טהרת המשפחה- כי אי אפשר אחרת!

"סיפורים על שמירת הטהרה וטבילה במקווה". מקווה הטהרה היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מחייו של העם היהודי, הדורות הקודמים - הסבתות הקדושות מסרו נפשן על שמירת הטהרה בקור ובשלג, במים קפואים ובטלטול למרחקים גם אם סטו מן הדרך – את המצווה זו לא הזניחו!. "איזה יהודי לא צריך שיאמרו עליו קדיש?" - "סיפור על מסירות למען קדושת המשפחה"

כך חיים יהודים - כי אי אפשר אחרת!


מקווה הטהרה היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהמורשת:

 

אחאב - מלך ישראל, נמנה על שבעת האנשים שאין להם חלק לעולם הבא, בגלל מעשיו הרעים: חטא והחטיא את ישראל, נשא לאשה את איזבל בת מלך צידון, השליט עבודה זרה בעם ישראל, הרג את נביאי ה', והתעמת עם אליהו הנביא. לאחרונה נחשף ארמונו אשר בשומרון. ובארמון - מקווה טהרה! 


זאת לא זנחו! עבודה זרה עבדו - אבל לא עברו על מצות הטהרה!

 

לא מכבר עלתה משלחת לחשוף את צפונות הר מצדה, מעוזם האחרון של לוחמי המרד הגדול נגד הרומאים, בעת חורבן בית המקדש, לפני כ- 2,000 שנה. הם ביצרו לעצמם מקום בפסגת ההר, ובחרו במוות מאשר ליפול ביד האויב. חברי המשלחת מצאו את עצמותיהם של לוחמי החירות, מצאו את סימני השריפה הגדולה, שיחזרו את המבנים - ומצאו את מקוואות הטהרה!! 


רבני ירושלים [וביניהם הרב דוד מינצברג והרב אליעזר אלטר] באו אל המקום, גילו את "אוצר מי הגשמים" והפתח המחבר, מדדו את הנפח, וקבעו: מקווה כשר ומהודר, לפי כל כללי ההלכה! נרדפים על נפשם, נתונים בסכנת חיים, מתבצרים על הר צחיח בקרבת ים המלח בו המים במשורה וכל טיפת גשם היא סם חיים - ומקימים מקווה, כי לא יתכן אחרת. כי יהודים הם, וכך חיים יהודים!

 

גם בחפירות שבהורודיון - הוא ארמונו של הורדוס [כ- 3 ק"מ דרומית מזרחית לבית לחם], נתגלתה בריכת טבילה, ועל ידה זוהו בנקל בריכה ששמשה כאוצר מי גשמים, ובריכה נוספת לרחיצה. מקוואות אלו נבנו על ידי לוחמים מתמרדים. אף תנאי מחבוא קשים בין הריסות הארמון - לא היה בהם כדי לשנות את ההלכה ולהקל בפרטי מצות הטהרה, כי יהודים הם, וכך חיים יהודים, אי אפשר אחרת.

 

המקוואות המודרניים, המשוכללים, המהודרים, בהם פותחים שסתום - והמים מוחלפים, לוחצים על כפתור - והם מחוממים, הדורות הקודמים לא יכלו אף לחלום על מותרות כאלה:

 

בוורמס עירו של רש"י הקדוש לפני כ-900 שנה, נשתמר המקווה העתיק בקרבת הנהר. טבלו שם במעיין עמוק, אליו ירדו בשישים מדרגות. בלא חימום, בלא הסקה, בחורף האירופאי המושלג. תחילה ירדו כ - 40 מדרגות, שם היה מדף אבן לשים עליו את המנורה, ושרפרף אבן להניח עליו את הבגדים. אחר כך ירדו בעוד 20 מדרגות אבן קרות אל המים הצוננים, המקפיאים - ולא העלו על הדעת שאפשר אחרת, כי באמת, באמת אי אפשר אחרת!

 

ובמאות כפרים ברחבי אירופה כולה, היו אמהות יהודיות קוראות לשכנותיהן ללוותן אל הנהר הקפוא, באישון לילה, בסערת שלגים. היו חוצבות בקרח חור, ויורדות וטובלות בשיניים נוקשות. כי אי אפשר, אי אפשר אחרת.

 

ובירכתי תימן, במדבר הצחיח, היו מאתרים מערות, בהם נקוו מי גשמים במידה הנצרכת, שואלים בעצת חכמים, ומשתמשים בהם לטבילה. כי אי אפשר אחרת.

 

במחוז "יזד" שבמדינת פרס, היה מצוי מקווה שנבנה במעמקי האדמה, מתחת ביתו של אחד הגבירים. כדי להגיע למעמקי הבור - הייתה האישה צריכה לרדת כשמונים מדרגות. הבור היה חשוך והאדמה הייתה בוצית. אולם בכל זה לא היה כדי להרתיע אי מי מן הנשים - לטבול, כי ידעו כולן בפשטות, שאי אפשר אחרת.

 

אחת הפעולות הראשונות של הנאצים בוורשה הכבושה, הייתה צו לסגירת המקוואות, מי שיפעיל מקווה ייענש במוות! בנוסף לכך, שרר עוצר, וקלגסים היו יורים בלא כל אזהרה, בעוברים שהפרו את העוצר. ודמויות דוממות היו נעות באפלה, נצמדות לקירות הבתים, חומקות ומוצאות את דלת המקווה פתוחה, וטובלות שם בעלטה, כי היה מי שסיכן את נפשו בעבורן ופתח את המקווה, כדי לשמור על חומות הטהרה. כי אחרת אי אפשר!

 

כשהקומוניסטים השתלטו, התנכלו אף הם למקוואות. הטהרה היא לצנינים בעיני הטומאה. תלו מנעול כבד בשערי המקווה, ושלט גדול אסר את הכניסה. יהודים מסרו נפש, ופרצו פרצה סמויה בקיר צדדי. חמקו פנימה לנקות ולהחליף מים, ולהעביר מפה לאוזן את הבשורה שאפשר, שיש גישה.

 

סח יהודי ירושלמי ששמע מ"כלי ראשון" - מאדם שהיה נוכח בשעת מעשה - אחד העובדים ב"חברה קדישא" בירושלים:

 

יום אחד באה אשה בוכייה, בעלה נפטר, ויש להסדיר את קבורתו. על פי מבטאה, רוסייה הייתה. על פי המראה - לא הייתה דתייה. מילאו שאלון, בקשו לוודא את יהדותו. היא נקבה בשם הורי בעלה ומוצאם, הפיגה כל חשש. מיד נקבעו סדרי ההלוויה, שאלו אם יש בנים או מלווים. התברר שעריריים הם, אין להם ילדים. עולים חדשים, יחסית, ללא משפחה או מכרים. מלבד האלמנה הבוכייה ואנשי ה"חברה קדישא", לא היו מלווים.

 

כשעמדו להוריד את גופת הבעל, המכוסה בטלית, אל הקבר, נשאה האלמנה עיניים דומעות ושאלה בקול חנוק: "נוהגים לומר לפני זה כמה מילים, "הספד" אני חושבת, הלוא כן?!"

 

"כן", ענו, "אבל אין כאן אף אחד שהכירו. איננו יודעים מה לומר".

 

"אם כך", אזרה עוז, "אני אומר דברים. אל תחששו, אדבר בקצרה". התקדמו ועמדו לפני האלונקה. "סאשה", אמרה, "אין לנו בן שיאמר אחריך קדיש. אבל סאשה, זכות הקדיש לא תחסר לך שם, בשמים. כי אתה היודע מדוע אין לנו בן. כי לא היה שם מקווה, בעירנו..."

 

"וכולנו, כאיש אחד", מעיד המספר, "פתחנו באמירת קדיש בהתייפחות עצורה, וידענו שהנפטר האלמוני, אשר בגבורת נפש מנע את עצמו במשך שנים ארוכות מחיי אישות למען שמירת צו הבורא - אינו צריך ל'קדיש' שלנו, שמקומו בגן עדן מובטח..."

 

סאשה, יהי זכרו ברוך, שידע כי כך חיים יהודים, כך - ולא אחרת, כי באמת-באמת אי אפשר אחרת.

 

כאשר אחת מבנות דורנו תעלה למרום, הלוא תפגוש שם את סבתותיה לדורותיהן, ותבקש שימליצו טוב בעדה, נכדתן היא. והן, שמסרו נפשן על שמירת הטהרה בקור ובשלג, במים קפואים ובטלטול למרחקים, מה תאמרנה אם אין הטהרה נשמרת, חלילה, כשהיא מוגשת על מגש של כסף, בנוחות ובקלות. איך נוכל לשאת אליהן מבט?!

(מחשבת הטהרה) 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏