ויגש- גאווה שהיא בעצם ענווה

"דרשה לפרשת ויגש". "מדוע יהודה ניגש ראשון לדבר אל יוסף?" ביאור נפלא של המדרש עם רמז יפה של הגאון מוילנא. האם יש דבר כזה שאדם מתגאה ובעצם הגאווה הזו היא שיא הענווה?! "משל ונמשל לשבת ויגש" המבארים שבעבודת ה' צריך שתהיה גאווה כזו...

גאווה שהיא בעצם ענווה!


"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי"


מובא במדרש תנחומא ישן: 

אמר לו יוסף ליהודה, יאמר לי למה אתה מרבה בדברים?

כולם יושבים בשקט, ורק יהודה מדבר...


שואל אותו יוסף – למה אתה מדבר כל-כך הרבה?!


ממשיך  המדרש ואומר – אני הערב עליו, ולכן אני בא ומתייצב כאן. הבטחתי לאבי גם, שאם לא אחזירהו, אני חוטא לפניו בשני עולמות.. בעולם הזה ובעולם הבא , שנאמר (מד, לב): "אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים, לפיכך אני נותן נפשי עליו".


משיב הגאון מוילנה בדרך רמז:

שהעניין הזה רמוז בטעמי המקרא - קדמא ואזלא זרקא מונח סגול - וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה – אני הראשון שקדמתי ובאתי.


מה פתאום אתה הראשון שבאת? הרי יש לפניך עוד שלושה?!


התשובה היא – זרקא מונח סגול – בגלל שזרקתי את עצמי מעם סגולה, אם לא אחזיר חזרה את בנימין.


מובא בספר 'אור הנפש' של הרב זייצ'יק:

הספר מדבר על תורת הנפש של האדם, בנושא הערבות...

יהודה אומר ליוסף, כך מביא רש"י -   ישב נא עבדך וגו'. (בראשית רבה) לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה, ולמלחמה, ולשמש.


שואל הרב זייצ'יק: 

כתוב בתוספתא במסכת ברכות , פרק ד' – אמרו רבותינו מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני הענווה, שנאמר (מד, לג): וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר הוא כינה את עצמו עבד ,למרות שהוא מלך!


איזו ענווה זאת , שבן-אדם אומר למשנה למלך 'כל דבר אני יותר טוב ממנו'?!
זו נקראת ענווה?!


הרב רוזנבלום מוסיף על שאלתו של הרב זייצ'יק את דברי  חז"ל, שקשורים לחנוכה:

אומרים חז"ל (במדבר רבה, פרשה יג, אות ג):  וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד, זֶה יְהוּדָה שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִפְנֵי יוֹסֵף » בִּשְׁבִיל בִּנְיָמִין (בראשית מד, יח) (בראשית מד, לב) (בראשית מד, לג): יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָּבָר, כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר, וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ וגו'.


אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בַּר רַבִּי בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהוּדָה אַתָּה הִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ מִפְּנֵי אָחִיךָ הַקָּטָן הֵימֶךָ, חַיֶּיךָ כְּשֶׁיּוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְיָבוֹאוּ הַשְּׁבָטִים לְהַקְרִיב, אֵין אֶחָד מֵהֶם מַקְרִיב רִאשׁוֹן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא חוֹלְקִים לְךָ כָּבוֹד וְאַתָּה הוּא שֶׁתַּקְרִיב רִאשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, יב): וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו' לְמַטֵּה יְהוּדָה וגו'.


ובתוספת לזה, כותב בעל הטורים (פרשת נשֹא . ז, יג):

בכולן כתיב נשיא חוץ מיהודה שלמוד הוא אותו השבט להקטין את עצמו ישב נא עבדך תחת הנער וכן בדוד הוא אומר הוא הקטן.


איזו מן ענווה יש כאן?! אם הוא אומר בפירוש שהוא טוב מבנימין בכל דבר?!


מתרץ הרב זייצ'יק בהצבת יסוד נורא, בתורת הנפש: 

יש תכונה לאדם, להציג עצמו כמצליחן , כשהוא רוצה להשיג את היעדים שלו. אבל כשרוצים להטיל עליו תפקיד או משימה, שאינו מעוניין לקחת, אז הוא כבר יודע איך להתחמק מזה.

אם הוא רוצה לזכות בתפקיד, אז הוא "מנפח" את עצמו  ברברבנות יתרה... אבל כשהוא רוצה לברוח מהתפקיד, הוא יודע להקטין את עצמו.


כך זה גם בעבודת ה'! 


אחד שרוצה לקבל תפקיד, אז הוא משבח את הכוחות שלו, ואחד שלא רוצה, אומר שאין לו כוחות.

משל למה הדבר דומה:

אדם שחתם ערבות על חברו וזה לא עמד בתשלומים. יש חמשה ערבים חוץ ממנו... ניגשים אליו בתחילה לגבות ממנו את הערבות, הוא מסתכל על רשימת הערבים... ואומר לגובה: "מה באת אלי ראשון?! תראה איזה אנשים עשירים יש לך ברשימה ... דווקא עלי התלבשת?!"


הוא דבר ראשון מנסה להוציא את עצמו – 'אני לא העשיר כאן... לך לראשונים ותיקח מהם'


כן הוא הנמשל:

יהודה, לא רק שהוא לא רצה לברוח  מהערבות, הוא אמר "אני הטוב מכולם" – זוהי הענווה הרצויה, שאדם לא יברח מהתפקיד שלו.


כשמגיע הזמן, שהוא צריך לקחת על עצמו תפקיד, הוא צריך להציג עצמו, במלוא יופיו ותוארו.



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏