טהרת המשפחה- כרת זה התאבדות הנשמה

"האיסור החמור באי שמירה על טהרת המשפחה הוא כרת". מדוע "עונש כרת" - הוא נזק כל כך גדול לנשמה?. מדוע הרמב"ם קובע: שמכל העונשים שבתורה עונש חמור יותר מאשר עונש כרת. האם יש אפשרות לתקנו, או שמא זהו נזק בלתי הפיך?

כרת - התאבדות הנשמה

אחד מן האיסורים החמורים ביותר בתורה הוא איסור ה"נידה". עונש האיש והאישה העוברים על איסור זה הוא "כרת", שנאמר (ויקרא פרק כ פסוק יח):

 

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ... וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם"

 

על מהותו של עונש זה, כותב הרמב"ם, שאין בכל העונשים שבתורה עונש חמור יותר מאשר עונש כרת. וזו לשונו: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, ופרעון הרשעים הוא, שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלה, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. והוא כרת האמור בתורה, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא". (רמב"ם הל' תשובה פרק ו הלכה א)

 

כלומר: העובר על איסור הנידה, ממש מאבד את עצמו בעולם הבא. הוא לא רק מוריד את איכות החיים שלו בעולם הבא, אלא מאבד את חייו הרוחניים כליל.

 

חשוב להדגיש כי כל העונשים האמורים בתורה, אינם חס ושלום איזו "נקמה" שבורא עולם נוקם בנו, על כך שלא צייתנו לפקודותיו, אלא הקב"ה מגלה לנו בתורה את התוצאות הישירות הנובעות ממעשינו. נתאר לעצמנו שרופא מזהיר אדם, כי אם יגע במקומות מזוהמים הוא עלול להזדהם, לחלות, ואף לקפח את חייו. כמה מגוחך יהיה אותו אדם, אם יטען כלפי הרופא: מדוע אתה מאיים עלי? מדוע אתה מעניש אותי? כל אחד מבין שהרופא אינו "מאיים", אינו "מקלל" ואף לא "מעניש", אלא פשוט מסביר לאותו אדם את התוצאה הישירה הנובעת ממעשיו. כך בעולם הבא יש ארס רוחני שמשחית את נשמת האדם ורוחו, ובורא עולם מיידע אותנו על כך בתורה, ומרחיק אותנו ממנו. ה' מסביר לנו, כי התוצאה הישירה הנובעת מאיסור הנידה היא "כרת" - נזק רוחני בל ישוער לנשמה.

 

לא נרמה את עצמנו

אולי יהיה מי שתצוץ בליבו מחשבה של ביטול: "נו, אז אני לא אחיה לעולם הבא, אחיה בעולם הזה איך שמתחשק לי, אגמור את החיים פה ודי...".

 

אולי כדאי לבן אדם כזה, להיזכר מעט בכמה סיטואציות של החמצה שעברו עליו בחיים, ולשחזר לעצמו את תחושת הכאב והחרטה שהתלוו אליהן. אולי קרה לו למשל, שיצא מן הבית ביום חורפי והתעצל לקחת מטריה, והנה באמצע הדרך התחילו לרדת גשמי זעף. הוא מוצא את עצמו חסר הגנה, כל בגדיו וגופו מתרטבים וכולו רועד מקור כעלה נידף. וכך הוא צריך ללכת כברת דרך ארוכה. כמה הוא מתחרט באותם רגעים על עצלותו, כמה הוא מצטער ומאשים את עצמו: "למה לא לקחתי מטריה?!".

 

וזו רק דוגמה קטנה מאוד, שהרי אי הנעימות הזו תחלוף כעבור זמן לא רב, כשאותו אדם יגיע לביתו ויחליף את בגדיו, ובכל זאת הוא מלא חרטה וצער. 


אך כמובן שככל שההפסד וההחמצה גדולים יותר - כן צורב יותר הכאב, וגדולה יותר היא החרטה. כמה למשל יצטער ויתחרט אדם, אשר התרשל מעט בעבודתו, ובגין כך הפסיד קידום משמעותי, שהיה יכול לשנות ולהעלות באופן משמעותי את רמת חייו הכלכלית?! וכמה יצטער ויתחרט אדם אשר הזניח איזשהו "פצע קטן" ברגלו, שהתגלה מאוחר יותר כ"נמק", ובגינו היו צריכים לכרות את רגלו ר"ל, כך שהוא נעשה נכה לכל החיים?!

 

אכן אפילו בהתבוננות שטחית, אנו רואים כי כל מחשבה של ביטול כלפי הדאגה למצבנו בעולם הבא, היא שגויה לחלוטין, גובלת ברמייה עצמית, ומקורה בחוסר שימת לב, וברצון להתעלם מן האמת.

 

אמר הגאון רבי אליהו מוילנא זצוק"ל: 

בעת שמוליכים את האדם מביתו לקברו, ואז ייפקחו כל חושיו, ורואה מה שלא יכול היה לראות בעת חיותו, ומראים לו עונשי גיהנום ותענוגי גן עדן, ורואה איך כילה ימיו בהבל... ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד, וכמה שעות היו בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה, אשר כל שעה ושעה היה יכול להרוויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה... אין בכח אדם לצייר גודל שברת ליבו וחרטתו, ואז גדולה תשוקתו שייתן לו הקב"ה רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ובמצוות כל ימיו. וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר: "אוי לי, איך החלפתי עולם תענוגים נצחיים על עולם חושך. והצער הזה קשה לו מכל ייסורי הגיהנום". (מתוך מכתב של הגרש"ז בלאק, תלמיד החפץ חיים. מובא  בספר "ליקוטי מאמרים").

 

החסד שבתשובה

"כרת" - נזק כה גדול לנשמה. האם יש אפשרות לתקנו, או שמא זהו נזק בלתי הפיך?

 

מובא במדרש (ילקוט שמעוני תהלים פרק כה סימן תשב), כי שאלו את החכמה: "חוטא - מהו עונשו?" ענתה החכמה, כי אין מה לעשות - כשם שאדם ששבר כלי, גם אם יתחרט ויבכה על כך, הכלי יישאר שבור - כך אדם שחטא, פגם והשחית את נפשו, והוא צריך לשאת בתוצאות. אולם שאלו את הקב"ה: "חוטא - מהו עונשו?" ענה הקב"ה: "יעשה תשובה ויתכפר לו!" וזהו מה שנאמר (תהלים כה ז): "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ".

 

בהביננו מהו גודל הנזק באי שמירה על דיני טהרת המשפחה, נבין מעתה את החסד הגדול והעצום שגמל עמנו בורא עולם, בכך שאיפשר לנו לעשות תשובה, ולטהר את נשמתנו אפילו מעוון כה חמור. 


כי בכוח התשובה לטהר ולנקות ולזכך את האדם עד שחטאיו נמחקים לגמרי כאילו לא היו כלל. זאת ועוד, אם חזר בתשובה מאהבה, כלומר מתוך הכרה בגדולת ה' ובחובתנו לפניו, ולא מחמת יראת העונש, עליו אמרו שזדונות [=עבירות שעבר במזיד] נהפכות לזכויות, כלומר לא רק שחטאיו שבא על ה"נידה" נמחקים, אלא נחשב לו כמי ששמר טהרת המשפחה בקפדנות כדת וכדין. 


ועליו אמרו: "מקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". וכל זאת מחסדיו של בורא עולם עמנו ולרוב אהבתו אותנו, וחפצו שתכלית קיומנו - "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" - אכן תתממש. (עיין חזו"ע ימים נוראים עמוד ריב)

 

אולם "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב [עכשיו אחטא, ואחר כך אשוב בתשובה] - אין מספיקים בידו [לא נותנים לו את ההזדמנות] לעשות תשובה" (יומא פרק ח משנה ט).


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏