פסח- עבודת ליל הסדר: הכל לטובה!

"שיחה לליל הסדר". "מהי עבודת ליל הסדר?". "מדוע לוקחים לליל הסדר דווקא יין אדום?!" איך אפשר לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר ולהיסב זכר לחרות, בעוד שאותו היין, הוא זכר לזה שפרעה שחט את ילדי ישראל ורחץ בדמם?! כל עבודת ליל הסדר, היא שנדע, שכל מה שהקב"ה עושה איתנו, זה כל לטובה!

עבודת ליל הסדר: להבין שהכול לטובה!


שואל ספר מתנת חיים, לר' מתתיהו סלומון:

בסדר המגיד, בשעה שאנו אומרים – בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ... מתחיל בגנות ומסיים בשבח...


שתיית ארבע כוסות.

המצווה הזאת, היא מצווה מדרבנן, ויש לה קשר לארבעה לשונות של גאולה...

על המצווה הזאת מדרבנן, אומרת הגמרא, ששותים ארבע כוסות, כדרך חירות -    בהסיבה.


ההנהגה הזאת של ההסיבה, נוהגים בה בני מלכים. ולכן אנו נוהגים שליל הסדר להיסב... אנחנו כולנו בני מלכים...


נשאלת השאלה:

שותים ארבע כוסות של יין... נפסק בשולחן ערוך (סימן תע"ב, ס' יא): מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר יַיִן  אָדֹם.


וכותב המשנה ברורה (ס"ק ל"ח): אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם... עלמא באדמימות ומעלה בחשיבות ועוד זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי ישראל.


כל אחד שואל את עצמו – איך אתה יכול לשתות יין ולהיסב זכר לחרות, בעוד שאותו היין, הוא זכר לזה שפרעה שחט את ילדי ישראל ורחץ בדמם?!


לכאורה, הדבר הוא פלא עצום, אעפ"י שהאור זרוע, מביא עוד כמה וכמה סיבות, מדוע לוקחים דווקא יין אדום?!

 

כותב האור זרוע:

לוקחים יין אדום, כי הוא זכר לשתי הגדרים שעשו עם ישראל בליל הסדר... כפי שכולנו יודעים, מה שרש"י מביא בפרשת השבוע בׂא, בשם המכילתא (יב, ו):

היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז, ח.), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה (שם ז.), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך (שם ו.), בשני דמים, ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט, יא.), ושהיו שטופים באלילים, (ד) אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצווה.


סיבה נוספת,  מביא הספר פרי מגדים, כך כתוב באשל אברהם, שהסיבה ליין אדום, היא שהמכה הראשונה שהוכו המצרים במצרים, הייתה מכת דם.

אז אם זה היה זכר לעניין של השחרור, כנגד מכת הדם... אז ניתן להבין ...

אבל אם זה כנגד מה שמביא האור זרוע {חלק ב, ס' ו} שעניין היין האדום, זה זכר לאותו דם של ילדי ישראל, שהיה פרעה רוחץ בדמם...

הרי זה פלא... אנחנו שותים יין בדרך חירות, זכר לדמם של ילדים?!

 

מעניין לראות שבליל הסדר אנחנו עושים דברים, שלכאורה, זה דבר והיפוכו:

 מצד אחד אני מסיבים - שההסבה הזאת מסמלת לנו, שאנחנו נמצאים בצד של חירות ומלכות.

ומצד שני, באותה הסבה, אנחנו שותים יין אדום, זכר לדמם של הילדים הקטנים...

 

אם זה היסוד, בואו נלך שלב אחרי שלב, ונראה שכמעט כל עבודת ליל הסדר, אנחנו עושים דבר והיפוכו :

הנקודה הבאה שאנחנו רוצים לעמוד עליה, היא המצה:

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.


שואל השל"ה הקדוש:

איך אתה יכול לומר לי, שהמצה שאנחנו אוכלים אותה, זה זכר לחיפזון שיצאנו ממצרים?

הרי  איך פתחת את האגדה של פסח ... הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם... אתה מדבר על מה שאכלו אבותינו במצרים... למה נתנו להם לאכל דווקא מצות?

והתשובה ברורה: כי המצות נספגות הרבה זמן במעיים, ואתה לא צריך ללכת לאכול כל שעה...

אם ככה, איך אתה יכול לעשות בדבר אחד 'תרתי דסתרי' – לקחת מצד אחד מצה שהיא סמל לחירות, כי הוציאו אותנו ממצרים בחיפזון... ומצד שאני אתה אומר, שהמצה הזאת מסמלת את השיעבוד ואת הקושי, שעם ישראל עבר במצרים?

 

הרמב"ן בפרשת ראה, אומר במפורש, שהמצה כוללת שתי דברים (דברים טז, ג):

 "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

ובאר בכאן דברים רבים כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני להגיד כי צווה לזכור שיצאו בחפזון והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לשני דברים וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

הרמב"ן לא שואל בכלל שאלה, בניגוד לשל"ה הקדוש שקשה, איך יכול להיות תרתי דסתרי?! לרמב"ן זה ברור שהמצה מסמלת שתי דברים הפוכים – מצד אחד זה לחם עוני, שהאכילו אותנו במצרים, ומצד שני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים.

אז יש לך שילוב- מצד אחד של לחם עוני, ומצד שני יציאה בחיפזון.

 

אותו דבר כותב הספורנו (דברים טז, ג): -  לחם עוני. לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים: כי בחיפזון יצאת. והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חיפזון העוני היה לך אחר כך חיפזון הגאולה כעניין והפכתי אבלם לששון.

 

אם אלה הדברים בס"ד, בואו נלך לשלב נוסף:

לאחר שאנו מתחילים את ליל הסדר, ויש לנו את ה סימן הראשון 'קדש', ואח"כ 'ורחץ' 'כרפס'... נוטלים ידיים ולא מברכים... לוקחים כרפס...

מה זה כרפס?

כל אחד לוקח מה שהוא רוצה... או חתיכת תפוח אדמה, או צנון, או סלרי, יש שלוקחים תות שדה... כל דבר שברכתו "בורא פרי האדמה", פחות מכזית...

מה העניין בזה?

כך אומרת הגמרא {מסכת פסחים קיד, ב} - כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות כדי שהתינוקות ישאלו שאלה...

מה פתאום ,עוד לפני שאוכלים, לוקחים דבר ומטבילים?! אין דבר כזה לפני האוכל... באוכל עצמו, אנחנו כל הזמן מטבילים... לוקחים את החלה ומטבילים בטחינה , או בחומוס, כל אחד מה שמטביל...


במהלך הסעודה, ההטבלה, זה חלק מהאכילה...


הילד רואה לפני האוכל, שעדין לא נטלו ידיים, עדין לא אוכלים מצה, ופתאום לוקחים תפוחי אדמה, או כל דבר שברכתו אדמה, ומטבילים במי מלח... אין מושג כזה, של הטבלה לפני האוכל...

אעפ"י שהטבלה, זה סימן למלוכה ולחירות, אבל עם כל זה, לא עושים את זה לפני האוכל...


נפסק בחלק מהפוסקים, אדם שרח"ל, לא יכול לשתות יין, אז בשבת רגילה, הוא עושה קידוש על החלה... שמגיע ליל הסדר, הוא עושה קידוש על המצה...

הוא מברך 'המוציא לחם מן הארץ' ואחרי זה את ברכת הקידוש, שהחיינו, 'על אכילת מצה' , ואוכל מצה בהיסבה... רק אחרי זה הוא מתחיל את  העניין של הַא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם... כי הוא עשה את הקידוש  על המצה עצמה...

עפ"י זה אומרים המפרשים – אם אתה עושה קידוש על המצה עצמה, אתה לא עושה כרפס, למה?

כי על העניין שישאלו הילדים, זה רק כאשר הם רואים דבר משונה, שלפני האוכל אתה מטביל דבר, שאתה לא נוהג לעשותו ... ואז הילדים שואלים "מה נשתנה הלילה הזה"...


אבל אם אתה עושה את זה באמצע האוכל... אין כאן שום דבר שונה, באמצע האוכל, כולם מטבילים...


אז ממילא, אומרים המפרשים-  אין לך שום עניין לעשות את ההטבלה של הכרפס, במי מלח – הם לא ישאלו...

אבל יש כאלה, שאומרים שזה לא כך...

אתה מטביל את הכרפס, לא רק כדי שישאלו הילדים... להטבלת הכרפס במי מלח, יש כמה וכמה סיבות.


אחת הסיבות היא, כי זו תחילת הגלות של מצרים... כך כותב רבינו מנוח על הרמב"ם: שתחילת הגלות של מצרים הייתה כיון שלקחו את הכותונת של יוסף, והטבילו אותה בדם.

נאמר במגילת אסתר (א, ו): חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן...

אומר רבינו מנוח (חמץ ומצה, פרק ב, הלכה ב):  ולפי שהבגד של יוסף היה עשוי, מסוג בד שנקרא כַּרְפַּס כמו שנאמר במגילת אסתר {א, ו} חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן... והורידו את הבגד הזה ממנו, לכן לוקחים כרפס, ומטבילים אותו במי מלח או בחומץ, כי זה מסמל את וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִֽיו... זה תחילת הגלות.


בספר שנקרא מטעמי יצחק מבואר:

שהטבלת הכרפס בדווקא, כיון שכרפס, ראשי תיבות - כל סוס רכב פרעה.

והיות והמצרים נכנסו לתוך המים, וטבעו בתוך המים, אז אתה מתחיל בעניין של הכרפס... והסיום של המעמד הזה, היה בקריעת ים סוף.


יוצא, שהטבלת הכרפס, זה לא רק בשביל שישאלו הילדים, אלא לסמל את תחילת השעבוד, וגם לסמל את סיום הגלות במצרים וקריעת ים סוף...


הפלא הגדול הוא, שההטבלה, היא סמל למלכות.

אדם שאין לו סימני מלכות, אדם שאין לו שמץ של הנהגה של מלכות... תסתכלו איך אוכלים ערבים שנמצאים בעבודה... אין להם עניין של הטבלה... הם לוקחים לחם שלם... מוציאים את כל הפנימית של הלחם, ושופכים לבפנים את כל הטונה והירקות שלהם , וככה הם אוכלים... זה סדר העבודה שלהם...


אבל בני מלכים, שמטבילים, הם לוקחים את הלחם, ומטבילים בתוך איזה משהו שיש בו טעמא, אבל לא ששופכים את הטעם על הלחם... זה דבר שלא נעשה בדרך כלל...

אם ככה יוצא, שעניין ההטבלה, מסמלת מלכות מסוימת, ככה מסביר גם האברבנאל את שאלת הילד בליל הסדר "מה נשתנה":

עושים שתי פעולות בלילה הזה – ההסבה וההטבלה זה סמל למלכות, והמצה והמרור זה סמל לגלות.


בא המשנה ברורה (סימן תע"ג, ס' י"ט) וכותב -  למה לקחו לכרפס מין, שנקרא בשם כרפס?


אלא כרפס זה ראשי תיבות של ס- פרך = 60 ריבוא עבדו בעבודת פרך.


יוצא שהעניין של העבודה שעבדו במצרים , היתה עבודת פרך... שישים ריבוא, נכנס בתוך הכרפס הזה.


נמצא, שבאותה פעולה, אתה עושה דבר והיפוכו – אתה לוקח כרפס, ומטביל אותו במי מלח, שההטבלה הזאת מסמלת מלכות, ומסמלת חירות... ובאותה פעולה, אתה מטביל כרפס, שמסמל שישים ריבוא אנשים, שעבודה עבודת פרך!

אז זאת אותה שאלה שיש לך ביין – אתה לוקח יין, שמסמל מלכות, ואותו יין, זה גם סמל לדמם של ילדי ישראל!

איך אתה יכל לשלב מלכות, עם עבודה של שישים ריבוא אנשים, שעבדו עבודת פרך?!



נלך להטבלה השנייה - מרור:

לוקחים מרור, ומטבילים בחרוסת ...


למה עושים את זה?

אומרת הגמרא (מסכת פסחים קיד, א) - הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אף על פי שאין חרוסת מצווה ר''א בן צדוק אומר מצווה היא!.

מה הסיבה שאתה מצווה לעשות חרוסת?

אומרת הגמרא (פסחים קטז, א) - מאי מצווה? רבי לוי אומר זכר לתפוח. ור' יוחנן אומר זכר לטיט. אמר אביי הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה


אומר רש"י - זכר לתפוח. שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך. לסמוכיה. להטיל ולכתוש בו הרבה כדי שיהיה עב וצריך לקהוייה להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית בו קיוהא: צריך לקהוייה. זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט.

כך מביאים בגמרא, שתי דעות..


איך אתה עושה את שתי הדברים האלה ביחד?


אומרים רבותינו – זכר לטיט... זה הדבר הקשה ביותר שהיה במצרים כפי שכתוב במדרש (שמות רבה, פרשה א, אות כז): וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. מַהוּ וַיַּרְא, שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר, חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם מִי יִתֵּן מוֹתִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט, וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן.

יוצא, שמלאכת הטיט, היא מלאכה קשה.

מנגד... אם אתה אומר שזה כנגד התפוח, זה לא היה מלאכה קשה... עם ישראל חוה את אחד הניסים הגדולים שהיו במצרים, תחת התפוח, שנאמר {שיר השירים ח, ה}תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ...


חז"ל מספרים, שהנשים היו באות לבעליהם למקום עבודתם, מביאות להם מים, והיו רוחצים אותם ומביאות להם דגים... ונעשה להם נס, והיו יולדות שישה בכרס אחד... (במסכת סוטה יא).


יוצא, שהיציאה של הדבש והשמן , מה שנאמר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, זו ההצלה הגדולה ביותר שהייתה לעם ישראל...

 

נשאלת השאלה:

איך אתה עושה שתי דברים הפוכים - לוקח מצד אחד חרוסת, אתה עושה אותה עבה, זכר לטיט, ומצד שני שיהיה חמוץ, כדי שיהיה דומה לתפוח ...

אז תפוח זה ההצלה הכי גדולה, וטיט אלו הצרות הכי גדולות, אז איך אתה שם את שתיהם ביחד, ועושה דבר והיפוכו?!

 

אם אלה הדברים רבותי, בואו ונלך שלב נוסף:

אומר הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק שמיני, הלכה ח):

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן אַחֵר שֶׁמְּבָרֵךְ הַמּוֹצִיא לֶחֶם חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה. וּמְטַבֵּל מַצָּה בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל.

הראב"ד כותב – וזה הבל.

לכאורה זה פלא – מה פתאום הרמב"ם כותב את זה, ומה פתאום הראב"ד כותב שזה הבל?


התשובה מעניינת מאוד:

כותב הטור (סימן תע"ה): ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה כו' ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שהמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה.


שואל 'ספר המנהיג':

איך אתה יכול לקחת מצה, שמסמלת את החיפזון שבו יצאנו ממצרים, ואתה הולך ועושה את זה ביחד עם חרוסת?!


ומשיב המנהיג:

שכל העניין של המצה, שהיא מסמלת חירות, כי בה יצאנו בחיפזון ממצרים, אז איך זה מסתדר עם לקיחת החרוסת, שמסמלת את הטיט?!


ועוד קשה – המצה היא מדאורייתא והחרוסת היא מדרבנן , ואיך תיקח מצה שהיא מדאורייתא ותשים עליה דבר שמדרבנן? אתה מבטל את הטעם של דאורייתא.

כך שואל ספר המנהיג.

 


נלך לשלב נוסף:


תוספות מסכת פסחים (דף קטז, א):

מביא "מתכון להכנת חרוסת" – דבור המתחיל 'צריך'. ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גינת אגוז ...


נשאלת השאלה:

למה צריכים להכניס את כל המינים האלה, בתוך החרוסת? אם אתה אומר, שהחרוסת היא זכר לתפוח, אז בכלל מה קשור כל כנסת ישראל לתפוח?!

מה עוד, שאם זה זכר לטיט, אתה יכול לומר, שכל כנסת ישראל עבדו בטיט, אז אפשר להכניס את זה בתוכו...


זה לא ניגמר כאן...  הגמרא אומרת, שצריך להוסיף לזה עוד תבלין - זכר לקש...

איזה תבלין? הגמרא לא אומרת..

אומר הרא"ש, וכך כתוב ברי"ף – מוסיפים זנגביל וקינמון .

 

אנחנו רוצים להבין, מה הסוד שטמון כאן:

בא תוספות, בקטע האחרון שלו, ואומר - ושקדים על שם ששקד הקב''ה על הקץ.


אז "למה צריכים שקדים בחרוסת?"

כי הקב"ה שקד על הקץ... הוריד לך הקב"ה 190 שנה מהשעבוד, אל תשכח לשים גם שקדים, שיהיה בתוכו!

עד כאן "התפריט", שמביא התוספות, מתשובת הגאונים.


מה אם כן, מונח כאן?

 

השאלה האחת לפני אחרונה היא: 

רבן גמליאל אומר כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן. פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר.

כל מי שמביט בזה רואה, שהסדר הוא לא נכון – קודם כל מרור, פסח, מצה...

גם אם אתה לוקח את שלושת המצות, כמו שדיברנו בשבוע שעבר, שהם מסמלות את שלושת האבות הקדושים, אז פסח מצה ומרור, גם זה כנגד האבות הקדושים:

פסח כנגד יעקב אבינו, המצה כנגד אברהם אבינו והמרור בשביל יצחק אבינו שתבע  ייסורים.

אז הסדר צריך להיות אחרת...אין מפרש כמעט, שלא שואל את השאלה הזאת...

 

שאלה נוספת:

מרור, הוא הדבר שלא נאכל  בהסבה ... אבל - כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָים: הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵים מַה שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ... בשעה שאנחנו עושים כורך, אנחנו כן עושים הסיבה.

מצה עושים היסבה, כי היא סמל לחירות. מרור לא עושים היסבה, כי הוא סמל לגלות... אז למה אם אתה כורך אותם יחד, אתה כן עושה?

 

השאלה האחרונה במקבץ הזה, היא השאלה שהרבה שואלים:

בשעה שבא משה רבינו לפרעה, לגאול את  עם ישראל.. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּֽעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם... הולך פרעה ומכביד את העול, על עם ישראל...

בא משה רבינו לקב"ה: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּֽךָ.

משה רבינו אומר – "ריבונו של עולם, תסביר לי, אם אני הגואל של עם ישראל, איך זה יתכן, שברגע שאני בא לגאול אותם מהצרות, נעשים יותר צרות?!"


כדי להבין את יסודם של דברים, נעמוד על יסוד נפלא ביותר, שמובא בספר ירח למועדים (מאמרי חג הפסח, כב):

הוא מביא את דברי הרמב"ם, ומביא את שאלת המנהיג בטור  שהבאנו ...

אומר בעל האדרת – המחלוקת שבין הרמב"ם לראב"ד כאן, לגבי הטבלת המצה בחרוסת, זו המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, בהלכות תשובה.

איך נכנסו הלכות תשובה, בדברי הרמב"ם והראב"ד?


אומר האדרת דבר נפלא:

הרמב"ם והראב"ד חולקים, האם מגיע להם עונש, על מה שהם הכבידו את העול על עם ישראל, או שלא מגיע להם עונש?


אומר הרמב"ם {הלכות תשובה, פרק שישי, ה} - וְכֵן הַמִּצְרִיִּים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹתָן הַמְּצֵרִים וְהַמֵּרֵעִים לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ לֹא רָצָה לְהָרַע לָהֶם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. שֶׁלֹּא גָּזַר עַל אִישׁ יָדוּעַ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁסּוֹף זַרְעוֹ עָתִיד לְהִשְׁתַּעְבֵּד בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם.

כל מצרי, אומר הרמב"ם, יכול לומר "רבותי, אני לא עושה את זה"


אומר הראב"ד - והלא כתוב בתורה ועבדום ועינו אותם וכו'. א''א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות. יאמר הבורא לזונים למה זנית? ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי?! יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך!. אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בעניין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ''ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ''ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה. ועניין המצרים אינה שאלה משני פנים. האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי' מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי. והמצרים ג''כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו.

המצרים עשו זאת מיוזמתם, ועל כן מגיע להם עונש!


בא הספר ירח למועדים , ואומר – אם ככה, בא ותראה מה מחדש לנו האדרת:

הרמב"ם אומר , שעל קושי השעבוד הם לא נענשו , כי הרמב"ם סובר, שאת העונש מקבלים, על זה שעשו להם צרות... אבל אם זה, כל אחד גם יכול להשתחרר מזה, ולומר "אני לא עושה" ...

לא כמו הראב"ד שסובר, שכל מי שעשה 'תוספת שעבוד', קיבל עונש ...


למה הרמב"ם לא סובר כמו הראב"ד?


כי הוא סובר, שעל תוספת העינוי שהם עשו, על זה הם לא מקבלים עונש... כיוון שעל התוספת עינוי שהם עשו, זה הביא לעם ישראל ברכה מרובה, שבזכות זה, מיהר הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים!

אז על מה הם יענשו?

על זה שהם עשו צרות לעם ישראל! כי יכלו להימנע מכך.

הראב"ד חולק עליו ואומר: לא, העונש יגיע על מה שהכבידו את השעבוד, מעבר למה שהקב"ה אמר ועבדום – כן, ועינו אותם – כן.... אבל שחטו אותם – לא! על זה הם יקבלו את העונש!


יוצא, שישנה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד, על מה המצריים מקבלים עונש.

אומר בעל האדרת – הרמב"ם סבר, שקושי השעבוד השלים ליציאת מצרים ... יוצא, שכל החירות שיש לנו ביציאת מצרים, זה בא כתוצאה מקושי השיעבוד!

יוצא שבחרוסת, שנמצאים בה כל כלל ישראל – רימון ותאנה ואגוז ותפוח... כולם נמצאים בפנים, כי כל כנסת ישראל נמשלה לזה!

מה היו עושים בטיט הזה?

היו בונים עם זה לבנים, וכשלא היה מספיק, היו מכניסים ילדים לתוך אמת הבניין.


יוצא אם כך, שיציאת מצרים הייתה בגלל קושי השעבוד.

אומר הרמב"ם - וּמְטַבֵּל מַצָּה בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל. כי קושי השעבוד, הוא זה שהוציא אותם ממצרים!


אבל הראב"ד, שסובר אחרת, שכל מה שעשו , עשו מעצמם, אז מגיע להם עונש על זה. אז לא ייתכן שאתה לוקח את המצה, שמסמלת חירות, ואתה מטביל אותה בתוך חרוסת.


לכן הוא אומר – הרי זה הבל!

אלו הדברים שמסביר, ספר האדרת , כך מופיע בספר ירח למועדים.



אם אלה הדברים, נצרף לזה גם את תשובתו של הצל"ח:

הצל"ח בספרו ציון לנפש חיה {מסכת פסחים} כותב:

תדע לך, שמה שהקדימו לנו פסח ומצה, לפני מרור... לומר לך, שזה לא היה כסדרו.

אם היינו יוצאים ממצרים אחרי 400 שנה, כמו שהובטח לנו, אז היית כותב מרור, פסח, מצה. אבל היות ולא יצאנו בזמן, כי קושי השעבוד השלים, אז לא יכל להיות כתוב מרור, פסח, מצה...

וכָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן. פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר... כי כל הסיבה שהיה לנו פסח ומצה, הכול בגלל המרור!

יוצא, שהמרור היא הסיבה ליציאה ממצרים!

לכן מי שלא הגיע להכרה, שהיציאה ממצרים , הייתה כתוצאה מקושי השעבוד שהשלים, אז לא קיים את המצווה ולא יצא ידי חובתו, כיון שכל היציאה ממצרים הייתה, כתוצאה מקושי השעבוד שהשלים.


אומר הגאון מוילנה – לכן הטעמים על המילים וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, הם קדמא ואזלא, כיון שיצאנו לפני הזמן, בגלל וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם.

 


אם אלה הדברים, נחזור לסוף פרשת שמות:

בסוף פרשת שמות, אומרת התורה (ה, א): וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה כֹּֽה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּֽר...

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּֽעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן-רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָֽם: וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹֽר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵֽלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּֽבֶן: וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּֽי-נִרְפִּים הֵם עַל-כֵּן הֵם צֹֽעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵֽינוּ

 

עד עכשיו סיפקו להם את התבן... עכשיו הם צריכים גם להביא את התבן לעצמם ...

רואה משה רבינו, שמאז שהוא הגיע, לא רק שירד העול, אלא הוכבד העול!

וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּֽךָ נעשה רק יותר גרוע!


אתה שולח אותי לגאול את ישראל, ונעשה יותר גרוע?!

לכאורה, זה סותר את עניין הגאולה ...


אומר לו הקב"ה תשובה (שמות ו, א): עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶֽעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצֽוֹ


הקב"ה מנחם אותו... ומבטיח לו שהוא ייענש על כך... אבל  לכאורה, לא עונה לו תשובה...


אומר רש"י, שהתשובה לא מופיעה כאן, אלא בפרשת וארא {שמות ו, ב} וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'... זאת התשובה!

דיבר איתו קשות - וַיְדַבֵּר זה דיבור קשה אֱלֹוקִים מידת הדין וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' זו מידת הרחמים.



אומרת  הגמרא (מסכת ברכות ס, ב):

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד".



אומר הגאון מוילנה – (שמות ו, ב):

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', שהפירוש שאף שהמעשה הוא באלוקים, המחשבה היא בהוויה. מהיכן לומדים את ההלכה של לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד?!

מהפסוק הזה:  וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'.


בכל שלב שאתה רואה את המידה של אלוקים, תדע לך, שזה בהוויה. אעפ"י שאלוקים נראה לך מידת הדין.


אומר הקב"ה למשה רבינו – ראית דין?! אתה שואל מה זה הסתירה הזאת?!

התשובה היא: ה' אחד! תראה את מידת הוויה שמונחת כאן...

 


כותב הגרי"ז מבריסק מהי המידה הזו:

עם ישראל היה צריך להיות במצרים ארבע-מאות שנה.

אז איך יצאו קודם?

אנחנו אומרים באגדה של פסח - שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ...

מה עשה הקב"ה?

לקח כל צער של יהודי... כל גוף של יהודי ששקע באמת הבניין ... לקח כל ילד יהודי שנשחט... וצירף הכול על כף המאזניים, כנגד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה.

לוקחים את זה מול זה, שמים על כף המאזנים... ואז אמר הקב"ה – הנה, יש לנו כבר 185 שנה להוריד! 

מה שהיה עד שמשה רבינו הגיע, יש לנו כבר 185 שנה... חסר לנו חמש שנים... מה עושים בשביל להשיג אותם במהירות?

משה רבינו בא מול פרעה, ואומר לו – תשחרר את עם ישראל!

לשחרר?! אין שחרור... אני מוסיף להם עוד קש!

כמה זמן היה קש?

שלושה חודשים.


אומרים חז"ל – משה רבינו הגיע בט"ו לחודש ניסן , והמכות ארכו עשרה חודשים ....

אז אם תיקחו אחורה עשרה חודשים, מט"ו בניסן, יוצא שחודשיים נתנו להם לקושש קש לתבן... אחרי חודשיים, פסקה המכה הזאת...

התחילה מכת דם, פסקה המכה של לקושש תבן.... הגיע ראש השנה, בטלה עבודה מאבותינו...


אמר הקב"ה – חסר עוד ארבע שנים לסיום... מה עושים?

מוסיפים עוד קושי – נותנים להם לקושש קש לתבן ... ובתוספת הזאת, חישב הקב"ה את הקץ, ויצאו ממצרים!


יוצא, ש- וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, זה מה שגרם להוציא אותם יותר מוקדם.

אם כך, אומר הקב"ה, אני ידעתי את מכאובם , אני ידעתי מה עם ישראל סובל, אבל אדרבא ואדרבא , הסבל הזה, יביא להם את הגאולה לפני הזמן!

 


אם נסכם את מה שאמרנו עד עכשיו :

החרוסת הזאת מסמלת, את כל הקושי שהיה לעם ישראל.

מה היה להם?

נתנו להם מלאכה של טיט, שחז"ל אומרים – אין לך מלאכה קשה יותר, מן הטיט. 


רבותי, שאלנו תפוח?!


תפוח מסמל את הזמן שנולדו שישה בכרס אחת... שישה שיילדו אותם בתוך השדה... איזה ניסים היו!

אבל הלידה של השישה ילדים, זה היה חלק מקושי השעבוד

מדוע?

כי מזה שנתן להם הקב"ה, ללדת שישה בכרס אחת, היה תוספת של אנשים שיעבדו, ומה זה נתן?

נתן יותר תפוקה - היה יותר קושי השעבוד!

אם ככה, אומר לנו תשובת הגאונים – תיקחו חרוסת, שעשויה מכל כנסת ישראל... תכניסו לתוכו תמר, ואגוז, ורימון ותפוח, הכל תוסיפו ... רק אל תשכח להוסיף דבר אחד – שקדים!


למה שקדים?

בזה ששיקעו את הילדים באמת הבניין , זה חישב את הקץ!

אומרים חז"ל – זה בסדר גמור , כל זה היה במשך 86 שנה... אבל בחודשיים האחרונים, הייתה תוספת של דבר.

מה התוספת?

שבא משה רבינו, ואמר לפרעה  לשלוח את העם... ויצא מזה שהיו צריכים לקושש קש לתבן!

אומרת הגמרא – נוסיף לזה עוד תבלין – זנגביל... קינמון.


יוצא, שבתבן הזה מופיעים כל הניסים!


ממילא, נמצאנו למדים, שכל עבודת ליל הסדר , היא כולה תרתי דסתרי...

אתה לוקח יין, שהוא סימן לחירות... ומצד שני, הוא סמל לשחיטת הילדים?

התשובה היא – כן, כי אלמלא לא הייתה שחיטת הילדים, לא היית יוצא אחרי 210 שנים... היית יוצא משם, אחרי ארבע-מאות שנה!

והשקדים שמוסיפים לחרוסת, זה כדי להראות שהקב"ה שוקד על הקץ, כדי להוציא את עם ישראל יותר מוקדם!

אתה עושה מסובים... "רגע, איך עשית כל כך מהר?"...

התשובה היא – מהר, בגלל ששחטו ילדים.

אומר הרמב"ם – תשים מצה עם חרוסת...

מצה עם חרוסת?! המצה היא סמל לגאולה, והחרוסת סמל לגלות ... איך אתה יכול לעשות את שתיהן?


שואל ספר המנהיג – לקחת דבר שמדאורייתא ולבטל אותו מתוך מצווה מדרבנן?!

אומר הרמב"ם – ודאי שכן, כי המצה זה סמל לחירות!

רגע.. איך יכול להיות שיצאנו לחירות לפני הזמן?

זה הכול בגלל החרוסת... הכול בגלל וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם ... לכן תיקח את ה - וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, ותטביל בתוך המצה, שזה סמל לחירות.

 


אם אלה הדברים בס"ד, יש לנו פשט נפלא נוסף:

בשעה שאנחנו אוכלים מרור לבד, אנחנו לא עושים היסבה , כי מרור והסבה  לא הולכים ביחד...

אבל כשלוקחים כורך, ויודעים לצרף את המצה, שהיא סמל לגאולה, עם המרור, שהוא סמל לגלות - כורכים אותם, ושמים בפנים חרוסת, וכך עושים הסבה...

מרור? חרוסת ביחד עם מצה? כך אתה עושה... מה אתה עושה עם זה?

מסובים.


למה?


כי אדרבא, המרור והמצה , הולכים שלובים זה בזה וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם,  זה הביא את הקדמא ואזלא, זה הביא את החיפזון, לכן לוקחים אותם ומטבילים אותם בחרוסת, ולוקחים את כל השלושה האלה יחד.

 

אם אלה הדברים, נוכל להבין דבר נפלא:

אנחנו אומרים מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ.

אומר הספר ירח למועדים ... כתוב באר"י הקדוש, דברים ידועים – אילו היו עם ישראל נשארים במצרים עוד רגע אחד, לא היה קיום שלהם...

עם ישראל הגיע למ"ט שערי טומאה, שעוד שער אחד, לא היה את מי להוציא ממצרים.

יוצא, שהגאולה שלהם הייתה , בזכות זה שהוציאו אותם בחיפזון ממצרים ...

יוצא,  שה - וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם שמשה רבינו עשה, הביא את היציאה יותר מוקדמת, כדי שלא יכנסו לשער החמישים!

אומר משה רבינו – רגע, אני שליח לגאולה... איך יכול להיות?!...

אמר לו הקב"ה – הצרות האלה, מונעות מהם להיכנס לשער החמישים...

אז יוצא, שהגאולה עצמה היא - שהם לא נכנסים לעשר החמישים!


מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ – אם היינו נשארים עוד רגע אחד, בצקם של האבות היה מחמיץ.


אומר ר' לייב איגרבצק זה גימטריא  של בכל מכל כל...

 

בשלושה דברים נתברכו האבות הקדושים ...אומרת הגמרא (מסכת ב"ב יז, א) - בכל מכל כל, אם תחבר אותם, תקבל את הגימטריא של 192.

בצק – אברהם, יצחק ,יעקב .

אילו הקב"ה לא היה מוציא אותנו ממצרים במהירות, היה בצקם של האבות מחמיץ , לא הייתה לנו זכות להיגאל יותר.

יוצא שזה שנגאלנו ממצרים , הייתה זכות עצומה , והכול בא בגלל קושי השעבוד.


לכן כל דבר שאנחנו עושים בליל הסדר, זה דבר והיפוכו :

לוקח דבר  שמסמל בני חורין, בני מלכים , ומכניס בתוכו גם דבר, שמסמל את השעבוד...

מצה סמל לחירות... תטביל אותה בחרוסת ...

כרפס במי מלח ...  הכרפס זה סמל לדמעות, שעם ישראל סבל במצרים...

אם אתה לא סובר, שהסיבה היא בגלל יעקב אבינו שבכה, אם לא זה, אז כנגד הדמעות שהעבידו את עם ישראל בפרך...

הדמעות שהם הורידו, זה הביא לנו את יציאת מצרים.

כל מה שאתה עושה בליל הסדר, הכול בא בהפוכה – דבר שמסמל את השעבוד, עם דבר שמסמל את הגאולה.

 

אם אלה הדברים, משה רבינו אומר וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּֽךָ אם אני שליח לגאולה, איך יכול להיות, כל כך הרבה עינויים?

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' – כל מה שאתה רואה במידת הדין, הכול זה רחמים!

אומר הגאון מוילנה – מכאן לומדים כל דעביד רחמנא לטב עביד – כל מה שנראה לך רע, הכל לטובתך!

 

אם אלה הדברים, יש לנו מסר עד ליל הסדר... נדע את הדבר והיפוכו, בכל דבר ודבר....

אבל יש לנו מסר לכל השנה כולה... פרשה של אמונה...

כל יהודי, במהלך חייו, צצות לפניו שאלות...

אדם שואל – ריבונו של עולם, למה נעשה לי רע?! אני שומר מצוות... הכול בסדר אצלי... למה נהיה לי רע?!

אחד שואל למה פיטרו אותו מהעבודה... אחד שואל למה אין לו ילדים... אחד שואל למה הוא לא מתחתן... ואחד שואל למה הוא התחתן?!...לכל אחד ואחד יש את השאלות שלו, למה נעשה לו רע...


אומר הקב"ה וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' כל מה שנראה לך מידת הדין, זו מידת הרחמים.


אם ככה, כל עבודת ליל הסדר, היא שנדע, שכל מה שהקב"ה עושה איתנו, זה כל לטובה!


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏