבות של שלושת המילים – המן.

 

ממשיך מנות הלוי וכותב – ונתלה המן בקצירת העומר – המן נתלה, ביום שהביאו את קרבן העומר, בט"ז בניסן.

 

מוסיף הרוקח ואומר – וגם סדום נהפכה ביום קצירת קרבן העומר.

ידוע לכולם, שהמלאכים באו לביתו של אברהם אבינו בפסח, ואחרי זה הגיעו לביתו של לוט, שנאמר (בראשית יט, ג): "וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵֽלוּ..." ולמחרת אמרו לו המלאכים, שהם עוזבים את המקום ומחריבים אותו... אז יוצא, שזה היה למחרת חג הפסח שהפכו את סדום ועמורה.

 

אומר הרוקח – 'העומר' , אותיות 'עמורה'... לומר לך, שעמורה התהפכה ביום של הנפת העומר.


אז מצאנו מכנה משותף, בעניין תליית המן ביום הקרבת העומר... וסדום ועמורה, גם היא התהפכה באותו יום של הקרבת העומר.

 


אנחנו רוצים לקשר את זה לעניין שלנו:

  

 נאמר בירמיה ל, ז: "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" – עם ישראל היה בצרה גדולה, בשעה שהייתה גזירת המן ... מִמֶּנָּה – אותיות מהמן יִוָּשֵׁעַ – עם ישראל יוושע מהמן.

בא החיד"א בספרו דבש לפי ואומר – ומהמן יושע. – יִוָּשֵׁעַ בגימטריה – ליל העומר, שאז נתלה המן.

 

אומר הרוקח בפרשת וישלח:

בשעה ששולח יעקב אבינו דורונות לעשו, כל מחשבותיו של יעקב אבינו, היו נשואות לדורו של מרדכי ושל המן - כל התפילות שהתפלל, הכול היה מכוון כנגד המן הרשע:

"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב) – ראשי תיבות המן... 


פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים – זו גזירת המן הרשע, שרצה להשמיד, להרוג ולאבד טף ונשים ביום אחד!


"וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה" (בראשית לב, יד) – סופי תיבות המן. כאן כיוון יעקב אבינו כנגד הנאמר במגילת אסתר ו, א:"בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ"...

 

"וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה" – לרמוז, שבזכות המנחה, נינצל מגזירת המן והכוונה כמובן לקרבן העומר.

 


כל אחד שואל את עצמו:

מה יש בקרבן העומר, שכל הדברים קרו סביבו?

 

בשביל להבין את הדברים, נראה גמרא במסכת מגילה טז, א:

"ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן (בא המן ומצא את מרדכי מלמד הלכות קמיצה לתלמידיו) כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה וסוסיה מיחד בידיה מירתת (כיוון שראה מרדכי את המן וסוסו נחרד) אמר להו לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו (אמר להם זה הרשע בא להורגנו ברחו על נפשכם שלא תמותו)...


אומר רש"י - הלכות קמיצה. דורש בענינו של יום וששה עשר בניסן היה הוא יום תנופת העומר.


עומד מרדכי מול היכל הישיבה, ומסביר לתלמידים שלו, כיצד היה קומץ הכהן מן המנחה של השעורים...

בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה אמר להו שאל המן את התלמידים במאי עסקיתו (במה אתם לומדים?) אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה (שבזמן בית המקדש מי שהיה מתנדב מנחה, מביא מלוא קומצו סול ומתכפר לו). אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי (אמר להם המן – בא קומץ המנחה שלכם, וניצח את עשרת אלפים כיכר הכסף שלי)...

 

מה יש בניצחון הזה, של קומץ המנחה על עשרת כיכר כסף של המן?

היכן המן תפס, שבזה שהם עוסקים בהלכות קמיצה, זו הנפילה שלו?

 

נעיין במדרש לפרשת אמור ויקרא רבה, פרשה כח, אות ו:

אָמַר רַבִּי אָבוּן וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הִיא, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר לְעוֹלָם אַל תְּהִי מִצְוַת הָעֹמֶר קַלָּה בְּעֵינֶיךָ שֶׁעַל יְדֵי מִצְוַת הָעֹמֶר זָכָה אַבְרָהָם לִירַשׁ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יז, ח): וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, עַל מְנָת (בראשית יז, ט): וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִּשְׁמֹר, וְאֵיזֶה זֶה מִצְוַת הָעֹמֶר.


רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לְעוֹלָם אַל תְּהִי מִצְוַת הָעֹמֶר קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי מִצְוַת הָעֹמֶר עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר בִּזְכוּת קֶמַח שְׂעוֹרִים.

 

מבאר המהרז"ו:

המצווה הראשונה שקיימו עם ישראל, בכניסתם לארץ, היה קרבן העומר.

 

כל אחד שואל את עצמו:

מה זאת אומרת - שֶׁעַל יְדֵי מִצְוַת הָעֹמֶר עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ?

שלום בין אשתו ואשתו לא נעשה ע"י קרבן העומר, אלא ע"י השעורים – במנחת סוטה! – ובכלל מה זה נוגע לקרבן העומר?

 

ממשיך המדרש ואומר:

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם בִּימֵי גִדְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ז, יג): וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים, מַהוּ צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים?, רַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֶׁצָּלַל עֲלֵיהֶם אוֹתוֹ הַדּוֹר מִן הַצַּדִּיקִים, וּבִזְכוּת מָה נִצֹּלוּ, בִּזְכוּת לֶחֶם שְׂעוֹרִים, וְאֵיזוֹ זוֹ מִצְוַת הָעֹמֶר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן הִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ל, לב): וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם, וְכִי יֵשׁ מִלְחֶמֶת תְּנוּפָה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מִצְוַת הָעֹמֶר. וְרַבָּנָן אָמְרוּ הִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם בִּימֵי יְחֶזְקֵאל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל ד, ט): וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים. רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲלַפְתָּא אָמַר רִבָּה בָּהֶן שְׂעוֹרִין. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רִבָּה בָּהֶן דְּבָרִים שֶׁהֵן מְרִיצִין לִבְנֵי מֵעַיִם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר תַּמָּן אָמְרִין עֲבַדִּין מִינֵיהּ לְכַלְבָּא וְלָא טָעֲמָא. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָא אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי אָמְרָה לוֹ כַּמָּה נִצְטָעֵר אוֹתוֹ צַדִּיק, כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת יֵשׁ לוֹ וְהֵן מְפַסְּלִין בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁלּוֹ. אָמַר לָהּ כָּל כָּךְ לָמָּה לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּצַעַר אַף הַצַּדִּיקִים הֲווֹן עִמָּהֶם בְּצַעַר. רַבִּי לֵוִי אָמַר הִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם בִּימֵי הָמָן, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדְּכַי אֶת הָמָן בָּא כְּנֶגְדוֹ וְהַסּוּס בְּיָדוֹ, אָמַר דּוֹמֶה אֲנִי שֶׁאֵין רָשָׁע זֶה בָּא אֶלָּא לְהָרְגֵנִי, וַהֲווֹן תַּלְמִידָיו יָתְבִין תָּנְיָין קָמוֹי – התלמידים המשיכו ללמוד , אָמַר לָהֶם עִמְדוּ וּבִרְחוּ שֶׁמָּא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתִּי. אֲמָרוּ לֵיהּ בֵּין לִקְטֹל בֵּין לְחַיֵּי אֲנַן עִמָּךְ וְלָא נִשְׁבְּקָךְ – אנחנו לא נעזוב אותך, אם לחיים ואם למוות , מֶה עָשָׂה נִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְעָמַד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְתַלְמִידוֹי יָתְבִין תָּנְיָן, אָמַר לָהֶם בַּמֶּה אַתֶּם עוֹסְקִים, אָמְרוּ לוֹ בְּמִצְוַת הָעֹמֶר שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בַּמִּקְדָּשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה. אֲמַר לְהוֹן הָדֵין עֻמְרָא בְּמַאי הֲוָה דִּדְהַב אוֹ דִכְסַף – העומר שהייתם מקריבים בזמן בית המקדש, מכסף או מזהב ? , אֲמָרוּ לוֹ דִּשְׂעוֹרִין – לא מזהב ולא מכסף, אלא משעורים. אֲמַר לְהוֹן וְכַמָּה הֲוָת טִימֵי דִידֵיהּ בַּעֲשָׂרָה קַנְטְרִין – ומה העלות של השעורים האלה? אָמְרִין לֵיהּ סַגִּין בְּעַשְׂרָה מָנִין – עשרה פרוטות. אֲמַר לְהוֹן המן קוּמוּ דְּנִצְחוּ עֲשֶׂרֶת מִנְּכוֹן לַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים קַנְטַרְיָא דְכַסְפָּא – בא הקומץ שלכם, שעלותו עשרה פרוטות, וניצח את עשרת אלפים כיכר הכסף שלי .


הרי כשהמן סיים את 'הסיבוב' עם מרדכי, הוא הלך הביתה כדי לאסוף את זרש אשתו וכל אוהביו, כדי לחפש רעיון כיצד להתגבר על מרדכי ... 


מה פתאום הוא ניכנס לייאוש, ואומר "הפסדתי את המערכה"? מאיפה הוא למד, שהוא הפסיד את המערכה?

 

מבאר ספר שמן המור על מגילת אסתר:

המן לא ידע, לאיפה התהליך הזה הולך, עד עכשיו הוא היה ברום המעלה והנה הנפילה הראשונה – הוא חשב שהמלך מתכוון אליו, שייקחו אותו על סוס וירכיבו אותו ברחבי העיר. ומה קרה? (אסתר ו, י): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי".


חשב המן, שזאת נפילה חד-פעמית. אבל הוא רצה לראות, אם הנפילה הזאת היא נפילה מתמשכת או לא.


אמר המן – אני רוצה לראות במה היהודים עוסקים עכשיו ומזה אני אדע, אם הנפילה היא נפילה אמיתית, הוא שהיא מעידה חד-פעמית.


אילו המן היה מגיע, והם היו עוסקים בעניין 'שילוח הקן... אז היה אומר – "שילוח הקן" לא נוגע אליי... זו כנראה מעידה חד פעמית!


כיון שהגיע וראה שהם עוסקים בנושא העומר, אמר המן – "נפלתי"

 

מדוע?!

 

אומר הספר שמן המור דבר נפלא – אומרת התורה בפרשת השבוע, מה זה העומר – מביאים את "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן".


אסור לקצור שום תבואה קודם... הקציר הראשון של השעורים שעושים, זה הקציר שנועד לקרבן העומר. ומדוע מביאים את זה בראשית הקציר?


אמר המן – כיון שהראשית הזאת, באה להתגבר כנגד רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק.


הכוח של עמלק, שאני מצאצאיו, זה רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק... אם הם הולכים ומביאים עומר, שהוא ראשית לקב"ה... 

הכוח הזה יעזור להם, להתגבר על רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק.


אם ככה, אמר המן – בא הקומץ שלכם, שעולה עשר פרוטות, וניצח את העשרת אלפים כיכר כסף שלי - כיוון שכל 'הכוח' שלי יונק, מ - רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק... אם אתם לוקחים את הראשית שלכם, ונותנים אותה לקב"ה, אתם מנצחים את הראשית שלי...


אם ככה, הרי שהפסדתי את המערכה!




© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏